האתגר של שר החינוך הבא: לגרום למשרד שלו לעבוד פחות - ריקי ממן - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האתגר של שר החינוך הבא: לגרום למשרד שלו לעבוד פחות

המחקר הבינלאומי מעיד כי הענקת אוטונומיה לבתי הספר לעצב את העשייה החינוכית בתחומם היא גורם מפתח בשיפור איכות החינוך ותפקוד בתי הספר

7תגובות
תלמידי תיכון
ניר כפרי

מערכת הבחירות הנוכחית העלתה לסדר היום סוגיות חשובות רבות, ואחת החשובות שבהן היא החינוך הציבורי. מרכזיותה של מערכת החינוך הציבורית בפיתוח ההון האנושי של מדינת ישראל ידועה; ישראל נשענת על ההון האנושי שלה בהתמודדות עם האיומים הביטחוניים ובתחרות הכלכלית העולמית. אבל מערכת החינוך הישראלית, על אף הכספים הרבים שמוזרמים אליה, פשוט אינה מספקת את הסחורה.

הישגי התלמידים הישראליים נמוכים בכל השוואה בינלאומית, וחמור מכך, הפערים בין הישגי התלמידים המגיעים מרקע סוציו-אקונומי גבוה לבין הישגי התלמידים מרקע נמוך - הם מהגבוהים בעולם (גם כשלא לוקחים בחשבון את האוכלוסייה החרדית). דווקא התלמידים החלשים ביותר, אלה שזקוקים למערכת הציבורית יותר מכל, הם אלה שמקבלים את איכות החינוך הירודה ביותר.

מפלגות רבות פירסמו מצע הכולל בתוכו פרק חינוך, וכולן מדברות על מה שצריך לעשות: התאמת שיטות הלימוד למאה ה-21, חיזוק מעמד המורה, פיתוח מקצועי, חינוך לגיל הרך, תוכניות ייחודיות, למידה משמעותית, חינוך לדמוקרטיה, חינוך ליהדות, חינוך לציונות ועוד. ודאי שיש הרבה הצעות טובות לשיפור מערכת החינוך, אבל אולי הצעד החשוב ביותר שהמדינה יכולה לעשות כיום הוא: להפסיק לעשות.

ריכוזיות משרד החינוך בניהול המערכת ידועה לשמצה. עשרות אגפים ואלפי פקידים מנסים לנהל כל שעה ושעה בכל כיתה וכיתה בכל בית ספר בכל מקום בארץ. משרד החינוך מנפיק עשרות חוזרי מנכ"ל עם הוראות קפדניות, דורש הגשת מאות דו"חות, מקציב לכל מנהל שעות הוראה מוגדרות שבהן הוא מחויב להשתמש באופן מסוים (חלילה לא כסף גמיש שבו יוכל להשתמש לפי שיקול דעתו המקצועי ובהתאמה לצורכי תלמידיו). בקצרה, משרד החינוך כובל את המערכת כולה, ולא מאפשר לה להתפתח ולהתקדם. כך לא ניתן לייצר לא חדשנות, לא מצוינות, לא יוזמה, לא חינוך ובבירור גם לא הישגים.

מה שהמערכת באמת צריכה הוא שיאפשרו לאנשי המקצוע לעשות את עבודתם. שיסירו מכתפי המנהלים את משקולות הדרישות שאין להן סוף, שישחררו את ידי המורים משלשלאות התוכניות, המחוונים, והכללים הנוקשים הקובעים איך נראית כיתה, איך נראה שיעור, מה בדיוק ללמד מתי וכמה. שיאפשרו לאנשי החינוך – לחנך.

המחקר הבינלאומי מעיד כי הענקת אוטונומיה לבתי הספר לעצב את העשייה החינוכית בתחומם היא גורם מפתח בשיפור איכות החינוך ותפקוד בתי הספר. על אוטונומיה מדברים במשרד החינוך כבר כ-40 שנה, אך בפועל כל ההצהרות מתמסמסות כשזה מגיע למעשים, או להימנעות ממעשים. משרד החינוך אינו מסוגל לגרום לאלפי עובדיו ומפקחיו לחדול מלהתערב, לקבוע ולהנחות. אף שדנו בעניין ועדות רבות שהמליצו על הרחבת האוטונומיה החינוכית, ועל אף שכבר התקבלו החלטות רבות בנושא, גם כיום מערכת החינוך בישראל היא מערכת ריכוזית ביותר.

הריכוזיות של משרד החינוך והניסיון שלו לתכנן את כל המערכת אינם פוסחים גם על הלקוחות הכי חשובים שלו: התלמידים. לרוב התלמידים והוריהם אין את האפשרות הבסיסית לבחור את מוסד החינוך שבו ילמדו והם משובצים לבתי הספר בשיטת "אזורי הרישום". נוסף על כך, המערכת עושה הכול כדי למנוע מהורים או יזמי חינוך להקים בתי ספר חדשים ולנהלם לפי טעמם ואמונותיהם.

בפניו של שר החינוך הבא עומדת משימה קשה במיוחד: לגרום למשרד שלו לעבוד פחות. להתערב פחות, לנהל פחות, לקחת אליו פחות סמכויות. זוהי משימה קשה כי הנטייה הטבעית של משרד ממשלתי היא 'לעשות', אבל מהשטח עולה קריאה ברורה שהעשייה הזאת בעיקר מפריעה. היום (ראשון) מתקיים בירושלים כנס של "הקואליציה לאוטונומיה בחינוך" שכולל אנשי חינוך, ארגוני מנהלים, ארגוני הורים ויזמי חינוך, שכולם קוראים בפשטות למשרד החינוך להעניק להם קצת יותר חופש ואפשרות לעשות את מה שהוא דורש מהם: לחנך. אולי הגיע הזמן להקשיב להם.

הרשמה לניוזלטר

כל הסקירות בזירת הניתוחים של TheMarker - בתיבת המייל שלכם

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

מקרי קורונה בישראל

ישראל יוצאת מהגדילה האקספוננציאלית, אך משאירה את הצוותים הרפואיים מאחור

במשרד הבריאות מציגים את הנתונים בסקלה לינארית, ואז קשה יותר לראות איך הדברים משתנים - ובפרט האם יש גדילה אקספוננציאלית. דרור פייטלסון מציג אותם בסקלה לוגריתמית, ויש לו בשורות טובות ובשורות רעות