לחתוך ברגע האחרון כדי לחסוך עוד 10 דקות בפקק - רכב ותחבורה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לחתוך ברגע האחרון כדי לחסוך עוד 10 דקות בפקק

כשאתה יודע שתרוויח עשר דקות מהחיים אם לא תעמוד בפקק של אלה המעוניינים לפנות ימינה, אלא תתחזה למי שמתעתד להמשיך ישר ותחתוך רק ברגע האחרון - אתה נהפך לדרוויניסט המאמין כי רק החזק שורד

2תגובות
עומסי תנועה בנתיבי איילון
מגד גוזני

אם יש משהו שאני שונא, זה לשוחח עם אנשים שמתקשרים אלי תוך כדי נהיגה. תוך 20 שניות של שיחה אני יכול לזהות שהאדם בצד השני נמצא בנסיעה - ולא בגלל הדיבורית. ההבדל בין שיחה עם אדם הנמצא בביתו לאדם הנמצא בפקק הוא עצום. הראשון ינסה לסיים את השיחה מהר ככל האפשר ולהתפנות לאישה, לילדים או לטלוויזיה. השני ינסה להאריך את השיחה ככל שהוא יכול. זו הדרך היחידה שבה ירגיש שהוא לא השליך את השעות הארוכות שלו על הכביש לפח. אתה מנסה לסיים את השיחה - וההוא שבצד השני מנסה להאריך אותה כמה שיותר. מילות הפרידה נמתחות בזמן שהוא מתאמץ לחשוב אם יש עוד משהו שלא דיברתם עליו. העיקר שלא יישאר לבדו בפקק.

כנראה שגם אני כזה. 12% מחיי הערות שלי אני מבלה כשלנגד עיני נוף של פגושים, פנסי רכב ואספלט, ברכי מלאות בפירורים של בוטנים או חטיף מלוח זרחני אחר, וידי דביקות מפירות שאכלתי תוך כדי נהיגה.

כשהייתי צעיר יותר אהבתי לנהוג. היום אין לי חדווה בדבר. שבת שבה אני לא מניע את המכונית היא ניצחון קטן. על אף שהדבר לא תואם את האמונה שלי - שקלתי לחזור בתשובה רק כדי למנוע מעצמי את האופציה של נהיגה במשך יום וחצי בשבוע.

אני רואה את האלרגיה לישיבה במכונית בכל מקום סביבי. השעות על הכביש משנות אנשים. בקבוצות ההורים שבהן אני חבר, שנועדו לתאם את ההסעות לחוגים, אנשים מוכנים לשרוף מערכות יחסים - העיקר לא להיות אלה שיסיעו או יחזירו את הילדים מהחוגים. הכביש גם מוציא מאנשים את החיה שבהם. כשאתה יודע שתרוויח עשר דקות מהחיים אם לא תעמוד בפקק של אלה המעוניינים לפנות ימינה, אלא תתחזה למי שמתעתד להמשיך ישר ותחתוך רק ברגע האחרון - אתה נהפך לדרוויניסט המאמין כי רק החזק שורד.

בסך הכל אני אוהב את החיים בארץ. אני לא מתמרמר על יוקר המחיה; אני לא אוהב את ההתבכיינות על חוסר הנימוס והיעדר היכולת לעמוד בתור; ואני לא מזדעזע מהלכלוך. אני תמיד מזכיר לעצמי שהבחירה בידי. אם ברצוני לחיות בזול - אני יכול לטרוח וללכת לחנויות העודפים, לשוק או לרכוש את המוצרים שבהם אני מעוניין באינטרנט.

עד שזה מגיע למצב התחבורה ולפקקים. במכונית אני כועס. אני לוקח את הקטסטרופה בכבישי הארץ באופן אישי ומרגיש כאילו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התחבורה ישראל כ"ץ גזלו ממני שעה מהחיים בכל יום. כאן איש לא השאיר לי בחירה. ביום ממוצע אני גומא 74 ק"מ, ובסך הכל אני צולח 27 אלף ק"מ בשנה. אילו לא היו פקקים, הייתי יכול לומר שאני מבזבז שעה ביום בנסיעות. כתוצאה מהפקקים - מדובר בשעתיים. אם אבחר להשתמש בתחבורה ציבורית - אבלה בדרכים ארבע שעות ביום.

אני זועם על האספלט שממלא כל פינה בארץ. כשאני נוסע בכביש 6 אני לא מבין למה אין במקומו מסילת רכבת. כשאני עולה על מחלף חדש, אני נכנס לדיכאון. אני לא יודע למה לא אוסרים על אנשים להחזיק יותר ממכונית אחת, ובמקביל מפעילים בכל כביש בארץ שאטלים שייסעו הלוך ושוב לאורך כל שעות היממה. אני רוצה מערך שיפעיל מיניבוס שיעצור בכניסה ליישוב שלי. יסיע אותי עד לצומת הבאה ושם ארד ואחכה לשאטל הבא. זה לא מסובך. זה רק דורש נכונות לעשות מהפכה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר