כדי להגשים את החזון של נתניהו - צריך טיפול עומק בהון האנושי בישראל - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כדי להגשים את החזון של נתניהו - צריך טיפול עומק בהון האנושי בישראל

נתניהו הציב חזון להפוך את ישראל לאחת מ–15 המדינות המובילות בעולם, אבל ב–38 השנים האחרונות היא דורכת במקום ■ הפריון עלוב בשל ההון האנושי הירוד, ומדינות אחרות סוגרות את הפער בהיי־טק ■ מה עושים? מפסיקים לנוח על זרי הדפנה, ומתמודדים עם בעיות היסוד

100תגובות
בנימין נתניהו
תומר אפלבאום

זה היה חזון מלהיב, ומוצדק במידה רבה. ב–2005 הציב בנימין נתניהו, כשר אוצר כריזמטי, את היעד להכניס את ישראל לעשר המדינות המובילות בעולם. ב–2010 הוא פחות או יותר חזר על החזון, הפעם מעמדת ראש הממשלה: "להפוך את ישראל לאחת מ–15 המדינות המובילות בעולם בתוך 15 שנה". באותה עת הוא אפילו פירט את חמשת הצעדים שיביאו אותנו לשם: שמירה על תקציב מאוזן, הפחתת מסים, השקעה בחינוך, השקעה בתשתיות והחלשת הביורוקרטיה ומעורבות הממשלה במשק.

השאיפה אינה מגלומנית, וגם הצעדים ששירטט נתניהו בדרך להגשמתה הם נכונים וגם אפשריים. ובכל זאת, 14 שנה אחרי שנתניהו דיבר על החזון לראשונה, ושמונה שנים לאחר שהציב את החזון המפורט, ישראל לא התקרבה כהוא זה להגשמת החזון.

להפך, השוואה של התוצר לנפש ב–1980 לזה של 2018 מגלה יציבות מאכזבת: היינו במקום 23 בקרב המדינות המפותחות, ונשארנו באותו המקום בדיוק. לשם השוואה, ב–1980 אירלנד היתה מקום אחד מעלינו, מקום 22. עד 2018 היא התקדמה למקום השני. למעשה הראשון, אם מתעלמים מהעיר־מדינה לוקסמבורג.

המדאיג במיוחד הוא שלא הצלחנו להתקדם אף שישראל השתפרה מאוד. 2003 עד היום היו שנים מדהימות של שגשוג: צמיחה, ירידה ביחס חוב־תוצר, היי־טק פורח ונס התעסוקה — שיעור ההשתתפות בשוק העבודה זינק מאז 2003, ובמקום שהמחיר יהיה עליה באבטלה ושחיקה בשכר קיבלנו ירידה באבטלה לשפל היסטורי, ואפילו השכר עולה.

השיפור המדהים נבע משלושה תהליכים היסטוריים: מהפך המקצוענות בניהול התקציב, לקח ממשבר 1985, והקיצוצים הנרחבים בקצבאות, לקח ממשבר 2003 — ועל כך מגיע קרדיט חשוב לנתניהו; מהפכת המכללות, בגלל החזון ואומץ הלב הציבורי של אמנון רובינשטיין ויצחק רבין, שהדפו את לחצי לובי האוניברסטאות; ונס ההיי־טק, שהאבות לו רבים (סגירת הלביא, 8200, קרן יוזמה). אפשר להזכיר גם תהליך רביעי, שנהנינו בו מההפקר, והוא העלייה מרוסיה בתחילת שנות ה–90.

התמ"ג לשעת עבודה במדינות המתועשות ובישראל, בערך דולרי של 2010

את פירות ההחלטות הללו אנחנו קוטפים עד היום, והעשור האחרון — עשור מצוין של צמיחה ושיאי תעסוקה — הוא כולו תולדה של ההחלטות ההיסטוריות הללו.

לקדם את ה–90% האחרים

נתניהו מתרברב בנוגע להצלחות הכלכליות הללו, אבל האמת היא שמגיע לו רק שליש הקרדיט — ההחלטה על קיצוצי הקצבאות ב–2003 — ושההצלחה שלנו היום נשענת על החלטות שהתקבלו לפני עשורים, שהמוקדמת שבהן התקבלה ב–1985. מדיניות נכונה, כלומר, משפיעה עשרות שנים קדימה, וזאת בדיוק הבעיה, כי מאז 2003, בגדול, נרדמנו בעמידה.

העדות לכך היא פריון העבודה שלנו. הפריון מודד כמה אנחנו מייצרים לשעת עבודה, או עד כמה אנחנו עובדים טובים. הנתונים מציבים את ישראל במקום בינוני מאד — אנחנו מפגרים אחרי העולם, ולא מצליחים לסגור את הפיגור מאז שנות ה–70. המשמעות של הפריון הנמוך הוא שכר העבודה הנמוך בישראל, והעובדה שאנחנו לא מצליחים לסגור את פער רמת החיים מול המדינות המתקדמות.

מדוע הפריון שלנו עלוב כל כך? לב לבה של הבעיה הוא ההון האנושי הירוד. אנחנו מדינה בינונית עם הון אנושי בינוני, כפי שעולה מתוצאות מבחן המיומנויות — מבחן PIAAC שעורך OECD. יש לנו הרבה יותר עובדים בעשירון הנמוך של ציוני המבחן והרבה פחות בעשירון הגבוה. הבעיה מתמקדת בערבים ובחרדים, אבל גם בלעדיהם מצבנו לא מזהיר.

מה שמציל אותנו כל השנים הוא נס ההיי־טק. עם הרבה מזל, וכנראה גם לא מעט שכל, הגענו לשנות ה–90 ערוכים יותר מכל מדינה אחרת בעולם לעידן האינטרנט, וזה העיף אותנו לשמים. בסך הכל 8% עובדים בהיי־טק, והם מחזיקים חלק נכבד מהצמיחה של הכלכלה הישראלית.

רק שנס ההיי־טק נמצא בסכנה: מדינות אחרות בעולם סוגרות עלינו את הפער; כדי שתעשיית ההיי־טק תמשיך לשגשג אנחנו משוועים לידיים עובדות נוספות, ופשוט אין מאיפה להביא אותן. הגענו לתקרת הזכוכית של ההון האנושי שלנו, וזה בולם את נס ההיי־טק.

מה עושים? מפסיקים לנוח על זרי הדפנה, ומטפלים בבעיות היסוד שלנו:

1. חרדים. כולם יודעים מה צריך לעשות — חיוב בלימודי ליבה, וביטול חוק טל הכולא את החרדים בישיבה ומונע מהם לצאת לעבוד.

2. ערבים. חייבים לשפר את מערכת החינוך הערבית, את השלטון המקומי הערבי, ובעיקר חייבים להפסיק להפלות אותם.

3. מערכת החינוך. עשינו שתי רפורמות ענקיות, הכפלנו את תקציב החינוך, אבל הנתונים מלמדים שלא השגנו את התוצאות המקוות. צריך להמשיך ברפורמות בהכשרת מורים, ובביזור מוטת השליטה של משרד החינוך.

4. יעילות ניהולית. דרושים צעדים להשקעה בתשתיות, הדברת הביורוקרטיה, שיפור יחסי העבודה במשק, הגברת התחרות והתחרותיות, הסדרת מערכת היחסים בין השלטון המרכזי והשלטון המקומי. יאמר לזכותו של נתניהו שהוא התחיל לטפל בחלק מהבעיות (תשתיות, ביורוקרטיה), אבל זה רחוק מלהיות מספיק.

5. היי־טק. בעיית ההון האנושי חוזרת ומתנפצת לנו בפנים.

השורה התחתונה: יש לנו עשירון עליון מעולה במבחן PIAAC, מהטובים מסוגו בעולם, שהביא לנו את נס ההיי־טק. הבעיה היא עם 90% האחרים. יש כאן שתי מדינות לעם אחד, ועד שלא נקדם את 90% האחרים ונשפר את ההון האנושי שלנו, אין לנו סיכוי קלוש לסגור את הפער ולהגיע לאחת מ–15 המדינות הטובות בעולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר