השמאל בשירות נתניהו; ליברמן בשירות השמאל

מרוב עיסוק בקורונה אפשר כמעט לשכוח שממש לא מזמן היו כאן בחירות. אבל אני רוצה להסתכל עליהן במבט היסטורי, שמציב אותן בהקשר של הנפילה בשיעור ההצבעה אחרי הבחירות של 1999. כי הירידה בשיעור ההצבעה בישראל אינה הדרגתית כמו במקומות אחרים, אלא באה במכה אחת. הניתוח שלי מראה שהנפילה הזו היא לא נפילה בשיעור ההצבעה - היא נפילה בשיעור ההצבעה של השמאל.

העליתי את הטיעון הזה לפני הבחירות האחרונות, אבל זה לא היה לגמרי מבוסס. אז החלטתי שהגיע הזמן לוודא: האם מי שהפסיקו להצביע הם בוחרי שמאל, והאם הם באמת ממשיכים בזה כבר 20 שנה?

התשובה הקצרה היא כן. בוחרי שמאל מאוכזבים הם מי שמחזיקים את נתניהו בשלטון בכך שהם נמנעים מהצבעה.

אבל שמאלנים הם שמאלנים, ואפילו בלתחזק את נתניהו הם נכשלים. ומי שממרר לנתניהו את החיים (ועושה את העבודה שהשמאל היה אמור לעשות) הוא כמובן ליברמן. ליברמן אחראי למשבר הפוליטי המתמשך לא רק כי הוא מסרב לחבור לנתניהו ולחרדים, אלא בעיקר בגלל יוזמתו להעלות את אחוז החסימה. הימין איבד בבחירות אפריל 2019 לא פחות מ-331,330 קולות על בנט+שקד, פייגלין ואורלי לוי (שעכשיו כולנו יודעים שהיא ימין), ובעצם קצת יותר אם כוללים גם זנבות כמו אורן חזן. זה 10 מנדטים, שהיו מאפשרים לנתניהו להקים ממשלה יציבה גם בלי ליברמן.

אבל בטור הזה אני רוצה להתמקד בשמאל.

הניתוח להלן הוא די פשוט. מה שעשיתי הוא לבדוק את שיעור המצביעים לגושים שונים של מפלגות מתוך כלל בעלי זכות הבחירה. זה שונה מהבדיקות הרגילות, שבהן מסתכלים על אחוזים מתוך המצביעים בפועל (או ליתר דיוק, מתוך הקולות הכשרים). כי אני לא מתעניין רק במנדטים כרגע. אני מתעניין גם באלה שהחליטו לא להצביע.

הבעיה היא שמצביעי השמאל של שנות ה-90 התחלקו לשלוש קבוצות:

1. חלקם הפסיקו להצביע אחרי בחירות 1999 (הבחירות לכנסת ה-15);

2. חלקם החליטו להיות אסטרטגים ולהצביע ל"מרכז";

3. חלקם המשיכו למרות הכל להצביע לשמאל.

אז בגרף הבא אני לא מסתכל על השמאל, אלא על המרכז-שמאל (לא כולל ערבים), כדי להפריד בין הקבוצה הראשונה לשתי האחרות. הצירוף הזה די מקובל כיום. עם זאת, יש בעייתיות בחלוקה הזאת, כי במרכז יכולים להיות גם מצביעי ימין. הגרף הבא מראה את הניתוח שלי למה שקרה במערכות הבחירות השונות.

הקו הצהוב העבה מייצג לדעתי את הצבעת מצביעי השמאל המסורתיים (שכיום רובם עברו להצביע למרכז). עד 1999 הם היו 34% מבעלי זכות הבחירה. החל מ-2003 הם 24%. 10% מבעלי זכות הבחירה, מהשמאל, כנראה הפסיקו להצביע. על הנייר מדובר ב-12 מנדטים. בעצם זה יותר, כי גם במחנות אחרים לא כל בעלי זכות ההצבעה מצביעים.

אבל תוצאות ההצבעה למרכז-שמאל כוללות כמה סטיות מהקו הזה (מסומנות בחיצים), וצריך להסביר אותן. אני מציע את ההסברים הבאים, שמראים איך הנתונים מסתדרים עם הטענה על מצביעי השמאל שהפסיקו להצביע.

בבחירות לכנסת ה-15, ב-1999, ברק הביס את נתניהו. נתניהו הפסיד בגדול כי המצביעים שלו נטשו אותו. בערך שני שליש מהם הלכו לחרדים, ונתנו לדרעי את הישג השיא של ש"ס: 17 מנדטים. שליש הלכו למפלגת המרכז ולשינוי. הם נספרים תחת "מרכז-שמאל" וגורמים לעלייה קלה.

בבחירות לכנסת ה-17, ב-2006, אולמרט הביס את נתניהו. אולמרט החליף את שרון בראשות רשימת קדימה, שהתפצלה מהליכוד, והוא הצליח למשוך הרבה בוחרי ליכוד ל"מרכז". אבל זה לא המרכז של ה"מרכז-שמאל" של היום, אלא מרכז-ימין של קדימה. בכל אופן, בבחירות הבאות, ב-2009, הם חזרו לליכוד. ציפי לבני לא הצליחה למשוך אותם כמו שאולמרט הצליח.

המקרה השלישי הוא הבחירות ב-2015 לכנסת ה-20. הרצוג ולבני רצו בראשות המחנה הציוני, והיה נראה שאוטוטו הם מצליחים להחליף את נתניהו. זה גרם לבערך שליש ממצביעי השמאל הסרבנים להתרצות ולחזור להצביע, והוביל לשיעור ההצבעה הגבוה ביותר מאז 1999: 72.3%. אם גם שני השלישים האחרים היו באים, הם היו מצליחים. כיוון שהם נשארו בבית המהלך כשל, ואלה שניסו התייאשו שוב, ולא באו להצביע בשלושת מערכות הבחירות האחרונות.

מה שמאפשר לנתניהו להיאחז בכיסא, ולגרור את המדינה כולה לעברי פי פחת.