זה מרגיש כמו מלחמה - אבל ההתאוששות תהיה מהירה הרבה יותר - דורון צור - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

זה מרגיש כמו מלחמה - אבל ההתאוששות תהיה מהירה הרבה יותר

משבר הקורונה יוצר תחושת קטסטרופה - אך חשוב לזכור שהנגיף לא מוחק הון פיזי והכלכלה הריאלית תוכל להתאושש במהרה לאחר שיובס ■ בכך המשבר הנוכחי דומה יותר למשבר 2008 מאשר למלחמת העולם השנייה

66תגובות
וול סטריט
Mike Segar/רויטרס

ימים קשים עוברים על האנושות. מגיפה המונית, חובקת עולם, שמחייבת אוכלוסיות שלמות להיכנס לבידוד או הסגר - לכאורה עם מאות אלפי חולים מדווחים, אך בפועל כנראה הרבה יותר - ומספר מקרי מוות שהולך ועולה. אין בנמצא היום הרבה אנשים חיים הזוכרים דבר כזה מניסיונם האישי, אם בכלל.

המחיר הכלכלי של המגיפה, ובעיקר הבלימה החזקה של הפעילות העסקית שנגרמת כתוצאה מהמגבלות על תנועת אנשים, כבד מאוד. בכל רחבי העולם מגזרים שלמים סופגים מכה כלכלית אנושה. מצב החירום פוגע בכולם - שכירים מאבדים את עבודתם, עצמאים קורסים, חברות גדולות מפסידות סכומי עתק וממשלות נאלצות להגדיל במהירות את הגירעונות שלהן. המצב הזה מסביר את הפסימיות הרבה ותחושת הקטסטרופה ששורה על רבים, והמחיר נהיה כבד יותר ויותר ככל שנמשכים הסגר ומגבלות התנועה.

לא פלא שבאווירה כזו נשמעות השוואות למלחמות עבר. באירופה משווים לנזק של מלחמת העולם, ובארץ מזכירים את המחיר הכלכלי של השנים הרעות אחרי מלחמת יום כיפור. אז הנה זווית מעט יותר אופטימית: להשוואה כזו אין מקום. המצב הנוכחי, גם אם יחמיר, אינו דומה כלל וגרוע הרבה פחות מאותן השוואות.

מגפות לא משמידות את ההון הפיזי

הסיבה לכך פשוטה מאוד. בניגוד לאירועים כמו מלחמה, מגיפה אינה משמידה הון פיזי - שדות, מטעים, או רפתות אינם נשרפים; תחנות כוח, מסילות ברזל או מפעלים אינם מופצצים; ובתי מגורים אינם נהפכים לחורבות. כל ההון הפיזי, שמשרת אותנו באספקת כל צרכינו בימי שגרה, נותר ללא פגע. מרגע שהמגיפה מסתיימת, וניתן לחזור לייצור כרגיל - כל שרשרת האספקה, החל ממוצרים בסיסיים כמו מזון או דלק, וכלה בשירותים פחות קריטיים כמו חופשה בחדר במלון, יכולים לחזור לפעולה רגילה בתוך פרק זמן קצר מאוד. חלקם הגדול, בתחום המוצרים החיוניים, פועל כרגיל גם בימי המגיפה עצמה. זה אינו דומה כלל למצב של מלחמה, שבו חלק גדול מהמאמץ האנושי מופנה להרג האויב והרס נכסיו, כשהוא מנסה בתורו לעשות לך אותו דבר.

אחרי מלחמה נוצר מחסור. אין מספיק תחנות כוח שמייצרות חשמל; בתיהם של מיליוני אנשים נותרים הרוסים; ומפעלים ותשתית חקלאית הושמדו. ואז פשוט אין מספיק מזון, בגדים או קורת גג לספק לכולם. אז ממשלות נאלצות להתערב ולקצוב מוצרי בסיס. זה מה שקרה באירופה עם תום מלחמות העולם, או מה שקרה אצלנו בשנות הצנע אחרי הקמת המדינה.

כל זה לא קרה ולא יקרה עתה. אין שום סיבה לכך. אין פגיעה פיזית בכושר הייצור של סחורות ושירותים, והדבר יאפשר חזרה מהירה של הפעילות הכלכלית לסדרה. יש הבדל עצום בין להניע מנוע שדומם בגלל תקלה, לבין לבנות מחדש מנוע שנהרס. הקורונה אולי דוממה מגזרים מסוימים וגורמת לאחרים לעבוד בסל"ד נמוך מאוד, אך למנוע עצמו לא נגרם נזק משמעותי.

ממשלות יצטרכו לספק רשתות הגנה לאלו שנפגעים מההדממה הזמנית הזו. זה יחייב תשלומי העברה כאלה ואחרים מצד אלה שנפגעו פחות או לא נפגעו כלל, לכיוונם של אלו שכן נפגעו. זה נכון גם מוסרית וגם פרקטית.

מפעל של GM ב-2018
בלומברג

אלו הבשורות הטובות. לאחר שתושג שליטה על קצב ההידבקות, או אחרי שבמילא רובנו יידבק ויחלים, הפעילות הריאלית יכולה לחזור מהר מאוד לתפקוד מלא. אין סיבה שלא. לא יהיה מחסור בדברים בסיסיים כמו קורת גג, מזון או בגדים וגם לא בדברים פחות קריטיים כמו מקום ישיבה במסעדה או מושבים במטוסים.

הצפי: יותר מסים על הכנסות, הון וצריכה

בצד הבשורות הטובות הללו, יש נקודה פחות נוחה. העובדה שמלאי ההון הפיזי שלנו לא ייפגע, אינה אומרת שלא יהיו למגיפת הקורונה השלכות פיננסיות. יהיו גם יהיו. ההשלכה הראשונית היא בתחום העברת עושר מצד אלה שנפגעו פחות לאלה שנפגעו יותר. כדי למנוע חורבן כלכלי של חלק מהאוכלוסייה, ממשלות מגדילות את הגירעונות שלהן - והן יצטרכו בעתיד לצמצם אותם.

זה אומר שנטל המס יצטרך לגדול, ואת המס הגבוה יותר משלמים בדרך כלל אלו שנפגעו פחות, שנשארה להם יותר הכנסה שוטפת, או שמצבם הכלכלי מאפשר להם לצרוך יותר. כנראה שבכל העולם נראה בשנים הקרובות יותר מס על הכנסות ורווחים, יותר מס על הון ויותר מס על צריכה.

דבר נוסף שעשוי בהחלט לקרות, והוא צריך לעניין את המשקיעים בשוק ההון, הוא העברת בעלות משמעותית באותם נכסים פיזיים. גם זו תופעה הנוצרת בימי משבר.

בימי משבר, במיוחד אם הוא זמני, מי שנכנס אליו GM כבעלים של נכסים טובים וברמת מינוף לא גבוהה, יוצא ממנו לא פעם במצב טוב יותר מכפי שנכנס אליו. הסיבה היא שאחרים, שנכנסו למשבר לא מוכנים, ברמת מינוף גבוהה, מאבדים את הונם ואת נכסיהם.

מכיוון שאין להם מספיק חמצן פיננסי לשרוד את התקופה הקשה, הם נאלצים להיפרד מנכסיהם במחירים נמוכים. לעתים הם עושים זאת בעצמם, כל עוד הם מסוגלים עדיין לשלוט בתהליך מבחינה משפטית, ולעתים הם מאבדים את השליטה בתהליך, והנושים, באמצעות בתי המשפט, מקבלים את השליטה בו. זה מה שקרה לאנשי עסקים כמו נוחי דנקנר או אליעזר פישמן אחרי 2008, וזה מה שעלול לקרות עתה ליצחק תשובה.

יש אצלנו נטייה להפגין לא מעט שמחה לאיד כשאנחנו רואים אנשי עסקים רבי כוח, "טייקונים", נופלים. אנחנו לעתים שוכחים שרבים מאתנו שותפים שלהם. כשמניות אי.די.בי איבדו את מלוא ערכן הכלכלי, דנקנר הגיע לחדלות פירעון, אבל גם חוסכים מקרב הציבור איבדו את השקעתם. אם זה יקרה לתשובה, זה יקרה גם לכל מי שמחזיק את מניות דלק. כשהון פיננסי נמחק, הוא נמחק עבור כל מי שמחזיק בו. זו אינה תופעה ישראלית. בארה"ב משבר 2008 מחק הון פיננסי רב. בעלי המניות של חברות רכב כמו GM, או בעלי מניות של גופים פיננסיים כמו סיטיגרופ, איבדו את כל השקעתם.

ההרס לאחר הפצצת פריז במלחמת העולם הראשונה
Maurice-Louis Branger / Roger-

מהבחינה הזו, יש סיכוי טוב שהמשבר הנוכוחי יניב פירות דומים. גם ב 2008, למלאי ההון הפיזי לא קרה כלום. הוא לא נפגע כלל. GM ייצרה מכוניות לפני המשבר, וגם אחריו. בעלי המניות המקוריים שלה נמחקו, והיא המשיכה לפעול בבעלות חדשה. בישראל, חברות כמו סלקום, נכסים ובניין או שופרסל המשיכו לפעול גם אחרי שבעל השליטה בהם איבד את הונו.

עקרונות לחוד, פרקטיקה לחוד

אין סיבה שרה הארגון פיננסי בבעלות על נכסים יביא לפגיעה בפעילות הריאלית. גם אם בעלי המניות בקבוצת דלק, ותשובה בראשם, יאבדו את השליטה בנכסי החברה, וזו תעבור לידי הנושים - לא תהיה לכך שום השלכה על תפוקת הגז והנפט שלה. רווחיהם יהיו בהתאם לנסיבות העסקיות בשווקים ובכלכלה הריאלית.

אותו עיקרון יכול להיות נכון בחודשים הקרובים גם במקומות אחרים. בארה"ב, למשל, מדובר על חבילת חילוץ רחבת היקף לעסקים, מתוך מטרה למנוע פיטורים המוניים והאטה ריאלית. על אף שיש בכך סטייה עצומה מהעקרונות הקפיטליסטיים שלכאורה מנחים את ארה"ב, זו מהווה למעשה המשך מסורת שהחלה בימי השפל הגדול. למרות הדיבורים האידאולוגיים, בימי משבר, עקרונות לחוד, ופרקטיקה לחוד. כשעל כף המאזניים מוטל משבר גדול, עקרונות השוק החופשי והסיסמא "תן לעסקים לא טובים להיכשל", מושלכים מהחלון. כך היה ב 2008, וכך יקרה עתה.

אלא שבצד הסטייה הזו מהעקרונות, יש עיקרון חשוב אחר שדווקא נשמר. אם משלמי המיסים מצילים עסקים שנקלעו למשבר מתוך דאגה לאינטרס הציבורי הכללי, לא ייתכן שהבעלים המקוריים של העסק ייהנו מפירות החילוץ, ולא ישלמו את המחיר הכלכלי. זה מה שקרה לבעלי המניות בחברות שהוזכרו קודם, ומה שקרה אצלנו לבעלי השליטה בבנקים אחרי שהמדינה חילצה אותם במשבר 1983.

אם משלמי המיסים שותפים בצד הסיכון, הם צריכים לזכות להיות שותפים בחלק מהאפסייד אם העסקים הללו מתאוששים. זה נכון גם פרקטית וגם ערכית.

ככל הנראה יהיו בחודשים הקרובים ובכל העולם, עסקות סיוע ממשלתיות למגזרים קריטיים שנפגעו קשה כמו תחבורה ותעופה או אנרגיה, או חברות תעשייתיות שנפגעו קשה. לכאורה זוהי בשורה טובה למשקיעים בשוקי ההון. אבל אם הממשלות ינהגו כפי שראוי, ישמרו על האינטרס של כלל משלמי המסים, וידרשו בתמורה לחילוץ את ערכו הכלכלי האמיתי - שיכול להיות נתח משמעותי בחברה, או אפילו בעלות מלאה עליה - זו אינה בהכרח בשורה טובה לבעלי המניות הנוכחיים.

בסופו של התהליך, אחרי שהכל יירגע, נוכל לראות עסקים שפועלים היטב, מנצלים את נכסיהם המוחשיים והלא מוחשיים, מספקים תעסוקה הוגנת לעובדים רבים ומייצרים פעילות כלכלית ברוכה, אבל מבחינה פיננסית, יהיה עליהם שלט גדול "בבעלות חדשה", למגינת ליבם של בעליהם הקודמים, בין אם הם טייקונים ובין אם חוסכים קטנים מקרב הציבור.

הרשמה לניוזלטר

כל הסקירות בזירת הניתוחים של TheMarker - בתיבת המייל שלכם

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

מקרי קורונה בישראל

ישראל יוצאת מהגדילה האקספוננציאלית, אך משאירה את הצוותים הרפואיים מאחור

במשרד הבריאות מציגים את הנתונים בסקלה לינארית, ואז קשה יותר לראות איך הדברים משתנים - ובפרט האם יש גדילה אקספוננציאלית. דרור פייטלסון מציג אותם בסקלה לוגריתמית, ויש לו בשורות טובות ובשורות רעות