"הלוואי שהיינו אתיופים": לערבים אפילו לחסום כבישים לא נותנים

"הלוואי שהיינו אתיופים" - כך נשמעו קולות בחברה הערבית, בעקבות ההיתר שנתנה משטרת ישראל למפגינים בני העדה האתיופית.

המשטרה, בניגוד להרגלה בהפגנות של החברה הערבית, לא מיהרה לחסום ולאיים ולעצור מפגינים שביקשו להביע את מורת רוחם בהפגנה שהסלימה עד כדי חסימת צירים ראשיים, ידויי אבנים על אנשי משטרה ושריפת מכוניות - מקרים שלא היו עוברים בשקט אם המפגינים היו ערבים, ואף יתרה מזו: צה"ל מאפשר לחיילים ממוצא אתיופי להפגין - אך בלי מדים.

השר ארדן גם לא מיהר להכריז על טרור ונתניהו לא הסית נגד כל האזרחים ממוצא אתיופי: "כולנו מתאבלים על מותו הטרגי של הנער סלומון טקה", אמר. "אנו מחבקים את העדה האתיופית. היא יקרה לי, היא יקרה לנו. אלה לא מלים בעלמא". מה שמשתמע מכך הוא שההפגנה לגיטימית ואינה מאיימת על קיומה של מדינת ישראל, מעין "תנו להם לפרוק", אין צורך לשבור רגלים ואין צורך לירות ירי חיי, תכף ישכחו כפי שקרה במאי 2015. בסך הכל בידול קונטקסטואלי הנע על הציר בין מחאות למהומות; שתי הגדרות שונות בעלות השלכות שונות.

קודם כל, לעדה האתיופית מגיע למחות! מאז קיומה, מדינת ישראל מתייחסת בגזענות ומדירה אזרחים ממוצא אתיופי. כור ההיתוך נכשל: ממצאי דו"ח פלמור מצביעים על אפליה בכל תחומי החברה והכלכלה, ובכל מה שקשור לשילוב תעסוקתי הם נמצאים בתחתית הסולם. גם מערכת הבריאות (ע"ע פרשת הדם 1996, זריקות דפו-פרוברה, הפרדת יולדות ועוד), מערכת החינוך והממסד הדתי מפלים נגדם.

"עד לאחרונה היתה גישת המדינה שעל-מנת לצמצם את הפערים בין יוצאי אתיופיה לכלל האוכלוסייה יש צורך להפעיל תוכניות נפרדות, המיועדות ליוצאי אתיופיה בלבד, על-מנת לשפר את סיכויי השתלבותם המלאה בחברה הישראלית", צוין בדו"ח שהכינה מנכ"לית משרד המשפטים עו"ד אמי פלמור. "גם אם התוכניות שהוצעו היו טובות, הרי שהמסר שעובר מתוך הבידול והתיוג מחזק דימוי של היעדר יכולות ומציג את יוצאי אתיופיה כבעלי כישורים ויכולות נחותים וכזקוקים ל'טיפול מיוחד' - שהיא-היא בסיס לתפישות גזעניות".

מעבר לכך, היה ראוי שהמנהיגות הערבית תחבור לעדה האתיופית בסולידריות, בסופו של יום מדובר על מאבק משותף נגד הגזענות והאפליה של מוסדות המדינה. אלא שהרשימה המשותפת שקועה בחילופי האשמות על מי הפר את ההסכם שנחתם והועבר לוועידת הגישור "לג'נת אלוויפאק", שאמונה על חיבור הקצוות והניגודים הקיצוניים שקיימים בחברה הערבית, לצד תרגום תוצאות הבחירות הקודמות למנדטים בתוך הרשימה, דבר שנראה כמו שפה שאף אחד לא מבין.

הרג סולמון טקה על ידי שוטר בחופשה מדגים את האופן שבו מדינת ישראל תופשת את הקהילה האתיופית בתוכה, מעין כתם שחור שיש להסיר. נטל על המדינה, כמו הערבים, שהנוכחות שלהם במרחב הציבורי מהווה איום, פחד, ישר מכניסים יד לכיס ומחפשים את הארנק והטלפון, תכף תהיה קטטה ומישהו עשוי להידקר. לא סתם השוטר הרגיש מאוים, יש לכך מערך סטריאוטיפי המושרש חזק בחברה הישראלית לצד פרופיילינג, שבמקרה של העדה האיתיופית יעיל גם ממרחק.

הגיע הזמן להבין, האלימות שמופנית כלפי חברות מוחלשות היא ניסוי כלים לצורת דיכוי שתשמש בדיעבד כנגד כל מחאה, וגם מול הפגנות נגד המשטר. התבשיל שכולם שתקו לגביו יהיה ארוחת הערב שישראלים רבים יצטרכו לאכול.