רכבת ההפתעות הרעות - רכב ותחבורה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רכבת ההפתעות הרעות

נדמה שגם ברכבת ישראל כבר נואשו, ופשוט הפסיקו להודיע על האיחורים ■ כך עומד לו אדם על הרציף ומסתכל בשעון, רואה את השעה הייעודה חולפת, ולא יודע בכמה יאחר הפעם לעבודה

2תגובות
שר התחבורה ישראל כ"ץ. האוטובוסים המעטים לא מסונכרנים עם הרכבות
אייל טואג

אני גרה ביישוב שאין בו תחנת רכבת. התחנה הקרובה נמצאת בבנימינה - תחנה גדולה ומרכזית, שבה עוצרות כמעט כל הרכבות היוצאות צפונה ודרומה. הגיוני היה להשתמש בה, אלא שעובדה ידועה היא שמי שמגיע אליה אחרי 6:30 - לא ימצא שם חניה. מי שמאחר - ינוע במעגלים סביב התחנה, ירים ידיים וייסע ליעדו במכוניתו.

אפשרות נוספת שלי היא להגיע מלכתחילה לתחנה פרברית, זו שבפרדס חנה. שם עוברות הרבה פחות רכבות, אבל יש קצת יותר מקומות חניה. זמן הנסיעה ברכבת הפרברית מפרדס חנה לתל אביב הרבה יותר ארוך - אבל מה לא נעשה כדי לדחוק את המכונית בין שתיים אחרות במגרש כורכר צפוף ומאובק, כזה שמלכלך היטב את האוטו מבפנים ומבחוץ - ומשם לרוץ אל הרכבת.

"למה את לוקחת אוטו? סעי בתחבורה ציבורית", אני שומעת לא פעם ממכרים. ברור. האוטובוסים המעטים לא מסונכרנים עם הרכבות, וכשנסיעה של שמונה קילומטר נמשכת 40 דקות, מגרש הכורכר המאובק נראה כמו חלום רטוב.

ואולם גם מי שמגיע לתחנת הרכבת בזמן מכיר את האיחורים הבלתי פוסקים. נדמה שגם ברכבת ישראל כבר נואשו, ופשוט הפסיקו להודיע על האיחורים. כך עומד לו אדם על הרציף ומסתכל בשעון, רואה את השעה הייעודה חולפת, ולא יודע בכמה יאחר הפעם לעבודה. הפתרון פשוט: טווח ביטחון של בין חצי שעה לשעה, כדי להיות בטוחים שמגיעים בזמן לעבודה. ניצול זמן יעיל? לא בדיוק.

גם כשהרכבת מגיעה, הניסיון לעבוד בה דורש היערכות מבעוד מועד. ה-wifi חלש עד לא קיים, וחייבים להתחבר לטלפון הפרטי. לשם כך נדרשת בטרייה עם אורך חיים, אבל לא בכל הרכבות יש שקעים להתחבר אליהם. בנושא הזה, אגב, קיימת אפליה: בעוד ברוב הרכבות הצפוניות יש שקעים מעל ראשי הנוסעים, באלה שיוצאות מלוד בואכה לבאר שבע, וחזרה - לא תמיד ייהנו משקעים כאלה. כלומר, אם אין בטרייה - גם אין אינטרנט, ובמלים אחרות - אין עבודה.

עם ישראל גם הוא לא מסייע לחוויה. כל נוסע ברכבת חייב לשמוע את כל השיחה של השכן עם רואה החשבון, הכעסים הקטנים או הגדולים על בן הזוג, ואת הנזיפות בילדים. לעתים אף כל הקרון נאלץ לשמוע את המוסיקה החביבה על נוסע ספציפי או להיות צופה פאסיבי בסרטוני יוטיוב. הרי למה להקשיב עם אוזניות.

הדרך חזרה ברכבת גם לא תמיד סוגה בשושנים. לרכבת ישראל יש טריק כזה: אדם עולה לרכבת לפרדס חנה, אבל היא מגיעה עד נתניה. פתאום מודיע נהג הקטר (בהנחה שלא היה "חולה" באותו יום) שזהו, הנסיעה הסתיימה והנוסעים מתבקשים להחליף רכבת. עוצרים, יורדים, עוברים לצד השני, וכשמגיעה רכבת - היא כה עמוסה, שהנוסעים עומדים זה על רגליו של שכנו, ומתפללים שהנסיעה תיגמר מהר.

הירידה מהרכבת, תוך מאבק בנוסעים שעולים (כי תרבות עלייה וירידה בתחבורה ציבורית לא קיימת בישראל), מלווה בשבועה: "פעם אחרונה", אני אומרת לעצמי, "פעם אחרונה".

מצד שני, המחשבה על נהיגה בכבישי ישראל, על מפגש קרוב עם נהגים שיכולים להוציא סכין אם נכנסת להם למסלול או לחניה, והפקק בן 30 הקילומטר שמחכה לך - כל אלה מחזירים אותי לפרדס חנה.

לשם ההגינות צריך להודות שלעתים קורה נס: הרכבת פנויה, מהירה ודייקנית. זה לא קורה בימי ראשון, חמישי או בבקרים, אבל יש כמה שעות בשבוע, בעיקר בצהריים, שבהן ניתן להתרווח בקרון, לצפות ברוגע בנוף, ולהגיע בזמן. פשוט ליהנות מהדרך, ולחלום שכך יהיה כל יום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר