מה אפשר ללמוד מהשביתה של נשות איסלנד בסתיו 1975

את יום שישי הארוך שמתחו נשות איסלנד בסתיו 1975 יש לזכור היטב; 90% מציבור הנשים במדינה המונה 220 אלף תושבים החליטו לשבות וגרמו להקפאת המדינה ליום אחד.

מורות בבתי הספר ששבתו ואילצו אבות רבים לשמש בייביסיטר על חשבון יום עבודה, טיסות שבוטלו כי דיילות שבתו ולא הגיעו לעבודה, עיתונים שלא הודפסו מאחר שרוב הקלדניות היו נשים שלקחו חלק בשביתה, מנהלי בנקים ומנהלי חנויות שנאלצו לעבוד כקופאים והבינו על בשרם מה הקושי הכרוך במשרה שמאיישת אישה, ועוד שלל מחדלים שנוצרו בעקבות השביתה וגברים לא ידעו איך להכיל. זו היתה שביתה עצומה שלוותה בנזקים כבדים למשק, ובשינוי מהותי בפערי השוויון במדינה ובתודעה הלאומית כלפי אפליה מגדרית. נשים - למי שטרם הפנים - הן עוגן מרכזי בכלכלה, שכל חברה צריכה על מנת להמשיך להתקיים. שאפו איסלנד! הלוואי עלינו.

יארא איוב בת ה-16 מג'ש, וסילבנה צגאי בת ה-13 מתל אביב הן שתי בנות מתוך 24 הנשים שנרצחו מתחילת השנה בישראל. אלו שתי קורבנות שנגדעו בשל תופעת אלימות מגדרית גואה, תופעה שחובטת בנו בכל פעם מחדש.

על פי נתונים של עמותת סיכוי, 40% מהנשים שנרצחו הן מהחברה הערבית. גם יישוב כמו ג׳ש העליז והשלו נהפך בין לילה ליישוב בעל דרגת סיכון גבוהה, שבו נשים חוששות לחייהן. "אני חוששת לצאת מהבית, אפילו לזרוק את הזבל", אמרה קארין, חברתה של יארא.

נשים - במיוחד בחברה הערבית - סובלות כבר שנים מהצטלבות של שתי אפליות בו זמנית; אלימות מגדרית מחד ואפליה נגד בני מיעוטים מאידך. קל וחומר, הנשים הבדואיות מתמודדות כיום עם שלל מפגעים שמונעים מהן עצמאות - החל מתופעת הפוליגמיה הבזויה ועד היעדר תקצוב לצרכים בסיסיים. רק לפני כמה חודשים המדינה ביטלה תוכנית שהעניקה השכלה למאות נשים וגברים בדואים, תוכנית שעלתה למדינה רק שני מיליון שקל.

המציאות, לנוכח המספרים שממלאים את דפי העיתונים, מראה שמאבקן של הנשים בישראל ובחברה הערבית בפרט הוא מאבק הישרדותי. נשות איסלנד, לנוכח המציאות הישראלית, נראות פתאום כמי שבוכות על תוספת שכר. ובכל זאת, מנשות איסלנד אפשר ללמוד המון על האחווה הנשית וההתאגדות שנוצרה בהתראה של יום אחד בלבד.

המאבק שלהן מהווה כיום את אחת מנקודות המפנה החשובות ביותר להיווצרותה של רוח תקופה, שבעקבותיה מטרידים ואנסים נשלחים אחד אחרי השני אל בתי המשפט וננעלים מאחורי סורג ובריח. אלא שכאן המציאות שונה, והמאבק של הנשים בישראל רחוק מלחולל שינוי בניחוח רומנטי כמו זה שהתרחש במדינה קטנה, בעל צביון אוטופי.

אחת ההצעות למיגור תופעת האלימות נגד נשים נמצאת בסמכות הוועדה הבין משרדית לטיפול באלימות במשפחה. על פי דו"ח שהגיש מרכז המידע והמחקר של הכנסת, לבקשת יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי, ח"כ עאידה תומא סלימאן, עולה כי "ועדת השרים למאבק באלימות לא קבעה את היקף התקציב שיוקצה לתוכנית החומש למיגור תופעת האלימות במשפחה, או את המקורות התקציביים למימושה. על פי הערכה של המשרד לביטחון פנים שהוצגה לוועדת השרים, עלות התוכנית היא כרבע מיליארד שקל בפריסה לחמש שנים (כ-50 מיליון שקל לשנה)", נאמר בדו"ח. "גם לפי עבודת התכנון של משרד הרווחה, עלות יישום התוכנית הוערך בכרבע מיליארד שקל בפריסה לחמש שנים".

בין היתר נמצא כי התקציב שיוקצה למאבק יגויס לתגבור עובדים סוציאליים, גיוס חוקרי אלימות במשפחה דוברי שפות שונות לתחנות המשטרה, בנוסף למענקים קהילתיים, הכשרות בין משרדיות, הקמת מרכזי סיוע ומקלטים ועוד.

בינתיים, ממשרד הרווחה צומח רק ייאוש. המשרד לא מיישם את החוק למתן סל תמיכה לנשים מוכות, ומאחר בכמעט שנה מהמועד שנקבע בחוק להתחלת יישומו. עוד תוספת לא מעודדת במיוחד, הטיפול בגברים מכים לוקה כיום בבעיות רבות, הראשונה ואולי המשמעותית ביותר שבהן היא שכ-50% מהמשתתפים בו פורשים כבר בחודש הראשון.

אולי כשמסבירים את גודל תופעת האלימות נגד נשים בכסף ניתן להבין על מה מדובר. שימו לב לנתונים שעולים מדו"ח שהוגש למועצה לצדק וצרכנות של האיחוד האירופי ב-2016: אלימות נגד נשים עולה לאיחוד האירופי 226 מליארד יורו בכל שנה.

עוד עולה מהדו"ח כי אם האלימות תיפחת רק ב-10%, האיחוד יחסוך כ-7 מליארד יורו בכל שנה. על פניו, התקציב שהועמד לרשות הוועדה הבין משרדית נמצא בחזקת פלסטר לגוף גוסס, והשביתה הצפויה היום - באם תממש את מטרתה - עשויה להתברר כאבן דרך לעתידן של נשים.

אני רק מקווה שהמטרה שתציב לעצמה היא לא רק יום חופש שיפגע במשק, אלא רצון לחולל שינוי תפישתי שיניב את התוצר שראויות לו נשים בכלל ובחברה הערבית בפרט.