מי הזמין פיצה - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
זווית אחורית

מי הזמין פיצה

הסיפור על מעשי הזוועות שהילרי קלינטון מעוללת לילדים היה כל כך משכנע, עד שאנשים נסעו לוושינגטון כדי להציל את הילדים הכבולים במרתף

השאיפה, או שמא החלום, של התקופה המודרנית היתה שהחקירה התבונית תדע לסנן ולבטל אמונות לא מבוססת, דעות קדומות מופרכות וטעויות מדעיות, תוך התקדמות חסרת מעצורים אל חברה מוסרית ונאורה. האמונה היתה שככל שהידע שלנו על העולם יגדל, וככל שהגישה המדעית הביקורתית תיהפך לנחלת הכלל, נוכל להשאיר מאחור את העולם העתיק על שלל פחדיו ואשליותיו. ובכן, לא. זה לא קורה.

בעידן הידע אנו יודעים הרבה יותר מאבותינו על העולם, ויש לנו גישה בלתי מוגבלת למקורות מידע בהינף אצבע. בימינו גם הגבולות בין העשייה המדעית לציבור הרחב נפרצו וכל הידע המדעי פתוח לכולם. אולם עם תחילת העשור השלישי של האלף השלישי, נדמה שאנחנו דווקא הולכים בכיוון ההפוך: במקום להיות חכמים וביקורתיים יותר, אנו חשופים ומקבלים ללא הרף סיפורי קונספירציה, שהופכים להיות נפוצים יותר ויותר.

הסיפורים הללו לא רק מתרבים, אלא גם נהפכים למופרכים יותר ויותר. קחו לדוגמה את "פיצהגייט": לא, זה לא סיפור הצלחה של רשת פיצה, אלא קונספירציה הזויה לחלוטין, שהופצה בבחירות 2016 בארצות הברית על ידי בכירים בממשל טראמפ, אחד המאמינים והמפיצים הראשיים של סיפורי קונספירציה.

הסיפור הולך ככה: המועמדת לנשיאות שהתחרתה בטראמפ, הילרי קלינטון, הפעילה רשת פיצריות ששימשה הסוואה למערך של מסחר בילדים לצורכי פדופיליה. ואיך יודעים על כך? הדבר התגלה לאחר ששרת האימיילים של קלינטון נפרץ, המסרים המוצפנים פוענחו ותכתובות סודיות שלה התגלו. שם התבררו ממדי השחיתות המוסרית והפשעים האיומים (כליאה ומכירה של ילדים) שעשתה המועמדת לנשיאות ואשתו של הנשיא לשעבר. על פי המיילים שנחשפו, ג'ון פודסטה, ראש הקמפיין של קלינטון, התכתב עם בעלי סניף פיצה בוושינגטון על גיוס "כספים" ב"ארוחת ערב" של "פיצה" עם "גבינות" ו"נקניקיות", שזה אומר בפועל שהוא דן עם הבחור על סחר באותם ילדים וילדות, כשהרווח מהמכירה שלהם יופנה לקמפיין של קלינטון.

AL DRAGO / NYT

ההאשמה הזו, בגיבוי האמירה ההכרחית שהידיעה אושרה על ידי "גורם ב־FBI", צויצה והופצה בכל הרשתות במהירות על ידי כל חובבי הקונספירציה. לאוזניים יהודיות רגישות הסיפור הזה נשמע מוכר, שהרי מזה מאות שנים הופנתה כלפי הקהילות היהודיות בעולם האשמה שהן חוטפות ילדים, סוחרות בהם ואף מכינות מהדם שלהם מצות, מה שהוביל לא מעט פעמים למסעות טבח ופוגרומים בידי המון מוסת וזועם שחיפש נקמה.

ואכן, גם כאן האלימות הגיעה במהרה. הסיפור על מעשי הזוועות שקלינטון מעוללת לילדים היה כל כך משכנע, עד שהביא אדם מקרוליינה הצפונית לנסוע ברכבו שעות ארוכות עד לפיצה קומט פינג פונג בוושינגטון, שלפי דעתו שימש כמפקדה ראשית של הרשת, כדי להציל את הילדים הכבולים במרתף. כשהגיע לשם הוא פרץ למקום עם תת־מקלע והחל לירות לכל עבר, במטרה לחסל את האגודה הסודית של קלינטון שסוחרת בילדים תמימים על גבי מגשי הפיצה.

לדאבונו, החזרה למציאות היתה כואבת. לאחר שפרץ את המחסן בחנות וראה שם ארגזים של שימורי רסק עגבניות, הוא הבין שבמקום אין שום רשת פדופילית, ושהוא סתם יוצר מהומה בפיצרייה שכונתית שלווה, ללא כל מחילות סודיות שמובילות אל מרתפי עינויים פדופילים. לאחר שנעצר התברר שהאדם הזה לא כל כך מטורף וגם לא הזוי כמצופה, אלא קורבן קל דעת של תעמולה שנועדה לגנוב את דעתו.

אולם בעוד שברור מדוע מועמדים בבחירות מפיצים את הרוח הדמגוגית הזו (והאם יש צורך לומר שגם אצלנו זה כך?) – זה אנחנו מול הם, אנחנו מוסריים והם מושחתים – לא ברור מדוע אדם מן היישוב יקבל את הדברים כפשוטם, ללא ביקורת תבונית לגבי הסבירות שהם אכן נכונים.

מבחינה פסיכולוגית אפשר לומר שאדם שמאמין בסיפור כזה הוא בעל אישיות פרנואידית או בעל מוח מעוות. אפשר גם להסביר את ההתבצרות של מחזיקי סיפורי הקונספירציה במה שנקרא "הטיית האישור", שלפיה לא משנה כמה תראה למישהו שהוא טועה, הנטייה שלו תהיה לחזק את אמונתו ולא להודות בטעות. ולראיה – מקרה הירי לא שינה את דעתם של מאמיני פיצהגייט חובבי הקונספירציות. אלה טענו שהיורה הוא רק שחקן (מה שנכון, הוא שחקן קולנוע חובב אבל לכך אין קשר לאירוע) שנשלח כדי להראות שכאילו אין במקום הזה כלום, אבל בפועל אין שום ספק שכל מה שנכתב, הופץ והופץ מחדש ללא הרף ברשתות החברתיות הוא אמת.

אולם זה לא מספיק כדי להסביר את התפוצה של סיפורים כאלו בקרב אנשים מן היישוב. מחקרים בפסיכולוגיה חברתית שבחנו את הוויראליות של סיפורי קונספירציות, מצאו שאלה לאו דווקא החולים בנפשם הנוטים לקבל סיפורים כאלו ללא ביקורת, אלא כל אחד מאיתנו עשוי לקבלם – לא רק בגלל שאין לנו כלים לבדוק את אמיתותם של הסיפורים, אלא כי כל אחד מאתנו רוצה להרגיש מיוחד, בכך שהוא מחזיק בסיפור אחר משל כולם. ומה אמיתי יותר מהסיפור שאנחנו מחזיקים? הרי הידע שלנו תמיד אמיתי בעוד האחרים התמימים מאמינים בדברי הממסד. ובאמת, מי מאיתנו לא רוצה להרגיש טוב עם עצמו? וחייבים להודות, שגם זה תוצאה של תרבות שפע הידע: בעולם שבו כולם יודעים הכל על הכל, לכאורה, מי שיודע ידע סודי הוא המלך.

לפעמים, מופרך ככל שיהיה הסיפור כמו סיפור פיצהגייט - שמערב אישיות בכירה עם פדופיליה וכת סודית של אנשים בעלי כוח והשפעה - יש מקרים שהוא דווקא נכון. תשאלו את ג'פרי אפשטיין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר