תוצאות מבחני פיזה של 2018 פורסמו בשבוע שעבר וכיכבו בראש מהדורות החדשות. התוצאות לא רק שלא החמיאו לישראל, אלא אף היתה הידרדרות בתוצאות (שלא היו כל כך טובות מלכתחילה). אבל כדי לגבש דעה יותר מבוססת צריך לעשות שני דברים. האחד, להשוות את התוצאות מכל השנים בישראל ובמדינות ה-OECD, כדי לראות מה המגמות באמת. והשני, להסתכל בציונים עצמם ובחיתוכים השונים של התוצאות.

החדשות הטובות הן שלא כל המגמות גרועות כמו שהן נראות במבט ראשון, כפי שיפורט בהמשך. החדשות הרעות הן שמצב התלמידים החלשים אצלנו הרבה יותר גרוע ממה שהוא נראה במבט ראשון.

נתחיל בתוצאות מבחן הקריאה, שהן הטובות ביותר. אבל ראשית, צריך להבין איך מציגים את הנתונים. לכל שאלה במבחן מיוחסת רמת קושי, ולפי התשובות לשאלות מעריכים את הרמה של כל תלמיד. הסקלה הבסיסית היא של 6 רמות, מ-1 הנמוכה ביותר עד 6 הגבוהה ביותר, ובנוסף רמה של "פחות מ-1" עבור אלה שהישגיהם היו נמוכים עד כדי כך שקשה לכמת אותם.

הפרשנות של הרמות היא שרמה 2 היא הרמה הנדרשת הבסיסית ביותר, רמה 3 זה כבר סביר, ורמות 5 ו-6 הם מצטיינים. רמה 1 נחשבת בעייתית ומצביעה על צפי לקשיים בהשגת עבודה ובכלל בהתמודדות עם העולם המודרני. במשך השנים חילקו אותה לתת רמות (1a, 1b, ו-1c). הרמה של פחות מ-1 כמובן עוד יותר גרועה.

כדי להראות בצורה נוחה את שיעור התלמידים ברמות גבוהות לעומת נמוכות, התצוגה הגרפית מראה את התפלגות התלמידים בין הרמות יחסית לגבול בין רמה 1 לרמה 2. כך ניתן בקלות לראות את האחוז שהם ברמה 2 ומעלה (צד ימין של הגרף) והאחוז שהם ברמה 1 ומטה (צד שמאל של הגרף). סך שני הצדדים הוא כמובן 100%.

התוצאות של ישראל במבחן הראשון שהשתתפה בו, ב-2006, היו גרועות ביותר. אבל בשלושת המבחנים הבאים היו תוצאות די טובות, עם 76%-73% מהתלמידים ברמות 2 ומעלה. במבחן האחרון, זה של 2018, שיעור התלמידים ברמות האלה ירד אל מתחת לרף 70%, בהמשך למגמת ירידה מהשיא של 2012. אבל השוואה לתוצאות הממוצעות בכל מדינות ה-OECD מראה שמגמת ירידה קיימת גם שם ואינה ייחודית לישראל. ההבדל הוא רק ברמת הציונים, שאצלנו הם קצת יותר נמוכים.

דגם התוצאות במבחנים במתמטיקה שונה במקצת. כאן ניתן לראות שיש הידרדרות קלה אך עקבית בתוצאות הממוצעות של מדינות ה-OECD. התוצאות של תלמידי ישראל, לעומת זאת, היו במגמת השתפרות עד המבחן הקודם ב-2015. אבל במבחן של 2018 התוצאות ירדו בחזרה לרמה קרובה למה שהיו ב-2012. וגם בשיא, התוצאות היו נמוכות לעומת ממוצע ה-OECD.

ולבסוף, התוצאות במבחן במדעים. הדגם הכללי במקרה הזה די דומה לזה בקריאה, פרט לכך שההפרש בין התוצאות בישראל לבין הממוצע של מדינות ה-OECD יותר גדול. התוצאות בישראל היו במגמת שיפור מ-2006 ל-2012, והם במגמת ירידה בשני המבחנים שנערכו מאז. ירידה נרשמה גם בממוצע של ה-OECD, בעיקר מ-2012 ל-2015.

אז מה כל זה אומר לנו? באופן כללי, אם מסתכלים בכל תקופת המבחנים מאז 2006, יש מגמת שיפור בציונים של התלמידים הישראלים. הרמות הגבוהות ביותר התקבלו בשנת 2012 (בקריאה ומדעים) או 2015 (במתמטיקה). תוצאות המבחן האחרון פחות טובות משל הקודם או שני הקודמים, אבל מגמת ירידה כזו מאפיינת גם את הממוצע של כל מדינות ה-OECD.

מצד שני, למרות מגמת השיפור היחסי (או לחילופין ההידרדרות ביחד עם אחרים), הציונים של התלמידים הישראלים עדיין נמוכים ביחס לרוב מדינות ה-OECD האחרות. הבעיה העיקרית היא בפערים ובציונים העגומים של התלמידים החלשים ביותר - על כך בטור הבא בנושא.

עד כמה צריך לקחת את התוצאות האלה ברצינות, ומה צריך לעשות? פרסום תוצאות פיזה מספק הזדמנות מצוינת לעיתונים להעלות את נושא החינוך לכותרות ולדרוש פעולה כדי לשפר את הציונים. אבל צריך לזכור שהמטרה של מערכת החינוך היא לא לקבל ציונים גבוהים במבחני פיזה. המטרה של מערכת החינוך היא להעניק חינוך – לעזור לבוגרי העתיד לנהל את חייהם בצורה מושכלת, להכין אותם להשתלבות מוצלחת בעולם המודרני, להעניק להם ערכים, וכן, גם לצייד אותם בידע כללי.

מבחני פיזה יכולים לשמש כתמרור שנותן סימן כלשהוא לגבי ביצועי המערכת. הסימן שאנחנו מקבלים הוא שבהחלט יש מקום לשיפור. אבל צריך להיזהר ולהשקיע בשיפור החינוך, לא בשיפור העמידה במבחנים.