הרגע שבו ברחתי מהאוטובוס - והאיש שאיים עלינו בטחינה נוזלת - רכב ותחבורה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הרגע שבו ברחתי מהאוטובוס - והאיש שאיים עלינו בטחינה נוזלת

מאז שאני קטנה האוטובוס עבורי הוא כלי תחבורה מועדף - גם מול הרכבת ■ מבחינתי הוא יותר אפקטיבי ויותר מדייק אם יודעים להנדס את הדרך מראש כמו שצריך ■ אבל שלא כמו יין טוב - כלי התחבורה הזה לא משתבח עם השנים, אפילו להיפך

3תגובות
תחבורה ציבורית
אורן זיו

לרגע אחד חשבתי שלא אצליח לצאת משם בחיים. עמדתי במרכז האוטובוס מוקפת בעשרות אנשים, בלי יכולת לזוז או אפילו לנשום בחופשיות, מחשבת את הדרך שבה אוכל להגיע לדלת האחורית ולזנק החוצה בתחנה.

עשר דקות ליעד, ואני עדיין אופטימית, מקווה שבדרך חלק מהנוסעים יירדו ויהיה בסדר. אני רק צריכה לשמור על שיווי משקל. אבל כאילו כנגד הטבע, האוטובוס העמוס ממשיך להתמלא בכל תחנה, מאיים לעלות על גדותיו. רגע לפני היעד, זה מכה בי: אין דרך לצאת אל האור בלי לרמוס את שותפי לנסיעה. אבל כבר אין זמן למחשבות. בכוחותי האחרונים אני צורחת "סליחה", "סליחה", הודפת את כל מי שבדרך, בלי לראות בעיניים. אחרי דקה שנדמית כמו שעה אני מצליחה להגיע לדלת, מזנקת החוצה, נושמת אוויר צח (מעורבב בפיח), ונשבעת לעצמי שזאת הפעם האחרונה שבה אני נוסעת באוטובוס. טוב, להיום לפחות.

אל תבינו אותי לא נכון. אני בעד תחבורה ציבורית, תמיד הייתי. למעשה, מאז שאני קטנה האוטובוס עבורי הוא כלי תחבורה מועדף - גם מול הרכבת. מבחינתי הוא יותר אפקטיבי ויותר מדייק אם יודעים להנדס את הדרך מראש כמו שצריך. ולא רק זה, בתור תל-אביבית שלא מסוגלת לסבול את המחשבה של נסיעה במכונית בתוך העיר, האוטובוס היה אמור להיות חבר - ולחבר אותי לכל קצוות העיר, כשאני מדלגת בקלילות בין האוטובוסים המתחלפים ומנצלת את זמן הנסיעה נטול הפקקים לקריאה ולנמנום קל. אבל זה לא קורה. שלא כמו יין טוב - כלי התחבורה הזה לא משתבח עם השנים, אפילו להפך.

זמן, ואת זה יודע כל משתמש בתחבורה הציבורית, הוא מושג נזיל. האוטובוס אמור להגיע לתחנה ב-9:00? במקרה הטוב הוא יגיע ב-9:05, או ב-9:10 במקרה הפחות טוב (והיותר נפוץ). פעמיים בשבוע לפחות האוטובוס פשוט לא עוצר בתחנה, ואני נאלצת להמתין לאוטובוס הבא. בסוף הוא מגיע. רק צריך סבלנות. בכל זאת, עדיף מאשר להיתקע בפקקים הלא נגמרים בעיר ללא הפסקה.

אף על פי שבחצי מהעיר סומנו נתיבים ייעודיים לתחבורה ציבורית, רוב האוטובוסים מזדחלים לאטם, נעצרים לסירוגין, גם בין התחנות, בזמן שהנתיבים האלה משמשים את בעלי החנויות והעסקים לפריקה וטעינה יותר מאשר את הציבור.

בתוך האוטובוס, החוויה שאמורה להיות כל כך פשוטה, מתגלה כטראומטית. פעמים רבות אני נאלצת לעמוד לאורך הנסיעה כולה. מקום ישיבה נהפך למותרות ולפריווילגיה רק בשעות מתות - כמו אחרי 22:00 או בשעות הצהריים, כשאף אחד לא צריך לנסוע לשום מקום.

מילא אם זה היה נגמר פה. אבל זה לא. מהפכת הרב-קו אולי מזכירה את אירופה - חוויית הנסיעה, לעומתה, ממש לא. אחד שומע מוסיקה בקול, ומי שמעיר מסתכן בצרור קללות; שני עולה עם פלאפל והנוסעים נהפכים לאוכלוסייה בסיכון מהטחינה שנוזלת לו מהמנה; על צעירים שיקומו בשביל אזרחים ותיקים אין מה לדבר; ואני רק רוצה לרדת, ומהר.

ככה, בלי ששמתי לב, נסיעה קלילה בעיר שאמורה להיארך חצי שעה מקסימום (מהבית לעבודה), נהפכה לסיוט מתמשך של שעה. המצב הגיע לכך שבתקופה האחרונה עליתי על פתרון חלופי: הליכה. אין פקקים, אין לחץ ויש אוויר נקי (פחות או יותר). אני מעדיפה לצאת ליעדי 15 דקות לפני - ולחסוך מעצמי את עוגמת הנפש. וכל זה עוד לפני שאמרתי אפילו מלה אחת על הטעינה של הרב-קו, ויש לי לא מעט מה לומר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר