שעבוד בני אדם לא הסתיים עדיין - גם בישראל - עורכי דין בעבודה - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שעבוד בני אדם לא הסתיים עדיין - גם בישראל

יותר משלושים שנה מגיעים לארץ מהגרי עבודה ממדינות שונות. אותם מהגרי עבודה שילמו דמי תיווך אסטרונומיים על הזכות להגיע ולעבוד, מה שיצר תלות קשה של העובד במעסיקים. אלו, מצדם, ניצלו את המצב לטובתם

עובד זר במושב בצפון
גיל אליהו

קרן שליט

עטיפת הספר "צבע החלב"
עיצוב: דודי בן הרא"ש / תשע נשמות

בימים האחרונים קראתי את "צבע החלב" - ספר אנגלי של הסופרת נל ליישון, שתרגומו לעברית הופיע לפני כמה חודשים. הסיפור מובא בגוף ראשון, מפי נערה המספרת אותו ב-1831; הנערה היא בת כפר, עובדת עם שלוש אחיותיה הבוגרות במשק המשפחתי, כפופה לשלטונו של אב עריץ; מיד כשהדבר מתאפשר, מוכר אותה אביה לכומר המקומי: הנערה צולעת ולכן אטית מאחיותיה בעבודה, לעומת זאת לשונה זריזה ומחשבתה חריפה מדי לטעם המשפחה. וכך מעביר אותה האב לעבוד כמשרתת בביתו של הכומר ומקבל את שכר עבודתה, ומפיק את המקסימום מה"סחורה" הלא-מוצלחת שהחזיק.

יום או יומיים לאחר שסיימתי לקרוא את הספר נכחתי בכנס שהתקיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, במסגרת פרויקט מחקר בראשותה של ד"ר הילה שמיר מאותה אוניברסיטה. הפרויקט, המבוצע על-ידי האוניברסיטה ועל-ידי מרכז המחקר האירופי (ה-ERC), בוחן את גישת העבודה ל-Human Trafficking - המונח הבינלאומי לציון ניצול קיצוני בעבודה באמצעות כוח, איומים וענישה, וניצול העולה עד כדי סחר בבני אדם.

הצורה הידועה ביותר של ניצול קיצוני כזה מצויה, כך נראה, בהעסקת ילדים, וצורה אוניברסלית אחרת, גם אם ידועה פחות, היא בהעסקת מהגרי עבודה. העסקת מהגרי עבודה, תוך כבילתם בפועל למעסיק על מנת שיוכלו להחזיר חוב כספי שלקחו על עצמם כדי לזכות באותה עבודה עצמה, היא דרך שבה משועבדים כיום בני אדם רבים.

שעבוד בני אדם - ולמעשה סחר בבני אדם - לא הסתיים, מסתבר, במכירת עבודתה של נערה עבור תשלום שאביה מקבל ב-1831; והוא לא הסתיים בשחרור העבדים ובאיסור עבדות; והוא לא הסתיים בחקיקת עבודה נרחבת במדינות רבות ובקיום רשת ענפה של ארגונים ומוסדות בינלאומיים העוסקים בזכויות עובדים; הוא נמשך - באופן אחר, בתצורה אחרת - גם היום, ועלינו חובת המאבק בו. המאבק הזה צריך להתנהל (ומתנהל) בעולם כולו, אך כאן נתמקד בנעשה אצלנו.

יותר משלושים שנה מגיעים לארץ מהגרי עבודה ממדינות שונות (אני מתייחסת כאן למהגרי עבודה חוקיים). עד לסוף העשור הראשון של שנות האלפיים נשלטה הגעתם של עובדים אלה על-ידי השוק הפרטי: גיוס העובדים נעשה על-ידי סוכנויות גיוס וגורמי תיווך במדינות המוצא שלהם ואצלנו, והגיוס משמעו היה תשלום גבוה מאוד שהעובד שילם לגוף המגייס או המתווך, עבור האפשרות לעבוד בארץ.

סכום ממוצע לקניית אפשרות העבודה בארץ עמד על 10 אלף דולר. הרוב המכריע של מהגרי עבודה לא יכלו לממן סכום כזה ממקורות עצמיים, ולקחו הלוואות מבנקים (לעתים תוך שעבוד רכושם ורכוש משפחתם), או אף מהשוק השחור. בהתחשב בשכר הנמוך שחלקם הגדול מרוויח, השתרעה תקופת ההחזר של החוב על כשליש ממשך השהות המקסימלי של מהגר עבודה בארץ (שהוא כ-5 שנים) - כלומר, מהגר העבודה הקדיש יותר משנה וחצי של עבודה, בממוצע, כדי להחזיר את התשלום עבור עצם האפשרות לעבוד בארץ.

חוב כזה שיעבד את העובד למעסיקו: עזיבת העבודה - כלומר איבוד מקור ההשתכרות להחזר החוב - היתה אופציה לא-מעשית. בהיותם מודעים לתלות המלאה הזו של העובד בעבודה, היו מעסיקים שלא עמדו אפילו בתנאים הנמוכים שסוכמו עם העובדים - והעובד, בחולשתו ובחששו לאבד את מקום העבודה, נרתע מלהתלונן על הפרת החוק כלפיו.

באמצעות דמי תיווך אסטרונומיים ששילמו לסוכנויות התיווך השונות היו מהגרי העבודה, אם כך, למשועבדים.

הסכמים בילטרליים

ב-2005 הכירה המדינה בצורך למגר את התופעה של דמי התיווך, והדבר נעשה באמצעות הסכמים בילטרליים, הנבנים במתכונת שפותחה לצורך כך על ידי האו"ם וארגונים בינלאומיים אחרים. עיקרו של הסכם בילטרלי הוא - בלשונו של דו"ח מבקר המדינה ממאי 2015 - "יצירת מנגנון פעולה ישיר בין מדינת ישראל לבין מדינות המוצא, שנועד למנוע תופעה ידועה של גביית דמי תיווך אסורים מעובדים זרים וסחר בבני אדם על ידי גורמי תיווך פרטיים".

עובד זר באתר בנייה בתל אביב
תומר אפלבאום

כדי להשיג זאת, לא ניתן עוד להעסיק עובדים זרים בתחומים המוסדרים על ידי ההסכמים הבילטרליים אלא במסגרת אותם הסכמים; גיוס העובדים במדינותיהם נעשה, מכוח ההסכמים, באמצעות גוף ציבורי שמוקם לצורך כך במדינת המוצא של העובדים (גוף ציבורי, בשונה מסוכנות פרטית), ההעסקה היא בחוזה אחיד מתורגם לאנגלית ולשפת המדינה הזרה, ומפורטים בו כל תנאי השכר וההעסקה, וחברת כוח האדם הישראלית, המטפלת בעובד רק מעת שהגיע לארץ, רשאית לגבות ממנו רק עמלה קבועה מראש.

ב-2010 חתמה ישראל על הסכם בילטרלי ראשון, עם תאילנד, לשם העסקת עובדים בענף החקלאות; בהמשך נחתם הסכם כזה גם עם סרילנקה. ב-2011 חתמה ישראל על הסכם בילטרלי עם בולגריה, ובהמשך נחתמו הסכמים כאלה עם מולדובה, רומניה וסין, לשם העסקת עובדים בענף הבניין.

האם השיגו ההסכמים את מטרתם? בכנס האמור הוצג מחקרן של פרופ' רבקה רייכמן מאוניברסיטת חיפה וד"ר נונה קושנירוביץ מהמרכז האקדמי רופין, שהשווה בין הנתונים שלפני ההסכמים לבין הנתונים שאחריהם. המחקר העלה כי עובד חקלאות תאילנדי שילם לגורמי התיווך, לפני ההסכמים, סכום ממוצע של מעט יותר מ-9,000 דולר, ואילו כיום הוא משלם לאותם גורמים כ-2,200 דולר; ולפיכך, אם לפני ההסכמים נדרש העובד ל-24-17 חודשי עבודה כדי להחזיר החוב - לאחר ההסכם הוא נדרש לחודשי עבודה בודדים כדי להחזירו.

כלומר, להסכמים הבילטרליים בתחום החקלאות והבנייה היתה השפעה משמעותית על סכומי הכסף שמהגרי העבודה נדרשים לשלם: הסכומים פחתו באופן דרמטי, ועמם גם המחויבות הכספית שהעובדים נטלו על עצמם כדי להשיג את העבודה בארץ; העובדים יצאו לחופשי מהשעבוד למחירו של "כרטיס הכניסה" לעבודה בישראל.

בענף הסיעוד נחתם בספטמבר האחרון הסכם בילטרלי ראשון, עם הפיליפינים (אחרי שני הסכמי פיילוט לענף זה), והוא ביטל לחלוטין עמלות תיווך כלשהן. משמעותו של הסכם זה מומחשת היטב בסיפורה של שראל, עובדת סיעוד הודית שהמדינה מבקשת לגרש אותה או את בן זוגה, עובד זר אף הוא, נוכח הקשר הזוגי שנוצר ביניהם בארץ. בשבוע שעבר סיפרה שראל לתקשורת כי שילמה 12 אלף דולר כדמי תיווך כדי להגיע לארץ, וכי לאחר שנתיים עבודה כאן עדיין לא כיסתה את החוב. אילו היתה פיליפינית ולא הודית, ואילו ביקשה לבוא לארץ כמהגרת עבודה עתה, לאחר חתימת ההסכם עם הפיליפינים, ולא לפני שנתיים - לא היתה צריכה לשלם דמי תיווך כלשהם.

ברשות האוכלוסין וההגירה עובדים כעת על הסכמים בילטרליים נוספים לגבי עובדים מומחים בתחומים שונים (מומחיות שאינה קשורה בתארים אקדמיים).

סוף טוב הכל טוב?

לא. עדיין לא.

ראשית, צריך לעמוד על המשמר, להעסיק אך ורק באמצעות הסכמים בילטרליים (ואולי אף להרחיבם, במידת הצורך: אם יש הסכם בילטרלי עם תאילנד בענף החקלאות, מדוע לא להרחיבו גם לענף הבנייה או הסיעוד, ולנצל בכך את הידע שנצבר בעבודה המשותפת עם מדינת המוצא של העובדים).

שנית - האכיפה, כמובן: אכיפה של זכויות העובדים גם כשהגיעו לארץ בחסות הסכם בילטרלי. בכתבת תחקיר של ה-BBC מחודש נובמבר האחרון נטען כאילו העובדים התאילנדים בארץ סובלים מניצול קשה. ה-BBC הוכיח פעמים רבות הטיה קשה ומכוערת נגד כל דבר הקשור בנו, אבל אם בשש השנים האחרונות מתו בארץ 170 עובדים תאילנדים, וכפי שנטען באותה כתבה - ענייננו-שלנו הוא לבדוק ולאכוף, בלי קשר לכתבות של ה-BBC.

ענייננו הוא גם לטפל בזכויות הפנסיה של אותם עובדים תאילנדים. לפני זמן קצר הורחב ההסכם הבילטרלי בין ישראל לבין תאילנד כך שיחיל על עובדי החקלאות התאילנדים את אותן זכויות פנסיה שמהן נהנים העובדים הזרים בענף הבניין; לאחר שההסכם נחתם בטקס חגיגי, ולאחר שנחתמו כל התקנות הנדרשות וההסכם עמד להיכנס לתוקף באחד לינואר הקרוב - חזר בו שר האוצר מיישום ההסכם, בלחץ החקלאים: מימוש ההסכם פירושו תוספת הוצאה לחקלאים של כ-500 שקל לחודש בגין כל עובד תאילנדי.

אין ספק שהמדובר בהוצאה לגמרי לא-מבוטלת לחקלאים, ואין ספק שמצבם אינו משופר, אבל גם היעדר זכויות פנסיה לעובדים הזרים הוא סוג מסוים של שעבוד, ופתרון הומני ומאוזן חייב להימצא. נערה שעבודתה נמכרת לכומר צריכה להישאר ב-1831 (והספר מכמיר לב ונוגע בקורא, לטעמי, גם באמצעות הקול הייחודי שהתרגום לעברית מעניק למספרת).

הרשמה לניוזלטר

כל הסקירות בזירת הניתוחים של TheMarker - בתיבת המייל שלכם

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

מקרי קורונה בישראל

ישראל יוצאת מהגדילה האקספוננציאלית, אך משאירה את הצוותים הרפואיים מאחור

במשרד הבריאות מציגים את הנתונים בסקלה לינארית, ואז קשה יותר לראות איך הדברים משתנים - ובפרט האם יש גדילה אקספוננציאלית. דרור פייטלסון מציג אותם בסקלה לוגריתמית, ויש לו בשורות טובות ובשורות רעות