"קבורה זה נושא שנשים פחות רוצות לעסוק בו. חוץ ממני" - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
TheMarker Women

"קבורה זה נושא שנשים פחות רוצות לעסוק בו. חוץ ממני"

חברות הקדישא בישראל מוכרות כארגונים דתיים ושמרניים, אך בראש הפורום המרכז כמה מהגדולות שבהן, עומדת אישה - אורית מסמי. הילדה שחלמה להיות רופאה מסבירה איך מנהלים שגרת חיים משפחתית כשהמוות נוכח כל הזמן ברקע, ולמה חשוב שיותר נשים יעסקו בתחום

2תגובות
Creatas / Photodisc / Monstersto

אורית מסמי אוהבת את העבודה שלה. היא מעידה על עצמה שהיא קמה מדי בוקר בשמחה, מוכנה לעמל יומה. זה מעורר קנאה עד שמתברר טבע עבודתה של מסמי: מזה כשלוש שנים היא מנהלת את פורום חברות הקדישא בישראל – כך שסדר יומה עמוס בסוגיות של מוות וקבורה. ואולם מסמי, בת 50, נוקטת גישה משוחררת ופרגמטית כלפי הנושא שרובנו מעדיפים להדחיק.

מסמי היא מנהלת כמעט יחידה בנוף הגברי של חברות הקדישא, שזוכה באמונן של כמה מחברות הקדישא הגדולות בישראל. היא לא הוצנחה לניהול, אלא החלה את דרכה בתפקידים זוטרים בחברה קדישא. בתקופה שבה סוגיות של הדרת נשים עולות על סדר היום לעתים קרובות, העובדה שמסמי ממלאת תפקיד כה בכיר בארגון חרדי ושמרני מפתיעה.

ואולי לא כה מפתיעה בהתחשב במסלול הלא שגרתי שלה. היא חלמה ללמוד רפואה, ובתיכון למדה ביולוגיה וכימיה. "התעקשתי לעשות שירות לאומי במד"א, אף שזה לא היה מקובל שבת דתית תעבוד לצד נהגים גברים", היא אומרת. אחרי השירות היא החלה ללמוד כימיה באוניברסיטה העברית, ובקיץ עבדה בחברה קדישא בכפר סבא. "התפקיד שלי היה להעתיק מפות של חלקות קבורה. כיום הכל ממוחשב, אבל בעבר היו רושמים את שמות הנפטרים על המפות, וכשהן התבלו, היו מעבירים את השמות למפות חדשות.

"אז התחיל הרומן שלי עם התחום הזה. בהמשך, עבדתי כפקידת רישום לוויות. פגשתי את המשפחות, קיבלתי את הפרטים של הנפטר והייתי אחראית על כל סידורי ההלוויה. אחר כך עברתי לתפקידים אחרים. כשהוקמה העמותה שאני עומדת בראשה, המנכ"ל של חברה קדישא כפר סבא אמר לי, 'בואי תהיי מזכירה שלנו'. התחלתי ללוות את התהליכים שהגוף הזה עבר. בהתחלה זו היתה התאגדות מרצון ואז נהפכנו לעמותה. מוניתי לסמנכ"ל – והתפקיד הבא היה לנהל את הפורום".

אורית מסמי
מוטי מילרוד

מסמי, שהשלימה תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני במנהל עסקים, היא אחת משתי הנשים היחידות בעמותה – לצד המזכירה. הן גם העובדות השכירות היחידות. שאר העובדים הם פרילנסרים, גברים ברובם. מסמי מצרה על מיעוט הנשים בגופי הקבורה בכלל, ובפרט על כך ש"אין עדיין אישה בניהול של חברה קדישא. אני חושבת שזה נכון שיהיו נשים. יש משהו במבנה האישיות של אישה שהוא רך ומכיל יותר במפגש הזה, במבט על נושא הקבורה והלוויה". האם זה יקרה? לדבריה, "יש פתיחות. עובדה שהתאפשר לי לצמוח בתוך המקום הזה".

האם אין לעובדה שהמפלגות החרדיות מחזיקות בהגמוניה על הקבורה בישראל קשר לכך שאלה ממסדים שמרניים המדירים נשים?

"קבורה זה נושא שנשים פחות רוצות לעסוק בו, ככל הנראה – חוץ ממני", אומרת מסמי. "קבורה היא חלק מהזהות שלי".

מסמי היא דתייה ליברלית, נשואה, אם לארבעה ילדים בני 16 עד 26 ומתגוררת בכפר סבא, שבה גדלה, בחיק הקהילה הדתית־לאומית. היא בוגרת אולפנה, והעבודה בחברה קדישא לא זרה לה – היא מכירה אותה היטב מהבית. "במשך שנים, אבא שלי היה מנהל בחברה קדישא, כך שקבורות ולוויות היו אצלנו דבר שבשגרה, שלא העיב על האווירה בבית", היא מספרת.

אביה, ניצול אושוויץ בן 91, שבו היא רואה "איש חסד של אמת", כדבריה, ניהל מוסד פנימייתי לנוער של עליית הנוער. במקביל, שימשו הוריה של מסמי משפחת אומנה. "גדלו אתנו תמיד חמישה או שבעה נערים נוספים", היא מספרת. "ההורים שכרו עבורם את הדירה שמתחתינו, ושם לאורך השנים גרו הנערים, שסבלו מבעיות מורכבות. הורי חינכו ולימדו אותם איך להתנהל בחיים, מהדברים הפשוטים של איך לסדר את המיטה, איך להכין ארוחת ערב".

לא במקרה ההורים הקדישו את עצמם לנוער מנותק. האב, שעלה לישראל אחרי השואה התחנך בעצמו במוסד של עליית הנוער, ואף הכיר שם את האם (שנפטרה לפני כ־20 שנה). בענייני הקבורה עסק בהתנדבות. לדברי מסמי, "עבורי לעסוק בתחום שלי זו משימת חיים. אם לא הייתי שם הייתי ליד ילדים חולי סרטן".

איך מנהלים בית, ילדים ועבודה כזו?

"בעלי הוא פרמדיק. הילדים בקיאים בנושא מכל הכיוונים, הם שומעים מגיל צעיר את הטלפונים, והשיחות הן קשות. אני לא יכולה לעצור אותם מלהקשיב. אני מביאה את העבודה הביתה. אין ספק שהומור שחור זו אחת האסטרטגיות להתמודדות".

המפלגות החרדיות תומכות

גופי הקבורה בישראל רבים ומפוצלים ולכל אחד מהם אינטרסים שונים. "זו לא רשת עם סניפים. לכל חברה קדישא יש צרכים שונים, והאתגר הוא לאזן ביניהם", אומרת מסמי. "איך עומדים מול המדינה – ובנושא קבורה יש הרבה חקיקה – זה אתגר נוסף". הפעילות המשולבת מעניקה לחברות כוח מול הרשויות, אומרת מסמי, ועוזרת, למשל, "להתמודד עם גזירות כלכליות שמשיתים עלינו. כך למשל, ביקשנו שהמדינה תשתתף במימון בניית מבנים לקבורה רוויה, והצלחנו להשיג זאת באופן חלקי".

לפני שהיא מגיעה לדיון בכנסת היא לומדת על הצרכים והאינטרסים של כולם ויושבת עם חברות הקדישא במרכז וגם בפריפריה. אף שמאז ומתמיד מחזיקות המפלגות החרדיות והדתיות במשרד לשירותי דת, מסמי טוענת שבפורום לא מעורבת כלל פוליטיקה. "מסביב לשולחן שלי יושבים נציגי אגודת ישראל, הבית היהודי וש"ס, והם נותנים לי את המנדט ותומכים בי".

לצד ייצוג האינטרסים השונים של חברות הקדישא המאוגדות בפורום, מסמי פועלת גם לשיפור שירותי הקבורה בישראל – בכל החברות. "חשוב לנו להשפיע על כל הקבורה, ולשם כך אנחנו שואפים להרחיב את מוטת השליטה שלנו", היא אומרת. "הכוונה היא להעלות את הרמה של שירותי הקבורה, וליצור סביבה כלכלית ומשפטית שתאפשר זאת".

ואמנם, בקדנציה של מסמי כבר חלו כמה שינויים. אחד מהם הוא אפליקציית Gravez שפותחה בידי חברת קורידו, ונועדה לפתור בעיה מוכרת – הקושי למצוא קבר מסוים בבית הקברות – באמצעות ניווט מבוסס ג'י. פי. אס. לא במקרה שם האפליקציה מתחרז עם Waze. גרייווז הוצגה בקמפיין קליל בכיכובו של אמירם טובים ששר שיר קליט (על פי לחן השיר "רונה" של סמיר שוקרי), המתחיל במילים "דודה אנ'לא מוצא".

ללא קרדיט

האפליקציה והקמפיין מייצגים את הרוח החדשה שמבקשת מסמי לשוות לחברות קדישא, אך מאחורי הקלעים נעשים צעדים נוספים, כמו הכשרה מקצועית של עובדי הקבורה בשיתוף המשרד לשירותי דת. ההכשרה כוללת רענון של הנחיות ונהלים, אך גם מתן כלים המסייעים לעובדים לפעול מול משפחות של נפטרים, ולהתמודד עם השחיקה הנובעת מעצם עיסוקם. "העובדים שלנו הם אנשים שקופים", אומרת מסמי. "אבל הם אלה שנכנסים לחדר הטהרה ופוגשים את המשפחות. בקורסים מלמדים את העובדים האלה לדבר בגובה העיניים, להבין מתי אפשר להניח יד על הכתף כדי לעודד. הם לומדים גם על התגובות המגוונות של המשפחות האבלות – יש המפגינות חוזקה, ואחרות מתפרקות". בקורס לא מדלגים גם על עצם המפגש הטעון בין משפחה חילונית לעובד החרדי.

"נהפכנו לשק חבטות"

למרות הכוונות הטובות, יכול להיות שדרושים מאמצים רבים יותר כדי לשפר את תדמיתה הציבורית של חברה קדישא, הנתפשת כעסק הגובה סכומים גבוהים מאנשים הנמצאים בשעתם הקשה ביותר – עבור קבורה של בן המשפחה. בין השאר, חברה קדישא גבתה על שירותי השלמת מניין (במקרים שבהם חסרו גברים למניין של עשרה), אמירת משניות ושירותי דת נוספים. בנוסף, היא דורשת תשלומים על שירותים כמו שמירת מקום קבורה לבן או בת זוג.

אם לא די בכך, בבית הקברות פוגשים האבלים מאכערים שונים, ובהם מתקיני מצבות שדורשים סכום מופקע; ולא פעם הם נתקלים בקברנים חסרי רגישות, שלא נותנים לנשים להספיד או דורשים שהאבלים יעשו קריעה, בלי שהם מוכנים לכך.

מסמי מודעת לדימוי זה, ולכך שחלקים נרחבים בציבור מאסו במונופול של הממסד הדתי בעניין הקבורה. אך לדבריה, "נהפכנו לשק חבטות. אנשים תופשים אותנו כמי שאחראים לדברים שאינם בתחום אחריותנו". היא מוסיפה כי, "בעבר נושא ההספדים לא היה מוסדר, אבל בית המשפט כבר קבע שנשים יכולות להספיד, וכך קורה כיום בכל בתי הקברות שלנו".

מסמי טוענת כי העיקרון המנחה של בתי העלמין המאוגדים בפורום הוא לאפשר "כמה שיותר חופש פעולה וחופש ביטוי של המשפחה, בתוך גבולות ההלכה. בואי תצפי בלוויה בבית הקברות ירקון. תשמעי מוזיקה, שירים. הפקה שלמה. לא מחייבים כיום קריעה וקדיש, אם המשפחה לא מוכנה לטקס דתי".

הרב שאול פרבר, מנהל "עתים", עמותה לסיוע במקרה של בעיות מול גופים דתיים, בין השאר בקבורה, מסכים כי "בגדול חברות הקדישא עברו שינוי, אבל עדיין יש מקום לשיפור. אולי נותנים לנשים להספיד, אבל יש מקומות, כמו קהילת ירושלים, שבהם עדיין קיימת הפרדה בין גברים לנשים בגלוי ובאופן ממוסד. אנשי החברה החרדים לא תמיד מתאמצים לאכוף את החוק, ופעמים רבות נוצר פער בין המדיניות לבין המציאות".

הרב שמואל פרבר
קוקו

ועם זאת, פרבר, הידוע בביקורת החריפה שלו על שירותי הדת במתכונתם הנוכחית, משבח את מסמי בהקשר זה. "לראשונה יש עם מי לעבוד בנושאים שפעם נתקלנו בחומה בצורה סביבם", הוא אומר. "מצאנו מישהי שלא מפחדת לעשות שינויים".

פרבר מספר על התנגשויות עם חברה קדישא בנושאים מהותיים, ובין השאר מתייחס לסיפור העצוב של קבורת נפלים – ולד שמת לפני שמלאו לו 30 יום – בישראל. הנושא הגיע לשולחנו של פרבר כבר ב־2004. בעתים גילו שפעם בחודשיים, איש חברה קדישא אוסף את הנפלים מכל רחבי הארץ וקובר אותם בבית קברות מוזנח בבית שמש. לדברי פרבר, "הגישה אז היתה שהאם צריכה להמשיך הלאה. אבל העולם השתנה, ובטח שבמדינה מתוקנת אי אפשר להגיד להורים, 'לא תדעו איפה הוולד שלכם קבור'". לדברי פרבר, בשנים האחרונות מספר הנפלים עלה מאוד – ל־800 בשנה – ולכן הבעיה נוגעת לאוכלוסייה גדולה יותר.

משרדי הדתות והבריאות הקימו ועדה בין־משרדית לנושא, שהחליטה כי וולד שמלאו לו 20 שבועות מהכניסה להריון, זכאי להיקבר. בחברה קדישא נלחמו נגד ההחלטה, בטענה שהיא משנה את ההלכה. עם זאת, אחרי שמסמי נכנסה לתפקיד, היא אמרה בדיון בכנסת כי היא שמחה על השינוי וההתאמה לחברה הישראלית.

פרבר מוסיף כי "חברות הקדישא הן פרטיות, וזהו עסק כלכלי. במובן מסוים, אף שלא מתקיימת ביניהם תחרות אמיתית, לגופי הקבורה האזרחית כמו 'מנוחה נכונה' יש השפעה. זה גרם לחברות הקדישא לנסות להיות שירותיות קצת יותר, ואולי גם קשובות לביקורת הציבורית".

מאכערים בבתי הקברות

לפני כשנה הרעישה את הרשתות החברתיות פרשה שבה טרנסג'נדרית, שהיתה בעבר בחור חרדי, התאבדה – ונקברה בידי הוריה בתור גבר. חברה קדישא נתפשה כמי ששיתפה פעולה עם המשפחה בביצוע מחטף. "אנחנו קוברים בני אדם", אומרת מסמי בתגובה. "לא משנה לנו מה האדם עשה בחייו, או איזה זהות מינית היתה לו. אבל לפי החוק, המשפחה הקרובה היא הקובעת איך האדם ייקבר. כשהקהילה רוצה דבר אחד והמשפחה דבר שני, או כשיש סכסוך משפחתי, אנחנו הולכים לבית משפט".

גם בנושא הפרדה בלוויה בין גברים לנשים נשמעות תלונות, אך לדברי מסמי, העניין תלוי ברצונה של המשפחה. "למשל, קיבלנו תלונה בעתלית. האבלים טענו שאמרו להם לעמוד בנפרד. כשביררנו, התברר שאלה לא היו האנשים שלנו. במקרה שהמשפחה מבקשת הלוויה חרדית, אתן לה את הזכות לכך – בדיוק כמו במקרה של משפחה שמבקשת הלוויה ללא סממנים דתיים".

לגבי מתקיני המצבות, היא אומרת כי "אנחנו לא יכולים להוציא אנשים מעסקי המצבות. הם לא יושבים על השטח שלנו". ואילו את התשלום שנגבה על ידי חברה קדישא עבור השלמת מניין או אמירת משניות היא מצדיקה, אבל השירות הזה חדל להתקיים, לדבריה – בשל הביקורת הציבורית. "הכוונה שלנו היתה בסך הכל למנוע סחיטת כספים", היא אומרת. "בבית עלמין גדול מסתובבים בעלי עניין, מאכערים שמציעים שירותים בסכומים הזויים. ניסינו לשבור את השוק ולתת שירות במחיר נמוך, אבל עזבנו את זה".

לפני כשנתיים הוקם במסגרת הפורום מוקד מידע מאויש שנועד לטפל בבעיה. לדברי מסמי, "במוקד יושבות נשים עם נטייה טיפולית שנבחרו בפינצטה. ברגע שמשפחה מתקשרת, היא מקבלת ליווי בכל נהלי הלוויה. זוהי ביורוקרטיה מורכבת, שצריכה להתבצע בשעה קשה. אנחנו מבינים שבמקרה של מוות במשפחה, הקרקע נשמטת מתחת לרגליים. יש ואקום של חוסר מידע שאליו נכנסים מאכערים, הגורמים לבזבוז כספים מיותר. אבל כשמסבירים לאזרח על מה הוא צריך לשלם ועל מה לא, הוא מקבל את השקט הנפשי הדרוש כדי להתפנות לפרידה".

מדוע, אם כן, נהפכו חברות הקדישא ל"שק חבטות", כפי שמגדירה זאת מסמי? לטענתה, "המדינה הפכה אותנו לגובי מס עקיף שהציבור צריך לשאת. המדינה מממנת את הוצאות יום הקבורה, התכריכים, החזן, הרכב והחפירה של הקבר. אך היא לא מממנת את פיתוח בית העלמין, את רכישת הקרקע או את כריית מנהרות הקבורה בירושלים (פרויקט עתידי של חברה קדישא בירושלים, ת"ר)".

אז האם צריך לשלם על קבורה בישראל או לא? בשטח, עדיין קשה להבין מה עולה כסף ובשעת אבל, זה קשה שבעתיים. כשאדם מת הוא זכאי להיקבר חינם - בתנאי שהוא נקבר ביישוב שלו. זה הסטנדרט הקובע. במקרה של קבורה אזרחית בארון – משלמים. וזהו רק אחד השינויים שעבורם משללמים. יש רשימה שלמה. את ההפליה שרק יהודים נקברים בחינם בבתי הקברות בישראל, אגב, קבעה המדינה.

בנוסף, לאחרונה נקבע בחוק שירותי הדת שקבורה רוויה – במבני קומות, "כוכים" ולא באדמה ("קבורת שדה") – תינתן ללא עלות. זאת, לדברי מסמי, כדי לעודד את הקבורה הרוויה הנחשבת אקולוגית וחסכנית בקרקע. אלא שלא בכל בתי העלמין מוצעת קבורה רוויה, ולכן נוצר מצב בעייתי. ישנם יישובים שבהם נדרשות המשפחות לשלם עבור קבורת שדה – אך ביישובים אחרים, היא ניתנת חינם.

התעריפים לקברים הללו משתנים מיישוב ליישוב, ונעים בין 4,000 ל־13,000 שקלים. גם לרכישת קבר בחיים יש עלויות. כלל העלויות והתעריפים השנים נקבעו על ידי ועדת הפנים של הכנסת. גם ההסבר לפער בין העלויות מסובך והוא כרוך בחישוב של דמי הפיתוח של בית הקברות באותו יישוב והצפי של העלות לחברה קדישא.

ישנם שירותים או שינויים נוספים שצריך לשלם עליהם – למשל, קבורה של אדם מחוץ לעיר מגוריו, או שמירת קבר לבן או בת זוג. במקרה האחרון, מסמי מצדיקה את ההוצאה. "אם המדינה היתה מממנת לכל אדם שמירת חלקה לבן זוג, לא היינו עומדים בקצב הפיתוח", היא אומרת. "זה היה פי שניים ושלושה".

מסמי מבקשת לרכך את הביקורת באומרה ש"הכסף נכנס לחשבון בנק נפרד, המשמש לפיתוח בית העלמין". היא סבורה כי "המדינה היתה צריכה לממן את פיתוח בתי העלמין, ולא באמצעות גבייה דרכנו. לא נעים לי לשבת מול משפחות שחושבות שהכסף הולך למשכורות שלנו".

האם אין כאן טעם לפגם, בייחוד שהדת היהודית הדגישה סביב דיני אבלות את עיקרון השוויון והדלות, באמירה "כי מעפר באת ואל עפר תשוב"?

"אי אפשר להימלט מהקפיטליזם".

השאלה הגדולה בכל הנוגע לקבורה היא העתיד. הנבואה האפוקליפטית גורסת כי בעוד כמה שנים כבר לא יישאר בישראל די מקום לקבורת המתים – אך מסמי מרגיעה: "האגדה האורבנית לפיה כל מדינת ישראל תתכסה בקברים אינה נכונה. לפי בדיקתנו, יש לנו שטחים שלא נוצלו בגודל השווה למגרשי הגולף בקיסריה. נוכל לתת מענה באזור הנגב לאלה שמתעקשים על קבורה בקרקע. אבל במטרופולין ייקברו בבנייה רוויה. זו העמדה שלנו, ואנחנו מנסים לשנות את התפישה של רשויות התכנון בכיוון זה".

חברה קדישא קהילת ירושלים פיתחה פרויקט עצום בגודלו של קבורת כוכים במנהרות סמוך לכניסה לעיר. אך מסמי סבורה כי יש להרחיק את הקבורה על הקרקע מאזור המרכז, באופן הדרגתי – בתחילה, לדחוק אותה מחוץ לעיר, ובהמשך, רחוק יותר. היא לא שותפה לתחושות השליליות שמעוררת הקבורה בכוכים. "זה רק עניין חברתי ופסיכולוגי. היסטורית, העשירים היו נקברים בכוכים וקבורה על הקרקע היתה לפשוטי העם, שהיו נזרקים בשדה".

אין לה כלל אמפתיה לרעיון של קבורה בנוף ירוק, וכשמזכירים את הקיבוצים היא מתרגזת. "אין קבורה פרטית בישראל. יש הנחיה של רשות מקרקעי ישראל שבחלקות אלה יכולים להיקבר רק תושבי היישוב".

חשבת איך את עצמך תיקברי?

"לא אני ולא האנשים שעובדים אתי דאגנו לנו לקבורות. כנראה שיש בכל זאת פחד נסתר לדון בזה. בכך, אני לא שונה מרוב האנשים".

קבורה אזרחית: רק 3% מכלל הנפטרים

בישראל, שבה כ־1,200 בתי קברות, פועלות כ־600 חברות קדישא – האמונות על קבורת המתים על פי ההלכה, ונמצאות תחת פיקוח המדינה. באופן מסורתי, הן בעלות צביון חרדי, כאשר רוב המנהלים והעובדים הם חרדים, ומקצתם דתיים.
מכוח חוק הקבורה האזרחית, פועלים כיום גם קומץ קטן של גופי קבורה אזרחית, ובהם נקברים כ־3% בלבד מהנפטרים מדי שנה. כלומר, כמו בסוגיות דתיות רבות אחרות, הקבורה בישראל היא מונופול המנוהל על ידי חברות הקדישא. 
רוב חברות הקדישא כפופות למועצות הדתיות, והשאר הן עצמאיות. מקרב האחרונות, 13 חברות קדישא התאגדו תחת פורום חברות הקדישא בארץ, שבראשו עומדת מסמי. זה אולי נשמע כמו מתי מעט ביחס למספר של כלל חברות הקדישא, אך בפורום מאוגדות הגדולות ביותר שבהן, הפועלות כעמותות ומשפיעות על מספר רב של תושבים. ביניהן ניתן למצוא חברות  בערים המרכזיות כתל אביב – האחראית לקבורה של כל גוש דן, ירושלים, חיפה ובאר שבע. עוד מאוגדות בפורום רחובות, נס ציונה והגדולות בערי השרון.
אמנם ברוב היישובים קיים גוף קבורה אחד, אך יש יוצאים מהכלל: חברה קדישא תל אביב מאגדת את כל גוש דן, הכולל 29 רשויות; ואילו בירושלים פועלות 14 חברות קדישא, "ירושה מהעבר, בשל החלוקה העדתית", מסבירה מסמי. בפורום שתי חברות קדישא ירושלמיות בלבד, אבל אלה גופי הקבורה המשמעותיים בעיר, ובהם "קהילת ירושלים" הדומיננטית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר