הנזק שנגרם משריפות יערות האמזונס הוא חמור מאוד ויש לפעול ככל האפשר למנוע נשקים מסוג זה. אבל כל עוד לא נשנה את התפישה הכלכלית שלנו, נמשיך לייצר נזק הרסני יותר לכדור הארץ.

הכלכלה הליניארית, ייצור מוגבר של חברות ומפעלים וצריכת מוצרים שהופכים לפסולת בסוף השימוש, היא המקור לכליון משאבי הטבע והגורם העיקרי לנזק הסביבתי.

מרבית החברות כיום מתבססות על מודלים עסקיים ליניאריים: חברה שמשתמשת בחומרי גלם על מנת לייצר מוצר שמסיים את חייו אצל הצרכן. זאת, כשהעלויות החיצוניות, הסביבתיות לרוב, לא נלקחות בחשבון בתמחור המוצרים. את החשבון הזה אנחנו כחברה משלמים.

הכלכלה המעגלית מציעה החלפת מודלים אלו ויישום של מודלים עסקיים מעגליים. מודלים אלו מתבססים על עקרונות של הפחתה במקור באמצעות עיצוב יותר חכם של מוצרים, שימוש בחומרים ממוחזרים והפחתת השימוש במשאבים חדשים, ושימוש חוזר במוצרים בתוך מעגל הייצור.

חברות תעשייתיות פועלות בסביבה הרגולטורית הקיימת ומתאימות עצמן אליה, וכך גם המודלים העסקיים שלהן. מדיניות שתחייב מפעלים לקחת אחריות על הפסולת שהם מייצרים ולתמחר את העלויות החיצוניות-סביבתיות של השלכות הייצור, תביא לחברות שיפעלו באופן יותר אחראי המצמצמות את הנזק הסביבתי שלו הן גורמות.

באירופה ישנן כמה חברות מובילות שמאמצות מודלים מעגליים. אחד המודלים העסקיים המעגליים היותר מוכר הוא שירותיות (Servicizing). במקום להפוך לבעלים של המוצר, הצרכן רוכש את השירות שהמוצר מציע. לדוגמה, קורקינטים חשמליים - במקום בזבוז משאבים שבו כל אדם פרטי ירכוש קורקינט חשמלי שבו הוא משתמש כשעה ביום, הוא משתמש בקורקינט לפי הצורך, ועל כך הוא משלם.

דוגמה נוספת היא אוטותל, המציעה שכירת רכבים וחברות בינלאומיות כמו רולסרויס – המשכירות מנועי מטוסים במקום למכור אותם לחברות התעופה. המודלים האלו מעודדים ייצור של מוצרים עמידים יותר, המאפשרים ניצול יעיל יותר של משאבים, כשהחברה מציעה שירותי תחזוקה של המוצר לאורך חייו.

במחקר שאני מנהלת, R2Pi: The Route To Circular Economy שבוצע עבור האיחוד האירופי במסגרת הוריזון 2020, נבחנו החסמים והמניעים למעבר של חברות למודלים עסקיים מעגליים במדינות שונות באירופה, וביניהן אנגליה, ספרד, הולנד, פולין, צרפת, גרמניה וישראל.

אחד מכלי המדיניות היותר יעילים שזוהו היה Extended Producer Responsibility – כלי זה דורש מהיצרן להיות אחראי על טיפול במוצר גם בסוף חיי המוצר. לדוגמה, גם לאחר שלוש שנים ברשותי, כשהמחשב הנייד מתקלקל,  על היצרן האחריות לטיפול בפסולת האלקטרונית. מדיניות זו מעודדת יצרנים לייצר מוצרים עמידים יותר, שניתן למחזר ולהשתמש ברוב הרכיבים של המוצר בסוף חייו.

לצד כלים אלו, יש לפעול להעלאת המודעות של הצרכנים בכדי לעודד צמצום בזבוז משאבים וצריכה חכמה ואחראית יותר. בהקשר הזה, יש ליישם כלי מדיניות מכלכלה התנהגותית, NUDGE, אסטרטגיה להשפעה עקיפה באמצעות 'דחיפה קלה' או עידוד של הממשלה. לדוגמה, באמצעות הבלטת הנזקים של פעילויות המגדילות את פליטת גזי חממה או דרישה לפרסם את נתוני פליטת גזי החממה ממוצרים. המחשת הנזק הסביבתי כתוצאה משימוש במוצרים מסוימים מסייעת בשינוי התנהגות צרכנית.

אז בנוסף לניסיונות להפעיל לחץ חיצוני על ברזיל להפסקת שריפת יער האמזונס, ראוי שמדינות יפעלו להקטנת הנזק שהן גורמות לסביבה. ככל שמדינות שונות ילמדו ויאמצו כלים כדוגמת אלו, המעבר לכלכלה מעגלית יהיה מהיר יותר ונצמצם את הנזק הסביבתי שנגרם כתוצאה מייצור וצריכה לא אחראיים.