אורלי היתה בכירה בבנק - וכיום היא מיילדת. אסף עבד בהיי-טק ונטש. מי ידאג להם? - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אורלי היתה בכירה בבנק - וכיום היא מיילדת. אסף עבד בהיי-טק ונטש. מי ידאג להם?

שיעור האבטלה הנמוך בישראל מתעתע - רק פחות מרבע מהשכירים במשק נהנים מביטחון תעסוקתי, בלי שחרב הפיטורים וההתייעלות תונף עליהם ■ דרוש פוליטיקאי שמעוניין לסייע למאות אלפי עובדים - בלי טקסים וגזירת סרטים

13תגובות
לאה מרנץ
מתוך פייסבוק

אורלי היתה מנהלת השקעות באיגרות חוב בבנק גדול, וכיום היא מיילדת בבית חולים במרכז הארץ. תמר, מנהלת בכירה בבנק אחר, תהיה בקרוב מדריכת יוגה. לאה, מנהלת מחלקת וידיאו, הולכת ללמוד סיעוד כדי להיות אחות. אסף עבד בהיי־טק כמה שנים, נטש, והלך לעבוד בצבא בתפקיד הדרכה בכיר.

יש עוד רבים כמותם, שנמצאים בהסבה מקצועית מטעם עצמם. הם עושים זאת בסביבות גיל 40 פלוס. בגלל מיצוי, חיפוש משמעות, הארכת תוחלת החיים התעסוקתית, או סתם הורדת הילוך של קריירות אינטנסיביות מדי. ההסבה המקצועית הזאת היא מתוצרת עצמית. לכל אחד סיבה משלו, והיוזמה היא פרטית. המדינה לא שלחה אותם למקומות העבודה החדשים שלהם, אבל שורה של התפתחויות תחייב את הממשלה שלנו וממשלות אחרות לעסוק בשאלות האלה בשנים הקרובות יותר מאי־פעם.

על פי נתוני האבטלה של ישראל, הבעיה האחרונה שצריך לטפל בה היא שוק העבודה. שיעור אבטלה נמוך באופן היסטורי של 4% הוא הישג אדיר של ממשלות ישראל האחרונות; שיעור ההשתתפות בשוק העבודה עולים בהתמדה; ואם זה לא שבור — מה יש לתקן?

חלל עבודה לקהל חרדי
אייל טואג

ואולם הנתונים קצת מתעתעים. מי שרוצה להסתמך עליהם, ולסמוך על כך שהם יישארו אתנו גם בטווח הבינוני והארוך — טועה. בישראל יש קרוב ל–4 מיליון שכירים — שיא של כל הזמנים. כמה מתוכם באמת יכולים לחוש מוגנים במקום העבודה שלהם?

אם בוחנים את הביטחון התעסוקתי במונחים של קביעות ויציבות בעבודה, פחות ממיליון איש יכולים להיות רגועים שהם יגיעו לגיל פרישה בלי שחרב הפיטורים וההתייעלות תונף עליהם. כל השאר אינם מוגנים מתוקף הסכם כלשהו. הם נתונים לחסדי השוק. אין דרך להעניק להם יציבות תעסוקתית מהסוג הישן — קביעות והסכמי עבודה קשיחים שאינם קשורים למצב העסק. מהלך כזה יכול להיות מתכון להרס העסק.

ואולם יש דרכים להאריך את תוחלת החיים התעסוקתית של עובדים, בעלי ביטחון תעסוקתי וגם נטולי קביעות. קוראים לזה: "השקעה בהון האנושי".

תסרקו כל נאום של מנכ"ל בכיר או זוטר ולא תצליחו להימלט מקלישאה משומשת מזאת — אבל יש בה הרבה מן האמת. החברה היא האנשים שעובדים בה וסך המיומנויות שלהם, ובלעדיהם אין לעסק תקומה. אמנם רובוטים יודעים לעשות הרבה, מחשבים מהירים מאתנו בחישובים שונים ומכונות מסוגלות לבצע פעולות שאף בן אנוש אינו מסוגל לבצען, אבל מאחורי כל הפיתוחים האלה עומדים אנשים. ומאחורי ההפעלה שלהם עומדים אנשים. מצב המשק טוב כרגע, וגם הכלכלה העולמית התאוששה אחרי המשבר של 2008, אבל מקומות העבודה של האנשים האלה מאוימים יותר מאי־פעם.

ההוצאה הממשלתית לתמיכה בשוק העבודה, ב-2015 - כשיעור מהתוצר

הטכנולוגיה מייתרת מקומות עבודה (ויוצרת אחרים), והגלובליזציה משנעת מקומות עבודה בין מקומות בעולם בהתאם לעלויות הייצור — תשאלו את עובדי תעשיית הטקסטיל בשנות ה–80. הגלובליזציה גם משנעת עובדים. הביטו סביבכם ותראו עובדות סיעוד מהפיליפינים, חקלאים מתאילנד ועובדי בנייה מסין.

כיצד מתמודדים עם התחזיות המאיימות?

בשנים האחרונות צצו הרבה הערכות לגבי שוק העבודה העתידי, ורובן מפחידות. למעשה, החזאים למיניהם מתחרים על השאלה מי יהיה יותר מפחיד או חמוץ. חברת הייעוץ מקינזי מעריכה כי 45% מהמשרות הנוכחיות ניתנות לביצוע על ידי טכנולוגיה קיימת. חברת הייעוץ גרטנר מעריכה כי שליש מהמשרות הנוכחיות יבוצעו על ידי רובוטים עד 2025. חוקרים באוניברסיטת אוקספורד מעריכים כי 47% מהמשרות הנוכחיות בארה"ב נמצאות בסכנה. החברות המצליחות בעולם בעבר היו בתחומי הייצור והן היו עתירות עובדים. כיום, החברות המצליחות בעמק הסיליקון מעסיקות מעט עובדים.

הנתונים האלה מטרידים ואמורים להניע ממשלות, מעסיקים, מוסדות אקדמיים וארגוני עובדים לפעולה. אבל איזה פעולה הם צריכים לעשות לנוכח הערכות שלפיהן 90% מתלמידי כיתה א' של היום יעסקו בעתיד במקצועות שכלל אינם קיימים כיום. מה ללמד אותם? למה להכשיר אותם?

אין צורך לשבור את הראש על השאלה הזו. הרבה לפניה יש שאלות אחרות שצריכות להעסיק את העובדים, הממשלה, המעסיקים, ואת המוסדות להשכלה גבוהה והכשרה מקצועית. שוק העבודה רווי בפערים וכשלים שדורשים תיקון, ולמרות שאין תחושת דחיפות, בשל שיעור האבטלה הנמוך, זה הזמן לעשות זאת. מוטב לפעול כשהמצב טוב ולא עם הגב לקיר, אף שאז קל יותר להחליט, וממילא אלה תהליכים ארוכים מאוד.

רשימת הבעיות ארוכה: פריון נמוך, מיומנויות נמוכות מדי של עובדים רבים; שיעורי השתתפות נמוכים של גברים חרדים ונשים ערביות בשוק העבודה; פערי שכר מגדריים ומגזריים; פערי פנסיה גדולים בין נשים לגברים שמחייבים העלאת גיל הפרישה לנשים; מנגנוני הכשרה מקצועית דלים; ואפילו שעות עבודה מרובות מדי. ישראלי ממוצע עובד 1,889 שעות בשנה, לעומת 1,363 שעות בשנה לעובד בגרמניה, 1,472 שעות לעובד בצרפת ו–1,783 לעובד בארה"ב.

שוק העבודה מתמודד עם הרבה מאוד אתגרים, ומה שיכול לספק פתרונות לחלק גדול מהבעיות הוא השקעה בהון אנושי. כן, אותה קלישאה חבוטה מנאומים נמלצים של מנהלים היא נקודת מפתח לשיפור הפריון, לשילוב החרדים והערבים בשוק העבודה, להארכת תוחלת החיים התעסוקתית ולהתמודדות עם הצורך להעלות את גיל הפרישה לפנסיה לנשים, ואולי גם לגברים מתישהו.

מדיניות קמצנית

נשים פורשות בגיל 62 וחיות כמעט עד גיל 85, גברים פורשים בגיל 67 וחיים כמעט עד גיל 81. זה אומר שגברים עובדים הרבה יותר שנים עבור 14 שנות פנסיה, ונשים עובדות פחות שנים וצריכות להתקיים במשך 23 שנות פנסיה.

ישראל משקיעה מעט מאוד במה שמכונה "מדיניות פעילה בשוק העבודה". המושג הזה מתייחס להכשרה מקצועית (תוך כדי העבודה, וגם למובטלים), השמה וייעוץ לעובדים ותוכניות לתמיכה במובטלים. על פי נתוני בנק ישראל, ההוצאה של ישראל על הפעולות האלה היתה ב–2015 0.2% מהתוצר, לעומת השקעה של 0.6% מהתוצר במדינות OECD. במדינות סקנדינביה ההשקעה בהכשרה מקצועית היא הגבוהה מכולן, והתוצאה היא שיעורי תעסוקה גבוהים, משקים תחרותיים ופערים חברתיים נמוכים.

המדיניות הישראלית קמצנית באופן כללי בהוצאות על רווחה בכלל, ועל הכשרה מקצועית בפרט, ויש ויכוח בשאלה עד כמה הממשלה צריכה להיות מעורבת בכך. לכאורה, שיעור האבטלה הנמוך מצדד בעשייה ממשלתית מועטה בתחום הזה. לפני שבע שנים, רפורמת המחירים בסלולר גרמה לפיטורים של כ–6,000 עובדים. זה עבר בשקט, ועל פי מחקר של האוצר, מרבית המפוטרים השתלבו במהרה בשוק העבודה. 35% מהמפוטרים נקלטו מיידית בשוק העבודה; 30% היו מובטלים עד חצי שנה; ורק 14% היו מובטלים במשך יותר משנה. אירוע כזה מלמד על שוק עבודה בריא וצומח, אבל לא בטוח שאפשר להסיק ממנו הרבה, משום שמדובר בעובדים צעירים בעלי מיומנויות פשוטות יחסית בתחומי השירות והמכירות — בהם הביקוש גבוה וההכשרה אינה ארוכה.

הצורך בפיתוח מנגנוני הכשרה מקצועית חיוני משלושה היבטים: עבור מגזרים ששיעורי ההשתתפות שלהם בשוק העבודה נמוכים — גברים חרדים ונשים ערביות; עבור עובדים בגילי 45 ויותר שצריכים להאריך את תוחלת החיים התעסוקתית שלהם; וכפיתוח תרבות תעסוקתית של הכשרה לאורך מסלול הקריירה לכל הגילים, כדרך לשיפור הפריון והשכר.

פוליטיקאי שייקח על עצמו את המשימה הזו כנראה לא יגזור שום סרט בקדנציה אחת, אבל השפעתו על המשק ועל חייהם של מאות אלפי עובדים תהיה הישג דרמטי לשנים רבות. האם מישהו ירים את הכפפה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר