רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קטסטרופת הפקקים: כך גוזלים מאיתנו כ"ץ ונתניהו שעה מהחיים בכל יום

לכתבה
נתיבי איילון עופר וקנין

מבקר המדינה קבע כי התחבורה בישראל מזעזעת, משרד התחבורה והשר האחראי כשלו בתפקידם והנזק למשק מסתכם בעשרות מיליארדי שקלים בשנה ■ אבל ישראל כ"ץ, שנמצא כבר עשור על ההגה, מתעקש שאנחנו בשיאה של תנופה אדירה ■ יצאנו להביא תמונת מצב מהשטח

86תגובות

זמן קצר אחרי שהותר לפרסום שלשום (ד') דו"ח מבקר המדינה על כשלי ענף התחבורה, מיהר שר התחבורה ישראל כ"ץ אל אולפני הטלוויזיה, וברוח הזמן התנער מאחריותו למצב - ואף טרח להאשים את הבריטים במצב הקשה של התחבורה בארץ. "מדובר בפיגור של יותר מ-100 שנה", חזר והדגיש גם בתגובה הרשמית של משרד התחבורה, "שגם עשור של עשייה חסרת תקדים לא יכול לסגור".

לפני 100 שנה אמנם שלטו בפלסטינה הבריטים (1948-1917), אבל הם, כפי שיכול להעיד כל מי שביקר בלונדון, דווקא יודעים להציע תחבורה ציבורית נוחה באזורים פקוקים. נכון, כ"ץ אינו האשם היחידי במצב, ולמעשה, מאז הקמת המדינה היהודית תכנון ארוך טווח לא היה חלק מהאג'נדה של קברניטי המדינה הצעירה. ואולם בניגוד לקביעותיו הנחרצות, המבקר דווקא מייחס לו אחריות רבה למצב. "הכשלים והליקויים הם משמעותיים ביותר, ומצב זה רובץ לפתחו של משרד התחבורה", כתב בדו"ח, "שבראשו עומד השר כ"ץ, המכהן בתפקיד ממארס 2009".

על אילו כשלים וליקויים מדבר המבקר? רכבת אטית וצפופה שלא מצליחה לתת מענה לגידול בביקושים בגלל תחזיות שגויות של רכבת ישראל; התייחסות מזלזלת לכאורה למלאכת התכנון התחבורתי בישראל; היעדר מערכות הסעה במטרופולינים; ועיכוב של שנים במתן פתרונות לגמילה מהתלות במכונית הפרטית. ואם חשבתם שבקרוב נצא מהפקק, אז לא - המבקר צופה בדו"ח עתיד צפוף ועגום יותר. יצאנו לשטח - לכבישים הפקוקים, לרכבות העמוסות ולאוטובוסים המאחרים - כדי להביא עדכון על המצב, שכנראה ימשיך להקשות על חיינו, עד שיגיע מישהו שייקח אחריות, ולא יברח ממנה במהירות של 100 קמ"ש.

רכבת ההפתעות הרעות / טלי חרותי-סובר

אני גרה ביישוב שאין בו תחנת רכבת. התחנה הקרובה נמצאת בבנימינה - תחנה גדולה ומרכזית, שבה עוצרות כמעט כל הרכבות היוצאות צפונה ודרומה. הגיוני היה להשתמש בה, אלא שעובדה ידועה היא שמי שמגיע אליה אחרי 6:30 - לא ימצא שם חניה. מי שמאחר - ינוע במעגלים סביב התחנה, ירים ידיים וייסע ליעדו במכוניתו.

שר התחבורה ישראל כ"ץ. האוטובוסים המעטים לא מסונכרנים עם הרכבות
אייל טואג

אפשרות נוספת שלי היא להגיע מלכתחילה לתחנה פרברית, זו שבפרדס חנה. שם עוברות הרבה פחות רכבות, אבל יש קצת יותר מקומות חניה. זמן הנסיעה ברכבת הפרברית מפרדס חנה לתל אביב הרבה יותר ארוך - אבל מה לא נעשה כדי לדחוק את המכונית בין שתיים אחרות במגרש כורכר צפוף ומאובק, כזה שמלכלך היטב את האוטו מבפנים ומבחוץ - ומשם לרוץ אל הרכבת.

"למה את לוקחת אוטו? סעי בתחבורה ציבורית", אני שומעת לא פעם ממכרים. ברור. האוטובוסים המעטים לא מסונכרנים עם הרכבות, וכשנסיעה של שמונה קילומטר נמשכת 40 דקות, מגרש הכורכר המאובק נראה כמו חלום רטוב.

הירידה מהרכבת, תוך מאבק בנוסעים שעולים (כי תרבות עלייה וירידה בתחבורה ציבורית לא קיימת בישראל), מלווה בשבועה: "פעם אחרונה", אני אומרת לעצמי, "פעם אחרונה"

ואולם גם מי שמגיע לתחנת הרכבת בזמן מכיר את האיחורים הבלתי פוסקים. נדמה שגם ברכבת ישראל כבר נואשו, ופשוט הפסיקו להודיע על האיחורים. כך עומד לו אדם על הרציף ומסתכל בשעון, רואה את השעה הייעודה חולפת, ולא יודע בכמה יאחר הפעם לעבודה. הפתרון פשוט: טווח ביטחון של בין חצי שעה לשעה, כדי להיות בטוחים שמגיעים בזמן לעבודה. ניצול זמן יעיל? לא בדיוק.

גם כשהרכבת מגיעה, הניסיון לעבוד בה דורש היערכות מבעוד מועד. ה-wifi חלש עד לא קיים, וחייבים להתחבר לטלפון הפרטי. לשם כך נדרשת בטרייה עם אורך חיים, אבל לא בכל הרכבות יש שקעים להתחבר אליהם. בנושא הזה, אגב, קיימת אפליה: בעוד ברוב הרכבות הצפוניות יש שקעים מעל ראשי הנוסעים, באלה שיוצאות מלוד בואכה לבאר שבע, וחזרה - לא תמיד ייהנו משקעים כאלה. כלומר, אם אין בטרייה - גם אין אינטרנט, ובמלים אחרות - אין עבודה.

עם ישראל גם הוא לא מסייע לחוויה. כל נוסע ברכבת חייב לשמוע את כל השיחה של השכן עם רואה החשבון, הכעסים הקטנים או הגדולים על בן הזוג, ואת הנזיפות בילדים. לעתים אף כל הקרון נאלץ לשמוע את המוסיקה החביבה על נוסע ספציפי או להיות צופה פאסיבי בסרטוני יוטיוב. הרי למה להקשיב עם אוזניות.

הדרך חזרה ברכבת גם לא תמיד סוגה בשושנים. לרכבת ישראל יש טריק כזה: אדם עולה לרכבת לפרדס חנה, אבל היא מגיעה עד נתניה. פתאום מודיע נהג הקטר (בהנחה שלא היה "חולה" באותו יום) שזהו, הנסיעה הסתיימה והנוסעים מתבקשים להחליף רכבת. עוצרים, יורדים, עוברים לצד השני, וכשמגיעה רכבת - היא כה עמוסה, שהנוסעים עומדים זה על רגליו של שכנו, ומתפללים שהנסיעה תיגמר מהר.

הירידה מהרכבת, תוך מאבק בנוסעים שעולים (כי תרבות עלייה וירידה בתחבורה ציבורית לא קיימת בישראל), מלווה בשבועה: "פעם אחרונה", אני אומרת לעצמי, "פעם אחרונה".

מצד שני, המחשבה על נהיגה בכבישי ישראל, על מפגש קרוב עם נהגים שיכולים להוציא סכין אם נכנסת להם למסלול או לחניה, והפקק בן 30 הקילומטר שמחכה לך - כל אלה מחזירים אותי לפרדס חנה.

לשם ההגינות צריך להודות שלעתים קורה נס: הרכבת פנויה, מהירה ודייקנית. זה לא קורה בימי ראשון, חמישי או בבקרים, אבל יש כמה שעות בשבוע, בעיקר בצהריים, שבהן ניתן להתרווח בקרון, לצפות ברוגע בנוף, ולהגיע בזמן. פשוט ליהנות מהדרך, ולחלום שכך יהיה כל יום.

הפקקים מוציאים את החיה שבאדם / חגי עמית

אם יש משהו שאני שונא, זה לשוחח עם אנשים שמתקשרים אלי תוך כדי נהיגה. תוך 20 שניות של שיחה אני יכול לזהות שהאדם בצד השני נמצא בנסיעה - ולא בגלל הדיבורית. ההבדל בין שיחה עם אדם הנמצא בביתו לאדם הנמצא בפקק הוא עצום. הראשון ינסה לסיים את השיחה מהר ככל האפשר ולהתפנות לאישה, לילדים או לטלוויזיה. השני ינסה להאריך את השיחה ככל שהוא יכול. זו הדרך היחידה שבה ירגיש שהוא לא השליך את השעות הארוכות שלו על הכביש לפח. אתה מנסה לסיים את השיחה - וההוא שבצד השני מנסה להאריך אותה כמה שיותר. מילות הפרידה נמתחות בזמן שהוא מתאמץ לחשוב אם יש עוד משהו שלא דיברתם עליו. העיקר שלא יישאר לבדו בפקק.

עומסי תנועה בנתיבי איילון
מגד גוזני

כנראה שגם אני כזה. 12% מחיי הערות שלי אני מבלה כשלנגד עיני נוף של פגושים, פנסי רכב ואספלט, ברכי מלאות בפירורים של בוטנים או חטיף מלוח זרחני אחר, וידי דביקות מפירות שאכלתי תוך כדי נהיגה.

כשהייתי צעיר יותר אהבתי לנהוג. היום אין לי חדווה בדבר. שבת שבה אני לא מניע את המכונית היא ניצחון קטן. על אף שהדבר לא תואם את האמונה שלי - שקלתי לחזור בתשובה רק כדי למנוע מעצמי את האופציה של נהיגה במשך יום וחצי בשבוע.

במכונית אני כועס. אני לוקח את הקטסטרופה בכבישי הארץ באופן אישי, ומרגיש כאילו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התחבורה ישראל כ"ץ גזלו ממני שעה מהחיים בכל יום

אני רואה את האלרגיה לישיבה במכונית בכל מקום סביבי. השעות על הכביש משנות אנשים. בקבוצות ההורים שבהן אני חבר, שנועדו לתאם את ההסעות לחוגים, אנשים מוכנים לשרוף מערכות יחסים - העיקר לא להיות אלה שיסיעו או יחזירו את הילדים מהחוגים. הכביש גם מוציא מאנשים את החיה שבהם. כשאתה יודע שתרוויח עשר דקות מהחיים אם לא תעמוד בפקק של אלה המעוניינים לפנות ימינה, אלא תתחזה למי שמתעתד להמשיך ישר ותחתוך רק ברגע האחרון - אתה נהפך לדרוויניסט המאמין כי רק החזק שורד.

בסך הכל אני אוהב את החיים בארץ. אני לא מתמרמר על יוקר המחיה; אני לא אוהב את ההתבכיינות על חוסר הנימוס והיעדר היכולת לעמוד בתור; ואני לא מזדעזע מהלכלוך. אני תמיד מזכיר לעצמי שהבחירה בידי. אם ברצוני לחיות בזול - אני יכול לטרוח וללכת לחנויות העודפים, לשוק או לרכוש את המוצרים שבהם אני מעוניין באינטרנט.

עד שזה מגיע למצב התחבורה ולפקקים. במכונית אני כועס. אני לוקח את הקטסטרופה בכבישי הארץ באופן אישי ומרגיש כאילו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התחבורה ישראל כ"ץ גזלו ממני שעה מהחיים בכל יום. כאן איש לא השאיר לי בחירה. ביום ממוצע אני גומא 74 ק"מ, ובסך הכל אני צולח 27 אלף ק"מ בשנה. אילו לא היו פקקים, הייתי יכול לומר שאני מבזבז שעה ביום בנסיעות. כתוצאה מהפקקים - מדובר בשעתיים. אם אבחר להשתמש בתחבורה ציבורית - אבלה בדרכים ארבע שעות ביום.

אני זועם על האספלט שממלא כל פינה בארץ. כשאני נוסע בכביש 6 אני לא מבין למה אין במקומו מסילת רכבת. כשאני עולה על מחלף חדש, אני נכנס לדיכאון. אני לא יודע למה לא אוסרים על אנשים להחזיק יותר ממכונית אחת, ובמקביל מפעילים בכל כביש בארץ שאטלים שייסעו הלוך ושוב לאורך כל שעות היממה. אני רוצה מערך שיפעיל מיניבוס שיעצור בכניסה ליישוב שלי. יסיע אותי עד לצומת הבאה ושם ארד ואחכה לשאטל הבא. זה לא מסובך. זה רק דורש נכונות לעשות מהפכה.

הרגע שבו נמלטתי על נפשי מהאוטובוס / רפאלה גויכמן

לרגע אחד חשבתי שלא אצליח לצאת משם בחיים. עמדתי במרכז האוטובוס מוקפת בעשרות אנשים, בלי יכולת לזוז או אפילו לנשום בחופשיות, מחשבת את הדרך שבה אוכל להגיע לדלת האחורית ולזנק החוצה בתחנה.

תחבורה ציבורית
אורן זיו

עשר דקות ליעד, ואני עדיין אופטימית, מקווה שבדרך חלק מהנוסעים יירדו ויהיה בסדר. אני רק צריכה לשמור על שיווי משקל. אבל כאילו כנגד הטבע, האוטובוס העמוס ממשיך להתמלא בכל תחנה, מאיים לעלות על גדותיו. רגע לפני היעד, זה מכה בי: אין דרך לצאת אל האור בלי לרמוס את שותפי לנסיעה. אבל כבר אין זמן למחשבות. בכוחותי האחרונים אני צורחת "סליחה", "סליחה", הודפת את כל מי שבדרך, בלי לראות בעיניים. אחרי דקה שנדמית כמו שעה אני מצליחה להגיע לדלת, מזנקת החוצה, נושמת אוויר צח (מעורבב בפיח), ונשבעת לעצמי שזאת הפעם האחרונה שבה אני נוסעת באוטובוס. טוב, להיום לפחות.

אל תבינו אותי לא נכון. אני בעד תחבורה ציבורית, תמיד הייתי. למעשה, מאז שאני קטנה האוטובוס עבורי הוא כלי תחבורה מועדף - גם מול הרכבת. מבחינתי הוא יותר אפקטיבי ויותר מדייק אם יודעים להנדס את הדרך מראש כמו שצריך. ולא רק זה, בתור תל-אביבית שלא מסוגלת לסבול את המחשבה של נסיעה במכונית בתוך העיר, האוטובוס היה אמור להיות חבר - ולחבר אותי לכל קצוות העיר, כשאני מדלגת בקלילות בין האוטובוסים המתחלפים ומנצלת את זמן הנסיעה נטול הפקקים לקריאה ולנמנום קל. אבל זה לא קורה. שלא כמו יין טוב - כלי התחבורה הזה לא משתבח עם השנים, אפילו להפך.

אחד שומע מוסיקה בקול, ומי שמעיר מסתכן בצרור קללות; שני עולה עם פלאפל והנוסעים נהפכים לאוכלוסייה בסיכון מהטחינה שנוזלת לו מהמנה

זמן, ואת זה יודע כל משתמש בתחבורה הציבורית, הוא מושג נזיל. האוטובוס אמור להגיע לתחנה ב-9:00? במקרה הטוב הוא יגיע ב-9:05, או ב-9:10 במקרה הפחות טוב (והיותר נפוץ). פעמיים בשבוע לפחות האוטובוס פשוט לא עוצר בתחנה, ואני נאלצת להמתין לאוטובוס הבא. בסוף הוא מגיע. רק צריך סבלנות. בכל זאת, עדיף מאשר להיתקע בפקקים הלא נגמרים בעיר ללא הפסקה.

אף על פי שבחצי מהעיר סומנו נתיבים ייעודיים לתחבורה ציבורית, רוב האוטובוסים מזדחלים לאטם, נעצרים לסירוגין, גם בין התחנות, בזמן שהנתיבים האלה משמשים את בעלי החנויות והעסקים לפריקה וטעינה יותר מאשר את הציבור.

בתוך האוטובוס, החוויה שאמורה להיות כל כך פשוטה, מתגלה כטראומטית. פעמים רבות אני נאלצת לעמוד לאורך הנסיעה כולה. מקום ישיבה נהפך למותרות ולפריווילגיה רק בשעות מתות - כמו אחרי 22:00 או בשעות הצהריים, כשאף אחד לא צריך לנסוע לשום מקום.

מילא אם זה היה נגמר פה. אבל זה לא. מהפכת הרב-קו אולי מזכירה את אירופה - חוויית הנסיעה, לעומתה, ממש לא. אחד שומע מוסיקה בקול, ומי שמעיר מסתכן בצרור קללות; שני עולה עם פלאפל והנוסעים נהפכים לאוכלוסייה בסיכון מהטחינה שנוזלת לו מהמנה; על צעירים שיקומו בשביל אזרחים ותיקים אין מה לדבר; ואני רק רוצה לרדת, ומהר.

ככה, בלי ששמתי לב, נסיעה קלילה בעיר שאמורה להיארך חצי שעה מקסימום (מהבית לעבודה), נהפכה לסיוט מתמשך של שעה. המצב הגיע לכך שבתקופה האחרונה עליתי על פתרון חלופי: הליכה. אין פקקים, אין לחץ ויש אוויר נקי (פחות או יותר). אני מעדיפה לצאת ליעדי 15 דקות לפני - ולחסוך מעצמי את עוגמת הנפש. וכל זה עוד לפני שאמרתי אפילו מלה אחת על הטעינה של הרב-קו, ויש לי לא מעט מה לומר.

תרגיעו, התחבורה הציבורית כאן מעולה וזולה / מירב מורן

אל תשאלו, אתמול נרדמתי בדרך חזרה מירושלים. בנקודה כלשהי על כביש מספר 1, מול נוף גבעות נחל שורק המוריקות, נכנעתי לקרני השמש החמימות שחדרו דרך השמשה וכיבו את עפעפי. כשהתעוררתי אחרי חצי שעה בערך, הייתי בפתח נתיבי איילון. אוף, פקק. כן, האוטובוס, קו 480 של אגד - הלא הוא "כלי הרכב האוטונומי שלי" - שמביא אותי תוך 45 דקות מרחוב ארלוזורוב בתל אביב לירושלים, תקוע עכשיו, ב-16:00, עם כל המכוניות. כאילו שאני בתחבורה הציבורית והנהגים שבכלי הרכב הפרטיים שייכים לאותו מעמד בכביש. חוצפה.

תחבורה ציבורית
דודו בכר

בבוקר הרגשתי אחרת לגמרי. ביציאה מתל אביב התנועה שטפה, בכניסה לירושלים השקפתי מלמעלה על שובל הנהגים התקועים עם עיניים בפגוש, ידיים על ההגה ורגל על הגז המזדחלים לידנו, תוך שאני ועוד 40 נוסעים חולפים בדהרה על פניהם, שקועים בכורסאותינו ועסוקים בפעילויות מגוונות: מי מתכתב בשצף קצף בסלולרי, מי עיניו תקועות בעיתון ומי מנמנם להנאתו. הנתיב הבלעדי שלנו סומן בצבע אדום ברור, כמו שצריך. כשירדתי, הרכבת הקלה הביאה אותי תוך כמה דקות ליעדי במרכז העיר.

ואולם תל אביב אינה ירושלים, ובדרכי המטרופולין שסביבה שולטות נתיבי ישראל ונתיבי איילון - שתי חברות שמאז ומעולם מדדו את הצלחתן ברוחב הדרך שפינו לכל המכוניות בכלל, ובאחרונה הוסיפו לעצמן מדד הצלחה בדמות הקמה ותפעול של נתיבים מהירים למכוניות שמוכנות לשלם יותר, וחניונים למכוניות שמוכנות לשלם פחות. לכן, אחר הצהריים, בדרך חזרה, אנחנו תקועים ורק אחרי 25 דקות בפקק שבו עברנו 3.5 ק"מ - מגיעים למסוף סבידור החדש.

בכניסה לירושלים השקפתי מלמעלה על שובל הנהגים המזדחלים לידנו, תוך שאני ועוד 40 נוסעים חולפים בדהרה על פניהם, שקועים בכורסאותינו ועסוקים בפעילויות מגוונות

למחרת אני מחליטה לקפוץ לאמא בקיבוץ געש. בדרך נמיר אוסף אותי קו 601 של חברת מטרופולין. אם האוטובוסים של אגד הם רכב אוטונומי של אנשי קריירה, קווי ה-600 של קו תל אביב-נתניה שמפעילה מטרופולין הם מחלקה ראשונה למפונקים. אחרי המתנה של שבע דקות שבהן עברו כמה מהקווים הישירים, אני עולה על המאסף. ושוב - אתגר: במקום לנסוע בשטף קדימה, אנחנו מזדחלים עם כולם. את הדרך אני מכירה מהנסיעות באותו מסלול במוניות שירות בשבתות. לא כולם יודעים, אבל כבר שנים שהן לא מחכות להתמלא בנוסעים ויוצאות כמו שעון, עם כל מספר נוסעים, כל עשר דקות לאורך כל סוף השבוע. בשבת הנסיעה נמשכת 20 דקות. אבל עכשיו בפקק, משום שלא סומן נתיב לתחבורה ציבורית לאורך הדרך, אני שוב כמעט כאחת העם. לפחות אני לא נוהגת, רק מביטה על המזדחלים בנתיבים מסביב ומודה להם על מיסי הקנייה, הרכב והדלק שהם משלמים למדינה.

אחרי שעה אנחנו מגיעים לגעש. אני יורדת מהאוטובוס לתקלה מעצבנת: מעבר החצייה סומן בכיוון הפוך, אל עבר תעלת ניקוז. ברור שמי שסימן אותו לא ירד מעולם מהאוטובוס וגם לא עלה עליו בכיוון השני. בדרך לשער הקיבוץ כבר חושך, לא נעים לצעוד לבד. אני יודעת שלפני שנה מפעיל האוטובוס ביקר בשטח והביע רצון להשוות את תנאי התחנה של געש עם התחנות האחרות במסלול הקו, שקרובות ליישובים. משרד התחבורה הסכים. אבל העסק מתמהמה משום מה.

בדרך החוצה, אני תופסת טרמפ לתחנה בקיבוץ שפיים הסמוך. שבע דקות, ושוב מגיע המטרופולין. תוך 25 דקות אנחנו שוב בסבידור מרכז (היה קצת מהר מדי, בא לי להתפנק עוד קצת בכורסאות), ופני אל האוטובוס העירוני, הביתה. כל אוטובוס שיעצור מביא אותי קרוב, אבל שוב הכשל: בשביל לעבור לתחנה העירונית אני צריכה ללכת חצי רחוב לצומת ולחצות חמישה מעברי חצייה, ובדרך לעמוד פעמיים על אי-תנועה כשמשני צדי טסות מכוניות. אני מקללת. עשיתם לנו כאלה אוטובוסים טובים, בתדירות גבוהה, במחירים מצחיקים. כמה היה עולה לכם לשים את התחנות בפינות הרחוב בשביל החלפה מהירה וקלה? אה, נו - זה היה מפריע לנתיב הימינה-חופשי של משלמי הדלק ומיסי הרכב.

הגעתי לעיר. אמנם ערב, אבל לא עוברת דקה, אני עולה על קו 61 של דן. הנהג מכיר אותי, מחייך וממתיק סוד: בחודש הבא כל האוטובוסים בקו יתחדשו בדגמי שלוש דלתות לקיצור זמני ההמתנה בתחנות.

תקועה בפקק 18 יום בשנה / גבריאלה דוידוביץ'-ויסברג

אני מתגוררת במרחק של 54 ק"מ מתל אביב, 40 דקות נסיעה לכל כיוון בשבת (ללא פקקים), שעה וחצי נסיעה ביום חול. וזה ביום טוב. תאונה, שביתה פתאומית של עובדי הרכבת או יום גשום במיוחד יוסיפו 40 דקות לנסיעה. במקרה אחד, קצת קיצוני, נדרשו לי שלוש שעות להגיע לעבודה.

כביש 1 סמוך לירושלים
אוליבייה פיטוסי

עם הזמן הגעתי למסקנה שאם אגיע לעבודה חמישה ימים בשבוע, הדבר האחרון שאספיק לעשות זה באמת לעבוד. אז צימצמתי את נוכחותי במשרד לשלושה ימים בשבוע - ועדיין מדובר בתשע שעות לפחות שאני נמצאת בקופסה הממוזגת שלי, 36 שעות בחודש שבהן אני משותקת מבחינת עבודה, כי הרי אני לא באמת יכולה לענות למיילים בזמן הזה, 432 שעות בשנה שבהן אני לא יכולה לבלות עם ילדי, ללכת לסופר או לישון.

רמת הקרבה בין האנשים התקועים בפקק הולכת וגוברת. אני רואה מישהו מתגלח, מישהי מתאפרת, אחרת מסדרת גבות, אנשים שמשחקים בטלפון שלהם בלי בושה ובלי חשש

למעשה, 18 יום מלאים בשנה, לכל הפחות, אני נמצאת במכונית, בישיבה, בתסכול ובניסיון לגנוב עוד כמה דקות קיצור, להקשיב לווייז שמוסיפה דקות לנסיעה ובעיקר להסתכל על מי שנמצא לצדי, מעביר את החיים עצמם יחד אתי בפקק, במקום עם משפחתו וחבריו, או במקום לעבוד. לבן זוגי אין פריווילגיה של צמצום נוכחות במשרד - וככה הוא מבלה בקופסה שלו לא פחות מ-30 יום בשנה. חודש שלם.

זה לא היה כך כל הזמן. המרחק נשאר תמיד אותו מרחק, אבל התנועה משתנה - ומה שהיה נסבל במשך שנים נהפך לבלתי אפשרי ומוציא ממני את המיטב - ברמת העצבים כמובן.

פעם התסכול היה שונה. כשהייתי מביטה בנהגים ראיתי אנשים מרוכזים שמסתכלים קדימה, הפקק היה נמשך רק כמה דקות, ולא באמת ידעתי מי עומד לידי. כיום אני מרגישה שרמת הקרבה בינינו גוברת והולכת. אני רואה מישהו מתגלח, מישהי מתאפרת, אחרת מסדרת גבות, אנשים שמשחקים בטלפון שלהם בלי בושה ובלי חשש.

ואחרי כל השעות האלה, אני מגיעה לעבודה ורק רוצה לישון. שורדת איכשהו את היום, מגיעה הביתה היישר למשא ומתן היומי על מי יפזר מחר את הילדים, ייצא מאוחר יותר לעבודה - ויזכה לעמוד יותר מדי זמן בפקק.

הרשמה לניוזלטר

TheMarker-הירשמו ותקבלו מדי יום את הכתבות הכי אהובות ב

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות