רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"רק הקוראים יקנו אותנו"

לכתבה
מימין: תחקירן "מדיהפארט" פאבריס אפרי; השותפה העסקית מארי הלן סמייז'אן; אדווי פלנל, המייסד והעורך גיא רולניק

כעשור לאחר הקמתו, ההצלחה של אתר החדשות הצרפתי הנשכני "מדיהפארט" מוכיחה שאפשר לקיים עיתונות חוקרת באינטרנט על בסיס מנויים בתשלום. מדוע המודל הצרפתי הצליח - ומדוע הסיכויים לשכפל אותו נמוכים

2תגובות

אורח שהיה נקלע במקרה בחודש שעבר למשרדים בקומה השלישית של הבניין בפסאז' ברולון 8 בפריז, וצופה בחבורה של צעירים המפוזרת בחלל אחד, לא גדול במיוחד – לא היה מנחש לעולם שנשיא הרפובליקה הצרפתית רואה בהם איום אמיתי ומטריד.

בתחילת פברואר הגיעו למשרדים האלה שלושה אנשי פרקליטות בעלי סמכות חקירה ודרשו לערוך חיפוש במקום. אנשי חברת החדשות "מדיהפארט" (Mediapart) ששוכנת במקום דרשו לראות צו חיפוש של שופט, וכאשר התברר שלחוקרים אין צו כזה – הם נאלצו לשוב על עקבותיהם.

מדיהפארט הוקמה רק לפני 11 שנה, והאתר שלה מעסיק פחות מ־50 עיתונאים במשרה מלאה – אבל השפעתה על סדר היום בצרפת חורגת בהרבה מגודלה. בשנתיים האחרונות גילה הנשיא עמנואל מקרון עוינות הולכת וגוברת לעיתונות הצרפתית, בדומה לפוליטיקאים רבים המוכרים לנו בארצות הברית ובישראל – אבל ניסיון הפשיטה במטרה לדוג חומרים בחדר החדשות של מדיהפארט הוא חריג מאוד. ככלות הכל, זוהי דמוקרטיה מערבית ליברלית, ועוד זו שבה נטבעה הססמה הידועה "חירות, שוויון, אחווה".

אלא שאדווי פלנל, המייסד והעורך הראשי של מדיהפארט, לא מתרגש מססמאות ומאתוסים צרפתיים. "חשבנו שמקרון הוא ליברל, טעינו", הוא אומר לי בפשטות בפגישה בסוף פברואר בפריז. ואכן, ערב הבחירות האחרונות, האתר שנוטה במובהק שמאלה דווקא גילה סימפטיה למקרון, והנשיא שרצה לחזר אחרי הדמוגרפיה של קוראיו הגיע לאירוע טלוויזיוני מיוחד באולפני מדיהפארט. לרגע נראה היה שיש חיבור ערכי מסוים בין הבנקאי מבנק רוטשילד שנהפך לפוליטיקאי, לבין האתר החתרני־שמאלני. ירח הדבש הזה הסתיים מהר מאוד, כאשר לאחר הבחירות, מדיהפארט המשיכו לעשות את מה שהם יודעים לעשות: תחקירים על ההון והשלטון בצרפת, ובעיקר על החיבור ביניהם.

ניסיון הפשיטה הכושל על משרדי מדיהפארט הגיע כמה ימים לפני שהסנאט הצרפתי פרסם דו"ח חמור במיוחד על פרשת אלכסנדר בנאלה, יועץ הביטחון של הנשיא מקרון, לאחר סדרת כתבות וגילויים של האתר. הדו"ח של הסנאט היה מבוסס במידה רבה על העבודה העיתונאית של מדיהפארט והביך מאוד את מקרון. הנשיא מיעט להתייחס לגילויים של מדיהפארט ולדו"ח הסנאט, ובחר לתקוף את ועדת החקירה של הסנאט עצמה וטען שהיא לא חוקית.

פלנל החליט שמהיום הראשון הוא חייב לשדר שמדובר בארגון חדשות רציני ולפרסם לפחות חמישה עד שבעה סיפורים חדשותיים ביום. תוך חודשים ספורים נשכרו 24 כתבים ושישה עורכים, וב־18 במארס 2008 מדיהפארט יצא לדרך עם חזון אחד ברור: לחשוף אי צדק חברתי, פוליטי וכלכלי

AFP

זו לא הפעם הראשונה שאני פוגש בפלנל; פגישתנו הראשונה היתה לפני כשלוש שנים, כאשר שמעתי מחברים בפריז על גוף תקשורת עצמאי חדש ששובר את המסוכמות בעיתונות הצרפתית. מה שעניין אותי לא היה רק הצד העיתונאי, אלא גם זה הכלכלי. הטענה היתה שמדובר באתר שהמודל העסקי שלו בנוי כולו על הכנסות ממנויים, שכל תכניו נמצאים מאחורי "חומת תשלום" – ושהוא רווחי.

הגעתי לפגישה הראשונה עם פלנל עם עמיתי דב אלפון, העורך הראשון של מגזין TheMarker, שגר בפריז. התוכנית היתה לבדוק אם אפשר לכתוב מקרה מבחן על מדיהפארט שאותו ניתן יהיה ללמד בבית ספר למינהל עסקים וכך לחשוף את הסטודנטים לכלכלה הפוליטית של העיתונות. בהתחלה הייתי חשדן. ברשימת בעלי המניות המקוריים שנתנו לפלנל את הכסף הראשון שבאמצעותו הקים את החברה זיהיתי כמה שמות ממועדון הכסף, הכוח והפוליטיקה הצרפתי. שאלתי את עצמי – האם העסק הזה בעצם עומד על רגליו באמצעות מנויים משלמים, או שבעלי הון וגורמים פוליטיים מוציאים דרכים להזרים לו כסף. אנחנו מכירים היטב את השיטה מישראל.

רגע המפנה ביחס שלי לסיפור של מדיהפארט היה כאשר פלנל ושותפתו מארי הלן סמייז'אן, שנוכחו שאני לא חדל מלשאול שאלות על הנתונים הפיננסים של העיתון, בעלי המניות בו והמודל העסקי, הפטירו כבדרך אגב שלמרות שהעיתון הוא חברה פרטית וקטנה הם החליטו מיום הקמתו לפרסם דו"חות כספיים מלאים שלו – כאילו מדובר בחברה בורסאית. כאשר נשלפו הדו"חות עם נתוני המנויים המשלמים, ההכנסות נטו לאורך שנים והרווחיות של העסק – פלנל כבר לא היה צריך להכביר מילים. התמונה שעלתה מדו"חות מדיהפארט היתה חריגה מאוד בעולם העיתונות.

מקרה המבחן אכן נכתב וראה אור בשנת 2017; התלמידים נדרשים לענות על השאלה האם המודל העסקי הזה הוא בר־קיימא. נכון לתחילת 2019, התשובה היא עדיין חיובית. הדו"חות הכספיים המלאים מדיהפארט לשנת 2018 מראים שהיתה זו שנת שיא נוספת לארגון, עם הכנסות של כ־14 מיליון יורו ורווח נקי של כ־2 מיליון יורו. אבל לפני הדו"חות הכספיים – צריך לחזור לתחילת הסיפור.

 

במיטה עם הכוח

בשנת 2004 הודח פלנל מאחד התפקידים החשובים ביותר בעיתונות הצרפתית: העורך הראשי של העיתון "לה־מונד" – אחד מהמוסדות החשובים ביותר בצרפת, והעיתון שאותו רוב האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית קוראת. היה זה סופה של דרך ארוכה שעשה פלנל ב"לה־מונד" מאז החל לעבוד בעיתון ככתב ועורך לענייני חינוך בשנת 1980. הוא כבר לא היה צעיר, בן 55, הגיל שבו עיתונאים רבים מגיעים למבוי סתום בקריירה שלהם. במשך יותר משנה ישב פלנל בבית והתלבט איך הוא ממשיך מכאן. השמיים מעליו נראו קודרים. התפקיד האחרון שלו היה מהבכירים בעיתונות הצרפתית, והמוניטין שלו כטראבל מייקר כבר היה צרוב היטב בעולם העיתונות.

לבסוף החליטו פלנל ושלושה מחבריו להקים עיתון חדש שיפעל רק באינטרנט. הם החליטו לקרוא לו "מדיהפארט", שם שהוא משחק מילים: מצד אחד מדיה שהיא "חלק" (Part) מהדמוקרטיה – ומצד שני מדיה שהיא נפרדת ושונה (Apart) מכל שאר העיתונים שפועלים בצרפת. השם והכיוון שיקפו היטב את תפישתו של פלנל לגבי העיתונות הצרפתית, שבה הוא רואה מוסד דמוקרטי כושל שמחובר בקשרים גלויים ונסתרים למוקדי הכוח והכסף.

רבים מהעיתונאים בצרפת ימהרו להכחיש שהעיתונות ברפובליקה משרתת בעיקר את מוקדי הכוח. לכאורה, הקוראים והצופים של העיתונות והטלוויזיה הצרפתית נחשפים כל יום לסיפורים רבים של עיתונאים השופכים אש וגופרית על פוליטיקאים. אבל, כמו בישראל, בעיקר בעידן שלפני המחאה החברתית וקריסת הטייקונים, גם בצרפת העיתונות נזהרת מביקורת מתמשכת של מוקדי הכוח האמיתיים, ומקיימת עמם יחסים תת־קרקעיים וסימביוטיים.

סיימון קופר, בעל טור ב"פייננשל טיימס" הבריטי, לעג בעבר לתדמית הסוציאליסטית של צרפת בהקשר של סוג העיתונות שיש בה: ”הסוציאליזם בצרפת הוא רק על פני השטח. למועדון המיליארדרים יש אחיזה מפתיעה בשלטון, ומבט על המדיה הצרפתית מפריך את התפישה שצרפת היא רפובליקה סוציאליסטית". ז'אן קווטרמר, עיתונאי צרפתי ומחבר הספר "סקס, שקרים ומדיה", הולך רחוק יותר מקופר: "כשאני קורא את המדיה הצרפתית אני בדרך כלל מתרשם שהעיתונאים נראים כמו אקדמאים שיודעים לכתוב. אבל בעוד עיתונאים באמריקה ובבריטניה מנסים למכור עיתונים, ולעתים שואפים להגביל את השלטון, לצרפת יש מסורת אחרת. היסטורית, המדיה הצרפתית נמצאת במיטה עם הכוח. השרים של היום והעיתונאים הבכירים לעתים קרובות למדו באותה אוניברסיטה, גרים באותו אזור של פריז ולפעמים שוכבים יחד. במדינה שבה נשות שרים מגישות את החדשות בטלוויזיה, וחברתו של הנשיא הולנד (הדברים נאמרו ב־2012, ג"ר) היא עיתונאית, מי צריך לעשות שימוש בדימויים של סקס עם הכוח? כאשר עיתונאים אומרים את האמת לפוליטיקאים, זה לעתים קרובות בחדר המיטות – אבל בדפוס הם בדרך כלל זהירים יותר".

בדומה למודל הישראלי שבו השפעתם של המיליארדרים ואנשי הכסף על סדר היום התקשורתי הוסתרה במשך שנים מהציבור – קופר מסביר שזאת השיטה בצרפת: "מיליארדרים צרפתים מחזיקים בעסקי מדיה כדי לתמוך בעסקים האחרים, הרווחיים שלהם, וכפי שהסביר ארנו לאגרדר, המחזיק בכמה עיתונים, 'קבוצת תקשורת היא כלי נהדר כדי לזכות בחוזים' – וזאת במדינה שבה חוזים מגיעים לעתים קרובות מהממשלה".

"פייננשל טיימס" טען בשנת 2012 ש"החיבוק של המדיה והשלטון הגיע לשיא בתקופתו של הנשיא סרקוזי. הקשרים שלו עם ברוני המדיה היו כמעט מגוחכים, כמו שילוב של טלנובלה ברזילאית עם רומן ויקטוריאני. מיליארדר התקשורת פרנסיס בויאז' הוא הסנדק של הבן של הנשיא. סרקוזי תיאר את לאגרדר כ'יותר מחבר – אח', ואילו וינסנט בולורה, עוד טייקון מדיה, השאיל לנשיא את היאכטה שלו. עבור תושבי פריז, כל זה נראה קצת כמו רוסיה של פוטין”.

כיום, אומר לי פלנל, מתברר לנו שמקרון, "הליברל הידוע", הוא בהיבט הזה גרוע אף יותר מסרקוזי בחיבוריו האישיים והתרבותיים לאצולה הכלכלית של צרפת.

מדיהפארט במספרים

מספר המנויים המשלמים של מדיהפארט
בעלי המניות של מדיהפארט
ההכנסות והרווח הנקי של מדיהפארט

כללי משחק חדשים

שותפיו של פלנל להקמת מדיהפארט ולתפישת העולם הזו היו פרנסואה בונה, גם הוא כבר עיתונאי ותיק (בן 48 בעת הקמת מדיהפארט), ולורן מאדווי (56) שעבדו שנים רבות בעיתון "ליברסיון" ולאחר מכן ב"לה־מונד". פלנל ומאדווי היו לא רק עיתונאים מפורסמים, אלא גם מחבריהם של ספרים רבים – פלנל כתב 20 ספרים על עיתונות, פוליטיקה ופרשיות גדולות, ומאדווי כתב ספרים רבים על כלכלה ועסקים. הצלע הרביעית בחבורה היתה ג'רארד דספורטה (48), שגם הוא היה עיתונאי כלכלי ב"לה־מונד" וב"ליברסיון", והיה גם בין המקימים של המכון הלאומי למלחמה בסרטן בצרפת.

פלנל ידע שיש לו חבורה נהדרת של עיתונאים – אבל שלרובם אין מושג בעולם העסקים. במעגל החברים הקרוב שלו היו מעט מאוד יזמים ואנשי עסקים. חבר משותף הכיר לו שניים מהעולמות שלא הכיר: גודפרוי בוואלה, איש מחשבים, וסמייז'אן, שהיא יזמית ומומחית בשיווק ומערכות מחשוב שעבדה בעבר ביבמ ובסוסיאטה ג'נרל.

ההחלטה הראשונה שחבורת היזמים היתה צריכה לקבל היא מה יהיה המודל העסקי של ארגון החדשות שלהם. ההתלבטות היתה קשה. הניסיון לימד את פלנל וחבריו שההסתמכות של העיתונות הצרפתית על פרסום מכרסמת בעצמאות העיתונאית של מערכות העיתון. עיתון שבנוי על מנויים נראה להם הכיוון הנכון, אך הבעיה היתה העיתוי. השנה היתה 2007, והעיתונים הבודדים בעולם שהתחילו לנסות לגבות כסף ממנויים, נכשלו. הנורמה שהלכה והתפשטה בעיתונות העולמית היתה שבאינטרנט, בניגוד לעולם המודפס והישן, יש כללי משחק חדשים. "המידע רוצה להיות חופשי", אמרו אנשי החזון בעולם האינטרנט, והעיתונאים מיהרו לאמץ את רעיונותיהם. רוב העיתונים – הן הוותיקים שפעלו עשרות שנים במהדורות מודפסות, והן החדשים שקמו לעולם האינטרנטי – החליטו לבסס את העתיד שלהם באינטרנט על שוק הפרסום הדיגיטלי, שצמח בקצב מהיר עם המעבר של עוד ועוד אנשים לקריאת תכנים ברשת. בסוף 2007 הציג סטיב ג'ובס את האייפון, שעתיד להזניק את כל עולם האינטרנט והפרסום הדיגיטלי לגבהים חסרי תקדים.

פלנל ידע מה דרוש לו כדי להוציא תחת ידיו עיתון ראוי. הוא רצה לפחות 20 עיתונאים, וידע שעלויות השכר הכוללות השנתיות יגיעו ל-3.5-4 מיליון יורו. את גובה ההכנסות הצפויות מפרסום הוא לא ידע איך להעריך בשום דרך

בעוד פלנל מתבלט לגבי המודל העסקי, הוא גילה שהוא לא היחיד שמתכוון להקים עיתון אינטרנטי לחלוטין. קבוצה אחרת של יזמים ועיתונאים צרפתיים הכריזו על הקמתו של עיתון כזה בדיוק, Rue 89 ("רחוב 89"), והשיקו אותו כעשרה חודשים לפני מדיהפארט. בניגוד לחבורתו של פלנל, שסבלה מניסיון מועט בעסקים ובעיקר רצתה לעשות עיתונות, היזמים מאחורי Rue 89 ראו לנגד עיניהם את ההזדמנות העסקית. הם לא היססו, הודיעו שהמיזם שלהם יישען על פרסום דיגיטלי, ויצאו לדרך.

הבעיה של פלנל עם מודל עסקי של פרסום לא היה רק התלות במפרסמים, אלא גם הכנת התוכנית העסקית. פלנל ידע מה דרוש לו כדי להוציא תחת ידיו עיתון ראוי. הוא רצה לפחות 20 עיתונאים, וידע שעלויות השכר הכוללות השנתיות של חדר החדשות והטכנולוגיה יגיעו ל־3.5־4 מיליון יורו. את גובה ההכנסות הצפויות מפרסום הוא לא ידע איך להעריך בשום דרך. הוא הרגיש יותר בנוח עם הכנסות ממנויים, והחליט לבסוף ללכת בכיוון הזה. ההתלבטות הבאה היתה מה יהיה גובה דמי המינוי החודשיים. בזירת העיתונות המקוונת, שבאותה תקופה כולם התרגלו לקבל בה את התוכן חינם, מחיר של חמישה יורו לחודש נראה כמו משהו שאולי השוק יספוג – אבל זה אומר שרק אחרי 80 אלף מנויים העסק יגיע לרווחיות – וזה נראה יעד לא סביר. מחיר של 15 יורו לחודש יביא את העסק לרווחיות ביעד שנראה סביר יותר – 30 אלף מנויים – אבל נראה גבוה מאוד. לבסוף הוחלט לגבות תשעה יורו. מדיהפארט הושק במחיר זה, עם תעריף מוזל של חמישה יורו לסטודנטים, והצעה לקוראים שרוצים לתמוך במיזם בגלל שהם מעריכים את החשיבות הדמוקרטית שלו לשלם תמורתו 15 יורו.

 

מחויבים לקוראים בלבד

כעת היה פלנל צריך למכור את הרעיון הזה למשקיעים. גם תחת ההנחות האופטימיות ביותר, נדרשו לפחות 4 מיליון יורו למימון הפרויקט עד שהחברה אמורה להגיע לתזרים מזומנים חיובי ולממן את עצמה. פלנל החל להיפגש עם כל סוגי המשקיעים האפשריים: משקיעים פרטיים (אנג'לים), קרנות הון סיכון וקרנות השקעה. אחרי כמה חודשים של פגישות נטרקו כל הדלתות בפניו ובפני שותפתו סמייז'אן. המשקיעים הסבירו לו את מה שהוא אמור היה לדעת: עסקי העיתונות בשקיעה והתוכנית העסקית נראית מנותקת מעולם שבו רוב העיתונים הגדולים מציעים את התוכן שלהם אונליין חינם. הרעיון שעם חדר חדשות של 20 עיתונאים דווקא פלנל יצליח לשכנע קוראים לשלם לו דמי מנוי נראה רומנטי, אבל לא רציני.

באביב 2007 נדרשו פלנל וחבריו לקבל החלטה: האם לנטוש את חלומם, או לצאת לדרך בכל זאת. פלנל הבין שיש רק דרך אחת לנוע קדימה: להראות למשקיעים פוטנציאלים שיש מי שמוכן לסכן את כספו האישי בפרויקט: הם עצמם. פלנל וסמייז'אן לוו כל אחד באופן אישי 550 אלף יורו באמצעות משכנתה על דירות המגורים שלהם. שלושת חבריו העיתונאים של פלנל התחייבו להשקיע עוד רבע מיליון יורו. הנכונות של היזמים להשקיע מכספם האישי שכנעה שתי חברות השקעה שהכירה סמייז'אן מהקריירה הקודמת שלה להשקיע כל אחת כחצי מיליון יורו.

אבל הכסף הזה עדיין לא הספיק. כדי להשלים את הגיוס פלנל וסמייז'אן החליטו להקים שותפות פילנתרופית בשם "ידידי מדיהפארט", שתציע למשקיעים להצטרף להשקעה במיזם החדשות במנות קטנות כ"חברים" המאמינים בפרויקט. נשיא השותפות הזאת יקבל מושב בדירקטוריון החברה, אבל הקרן לא תהיה בעלת מניות אלא קרן פילנתרופית שתתרום למיזם ותקבל זיכוי מס. המודל הזה הצליח למשוך כמה אנשים מהאליטה הכלכלית והפוליטית של צרפת, או כאלה שהיו להם תוכניות להיות חלק מהאליטה הזאת. הראשון שבהם היה מוריס לוי, מנכ"ל סוכנות הפרסום הצרפתית הענקית פובליסיס ובשר מבשרה של האליטה הצרפתית, המחובר לרוב המערכת הפוליטית והמפרסמים הגדולים מזה 30 שנה; השני היה קסבייה ניאל – יזם צעיר שהחל לנסוק לפני 15 שנה בשמי עולם העסקים הצרפתי, ומוכר לקורא הישראלי משום שהיה במשך כמה שנים בעלים של גולן טלקום שחוללה מהפכה בשוק הסלולר הישראלי (ניאל מכר את מניותיו בגולן לפני כשלוש שנים).

האם כניסתם של אנשים כמו לוי וניאל לא סותרת במידה רבה את הרעיונות הנאצלים של פלנל וחבריו? כמובן שהיא סותרת, אבל לימים יתברר שפלנל לא נתן בשום שלב למשקיעים הראשונים שעזרו לו להקים את החברה להשפיע על העצמאות והרוח של הארגון. כאשר שאלנו אותו בעבר כיצד הוא יכול להיות עצמאי כאשר ניאל, שהפך לאחד מאנשי העסקים הגדולים בצרפת, הוא משקיע שלו, הוא לא היסס לשנייה ואמר: "כאשר לקחתי את הכסף מניאל הוא עדיין לא היה חלק מהאוליגרכיה הצרפתית". הכינוי "אוליגרך" שפלנל הצמיד לאחד התומכים הראשונים במיזם שלו נבחר בקפידה – הוא נועד לשלוח מסר ברור: לקחתי כסף בעת ההקמה ממי שהיה מוכן לתת – אבל כיום אני עצמאי לחלוטין מערכתית – ואדם כמו ניאל עם הון של מיליארדים וחיבורים פוליטיים אני רואה כ"אוליגרך" – כמי שמאיים על הדמוקרטיה ואינו מהווה חלק לגיטימי ממנה. הקו המערכתי שינקוט פלנל לאורך השנים לא יהיה לרוחם של חלק מהמשקיעים שלו, ובוודאי לא מקורביהם בשלטון ובעולם העסקים.

בסוף 2007 נסגר הגיוס של 2.9 מיליון יורו והגיע הרגע לצאת לדרך. פלנל החליט שמהיום הראשון הוא חייב לשדר לעולם העיתונות והפוליטיקה הצרפתית שמדובר בארגון חדשות רציני ולפרסם לפחות חמישה עד שבעה סיפורים חדשותיים ביום. תוך חודשים ספורים נשכרו 24 כתבים ושישה עורכים, וב־18 במארס 2008 מדיהפארט יצא לדרך עם חזון אחד ברור: לחשוף אי צדק חברתי, פוליטי וכלכלי. האתר הדגיש את המודל העסקי שלו: אפס פרסום, רק מנויים. "רק הקוראים יכולים לקנות אותנו", קראה הכרזה שהכין פלנל, והיתה תלויה מעל עמדת העבודה שלו בחדר החדשות.

 

אף פוליטיקאי לא מוגן

זה נשמע מלהיב – אבל המציאות הכלכלית התבררה מהר מאוד כאכזרית יותר: לא חלפה חצי שנה ופלנל הבין שהוא היה אופטימי מדי, ושהוא זקוק לעוד כסף – הרבה כסף – כי עם המימון הנוכחי הם לא יגיעו לרווחיות. קצב הצטרפות המנויים המשלמים היה נמוך, היעד של השנה הראשונה של עשרת אלפים מנויים היה רחוק, ופלנל היה אובד עצות. הוא שקל להפוך את החברה למוסד ללא כוונת רווח, אבל בעודו מתלבט, חלף המועד שבו ניתן להגיש בקשה לרשם העמותות הצרפתי. ברקע פרץ המשבר הפיננסי הגלובלי אחרי קריסת ליהמן ברדרס, והעתיד של מדיהפארט נראה עגום במיוחד. פלנל לא ויתר והצליח לשכנע את המשקיעים הקיימים להזרים עוד כסף וגייס קרן השקעות חדשה שהתחייבה להשקיע מיליון יורו תמורת תנאים קשים במיוחד. בשלב זה הצטרפו לאגודת הידידים הפילנתרופים של מדיהפארט עוד כמה פנים מוכרות מעולם ההון־שלטון הצרפתי, בהם כריסטיאן סיגנר, בנקאי השקעות המקורב לנשיא צרפת אז, ניקולא סרקוזי, וסטפן פוקס, הבוס של חברת יחסי הציבור יורו־RSCG ויועצם הקרוב של פוליטיקאים רבים, ביניהם שר התקציב אז, ג'רום קהוזאק. מי שעיין אז ברשימת האנשים שהצטרפו למדיהפארט יכול היה בצדק לגלות ספקנות גדולה מאוד לגבי העצמאות העיתונאית העתידית של המיזם.

גיוס הכסף הנוסף בקיץ 2009 הבטיח את השרידות של מדיהפארט – אבל החזון והתוכנית העסקית לא התחברו, שלא לומר התנגשו. מספר המנויים המשלמים המשיך לעלות בקצב נמוך והחברה שרפה את כספם של משקיעים ו"ידידים" שחלקם כאמור השתייכו לממסד הפוליטי והכלכלי בצרפת. הקולגות בעיתונות הצרפתית שפלנל נהג לבקר אותם גיחכו על המיזם שלו, ועל סוג המשקיעים שהסכימו להשקיע בו.

ביוני 2010 חשף מדיהפארט הקלטות סודיות של ליליאן בטהנקור, האישה העשירה ביותר בצרפת שבהם נשמע שר העבודה אריק וורת' מבקש מבטהנקור שתעביר חלק מניהול ההשקעות שלה לאשתו. בהקלטות הוזכר בשמו גם נשיא צרפת אז, ניקולא סרקוזי, כמעורב בפרשה

ליליאן בטהנקור

אבל בקיץ 2010 הוכיח פלנל שהוא לא מתכוון להיכנע: ביוני חשף מדיהפארט הקלטות סודיות שביצע העוזר האישי של ליליאן בטהנקור, הבעלים של קבוצת הקוסמטיקה הענקית לוריאל והאישה העשירה בצרפת. ההקלטות כללו שיחה בין בטהנקור ושר העבודה אריק וורת', שבה נשמע השר מבקש מבטהנקור שתעביר חלק מניהול ההשקעות שלה לאשתו. באותו מועד הצהיר וורת' שהוא מחזיק ברשימה של מעלימי מס גדולים שאיתם הוא מתכוון לנהל משא ומתן קשוח על חובות מס. בטהנקור קיבלה ממנו הנחה מופלגת של 30 מיליון אירו.בהקלטות הוזכר בשמו גם נשיא צרפת סרקוזי כמעורב בפרשה. סרקוזי מיהר להגיש תביעת דיבה נגד מדיהפארט, אבל פלנל סירב לתקן או להתנצל. מספר המנויים המשלמים של האתר הצעיר החל לגדול במהירות.

העימות בין מדיהפארט לסרקוזי, שהיה מחובר לאליטה הכלכלית של צרפת, שלח איתות ברור שמדיהפארט לא מתכוון להשתלב בנוף העיתונות הצרפתית. אבל הפתעה גדולה יותר הגיעה ב־2012 כאשר בארמון כבר ישב נשיא חדש, פרנסואה הולנד מהמפלגה הסוציאליסטית, שלכאורה היה קרוב יותר לעמדות השמאלניות של מדיהפארט. ב־4 בדצמבר פרסם מדיהפארט תחקיר על שר התקציב של הולנד, ז'רום קהוזאק, תחת הכותרת "החשבון השווייצרי של ז'רום קהוזאק". התחקירן הצעיר פאבריס ארפי חשף ששר התקציב העלים מאות אלפי יורו והפקיד אותן בחשבון בנק בשווייץ. חודש קודם לפרסום הכריז קהוזאק על מלחמה נגד מעלימי המס. התגובה הראשונה של השר היתה הכחשה – והעיתונות המרכזית בצרפת מיהרה לתמוך בגרסתו, אך לאחר כמה שבועות נאלץ השר להודות ולהתפטר. אחרי הפרסום, נוספו למדיהפארט עוד 13 אלף מנויים משלמים.

בשנת 2011 סיימה מדיהפארט את השנה הרווחית הראשונה שלה והחלה להגביר את קצב גיוס העיתונאים. בתוך כך, Rue 89, הסטארטאפ העיתונאי שהקדים אותה ויצא לדרך עשרה חודשים לפניה עם מודל עסקי מבוסס פרסום, הגיע לסוף דרכו העצמאית, נמכר לעיתון "נובל אובזרבטור" תמורת 7 מיליון יורו ונהפך להערת שוליים לא חשובה בדברי ימי העיתונות הצרפתית. "הם רצו לעשות עיתונות רצינית מבוססת פרסום – זה לא עיתונות, זה בידור" מסכם פלנל את פרשת Rue 89.

 

אין סיפור שלא נוגעים בו

אבל המעבר לרווחיות לא סיים את סאגת המשברים והייסורים של פלנל ואנשיו. בחג המולד של 2013 בשעת ערב מאוחרת דפקו אנשי מס הכנסה על דלתו של פלנל, והגישו לו בקשת תשלום מס ערך מוסף של 3.4 מיליון יורו פלוס קנסות בסכום של 1.3 מיליון יורו, בטענה שמדיהפארט חמקה מתשלום מס ערך מוסף בשנים 2008־2013. פלנל היה המום. כאשר מדיהפארט הוקמה לא היתה בחוקי המס התייחסות למס ערך מוסף של עיתונים אינטרנטיים. הקטגוריה היחידה היתה עיתונים שנהנו ממע"מ מופחת של 2.1% במקום המע"מ המלא של 19.6% שגבו שלטונות המס מאתרי אינטרנט שעסקו במסחר קמעוני. פלנל השתולל, לא היה לו ספק שמדובר בנקמה של אנשים המקורבים לשר התקציב קהוזאק. הוא הודיע שהוא יערער על ההחלטה לבית המשפט. חלק ממנויי מדיהפארט מיהרו להביע תמיכה באמצעות גיוס המונים של כ־412 אלף יורו, שנועד לממן את ההוצאות המשפטיות הכבדות שנדרשו לאנשי מדיהפארט כדי להגן על עצמם בהליך משפטי ארוך. בינתיים נאלצה ההנהלה להפריש בדו"חות הכספיים את מלוא הסכום ששלטונות המס דרשו, מה שאיפס מיידית את כל הרווחים שצברה החברה עד אותו מועד.

שנה לאחר מכן כבר היה ברור שגם אם מדיהפארט תפסיד במשפט, הסיכוי שתפשוט רגל אינו גבוה. למרות שהאתר הודיע על העלאת מחיר המנוי החודשי מ־9 יורו ל־11 יורו בחודש – קצב הגידול במנויים שמר על רמתו הגבוהה ובסוף 2014 העיתון כבר חצה את רף 100 אלף המנויים. העליה המהירה בהכנסות אפשרה לפלנל להמשיך לגייס עיתונאים, להרחיב את תחומי הכיסוי ולשפר עוד ועוד את המוצר. התחקירן הכוכב של מדיהפארט המשיך להפציץ בסקופ גדול כמעט מדי שנה, והאתר הצעיר החל להשפיע יותר ויותר על סדר היום התקשורתי ברפובליקה.

במארס שנה שעברה חגג מדיהפארט עשור להקמתו עם קרוב ל־150 אלף מנויים משלמים ורווח נקי שנתי של כ־2 מיליון יורו. אבל פלנל וחבריו יודעים שהיתרון התחרותי הכי גדול של האתר שסייע להם לצמוח במהירות תוך הגעה לרמת רווחיות חריגה בענף – הולך ונשחק.

מדיהפארט נכנס לשוק עיתונות צרפתי שבו חלק גדול מהעיתונים גילו עניין מועט בעימותים עם מוקדי הכוח בפוליטיקה ובכלכלה. אבל בהדרגה, ההצלחה של מדיהפארט והנשכנות של העיתון החלו להיות מדבקים, ואנשי העיתונות הוותיקים החלו גם הם לנשוך יותר.

פאבריס ארפי, תחקירן מדיהפארט: "רוב העיתונים הם שבויים של המחזור החדשותי. הם כל הזמן מחפשים משהו חדש חדש חדש. אנחנו חושבים הפוך. אם אתה רוצה לעשות עיתונות אמיתית ־ אתה צריך להתעלם מהמחזור החדשותי, לקבוע בעצמך את סדר היום ולחפור לעומק"

פאבריס ארפי, תחקירן מדיהפארט:
מרטין בורו/אי.אף.פי/ גטי אימג'ס ישראל

הגל הפופוליסטי בפוליטיקה בארצות הברית ובאירופה, עם הטינה הגוברת לאליטות כלכליות ופוליטיות נתן לגיטימציה לעיתונות יותר אגרסיבית ומדיהפארט הוא כבר לא הקול היחיד במאבקי ההון־שלטון בצרפת. עם זאת, האירועים סביב הפרשיה הגדולה שמדיהפארט מוביל בחצי השנה האחרונה מלמדים כי לעיתון עדיין נשמר יתרון תחרותי אחד משמעותי: הנכונות ללכת עם סיפורים לאורך זמן, בכל הכוח, במטרה להביא לשינוי אמיתי בפוליטיקה, בכלכלה ובחברה.

באביב של השנה שעברה, המתחרה הגדול של מדיהפארט, “לה־מונד" יצא ראשון עם הסקופ הגדול על המעורבות של ראש מערך האבטחה של הנשיא, אלכסנדר בנאלה, בהכאת מפגינים במהומות שפרצו ביום העצמאות. אבל למרות שהבכורה על הסיפור היתה של "לה־מונד" – התרבות ותפישת העולם המיוחדת של פלנל ועורכיו הצליחו להביא מהר מאוד לכך שגם פרשה זו זוהתה עם האתר הצעיר. "לה־מונד" היה הראשון להביא את הסיפור, אבל פלנל וארפי מיהרו להקים צוות של עיתונאים שהמשיך לחפור בו מכל כיוון, ותוך כמה חודשים הם הביאו עוד ועוד גילויים על קשריו של בנאלה לאוליגרך רוסי, ועל ניסיון טיוח של החקירה שלו בארמון האליזה. בניגוד לנורמה המקובלת בעיתונים רבים בעולם ש"אם הסיפור הוא לא שלנו – אנחנו לא נוגעים בו", לצוות העיתונאים במדיהפארט לא היה אכפת ש"לה־מונד" קיבל את הבכורה, כפי שמסביר ארפי: "רוב העיתונאים הם שבויים של ה׳מחזור החדשותי׳. הם כל הזמן מחפשים משהו חדש חדש חדש. אנחנו חושבים הפוך. אם אתה רוצה לעשות עיתונות אמיתית – אתה צריך להתעלם מהמחזור־החדשותי, לקבוע בעצמך את סדר היום ולחפור לעומק. כאשר אנחנו רואים משהו חשוב אנחנו נכתוב עליו שוב ושוב. על פרשת בנאלה כבר פרסמנו יותר מ־15 כתבות עומק. עיתונים אחרים לא יעשו זאת. ההבדל השני בינינו לבין עיתונים אחרים הוא בעבודת הצוות בתוך הארגון. תחקירנים אוהבים בדרך כלל לעבוד לבד. אצלנו זה הפוך. על התחקיר עובדת שורה של אנשים".

 

אין קליקבייט

פלנל סבור שההצלחה של מדיהפארט עם הסיפור של בנאלה הגיעה לשיאה בחודש שעבר, כאשר בסיום שישה חודשי עבודה שבהם נגבו עדויות מ־34 אישים, ועדת החקירה של הסנאט מצאה מקרים של "חוסר תפקוד חמור" בעבודת ארמון האליזה, כולל ל"פגיעה בביטחון הנשיא", מקרים שבהם לא הועבר מידע חשוב למשטרה, אי בהירות בנוגע לסמכויותיו של בנאלה עצמו – ובאופן כללי תוהו ובוהו בעבודת בית הנשיא, אשר הביאו להצגת 13 המלצות לתיקון הליקויים.

אלכסנדר בנאלה, המאבטח הבכיר של מקרון בעת ההפגנה בפריז ב-1 במאי שבה תקף מפגינים
PHILIPPE WOJAZER/רויטרס

הסיפור כאן, לדעת פלנל, אינו רק העקשנות של מדיהפארט, אלא גם אי הרצון של "לה־מונד" לחפור לעומק. "כמה ימים לאחר שהפרשה החלה לצבור תאוצה", מספר פלנל, "עלה קסבייה ניאל, בעל המניות העיקרי ב'לה־מונד' לשידור ברדיו, והילל ושיבח את הנשיא מקרון. לדעתי הוא עשה זאת בעיתוי הזה כדי לשדר לכל העולם, כולל לעיתונאים של 'לה־מונד', שהם בצד של מקרון. 'לה־מונד' ממשיך לסקר את הפרשה, אבל במינון נמוך".

ההצלחות העיתונאיות של מדיהפארט נהפכו גם להצלחות פיננסיות. 2018 היתה השנה השביעית ברציפות שבה הציג האתר רווחיות תפעולית גבוהה, והשנה הרביעית עם רווח נקי גבוה. אמנם זהו ארגון קטן, אבל בשיעורי הרווחיות שלו – 15% על המחזור – יקנאו כיום בעידן האינטרנט רוב המו"לים של עיתוני איכות בעולם – כולל אפילו "ניו יורק טיימס" שנהנה בשנתיים האחרונות מפריחה חסרת תקדים בעסקיו הדיגיטליים – אבל שיעורי הרווחיות שלו הוא עדיין חד־ספרתי.

פלנל וסמייז'אן מנהלים את העסק בשמרנות גדולה. הגידול בהכנסות מנותב כולו לשכירת עיתונאים ואנשי וטכנולוגיה כדי לשפר את איכות המוצר. התוצאה היא שהרווחיות הגבוהה נשמרת ומדי שנה מצטברים עוד מיליונים בקופה של החברה. נכון להיום יש בקופה כבר יותר מ־10 מיליון יורו.

לפלנל וחבריו אין כוונה לחלק דיווידנדים או בונוסים גדולים ליזמים, לבעלים או למנהלים. זה לא השליחות שלשמה הוקם הארגון הזה. התוכנית היא להמשיך לצבור מזומנים ולהעביר אותם לקרן מיוחדת שתבטיח את העצמאות של מדיהפארט לשנים ארוכות. זהו בדיוק המודל שעל פיו עובד העיתון הבריטי "גרדיאן", ששייך לקרן פילנתרופית בשם "סקוט" שהמנדט שלה היא לדאוג שה"גרדיאן" ימשיך תמיד ליהנות מעצמאות מערכתית. זה כנראה לא מקרה שזהו העיתון עם הקו הלוחמני והעקבי ביותר בכתבות, תחקירים, פרויקטים וטורים נגד מוקדי הכוח הכלכליים והפוליטיים הגדולים במערב. אין לו בעלי מניות מקרב אצולת הכסף הבריטית או האמריקאית, ולא תלות במפרסמים ובנקאים שיכולים לסחוט ולאיים עליו.

לאתר יש קו מערכתי ברור והוא לא ייתן דריסת רגל לכותבים חיצוניים מפורסמים שמטרתם לייצר פרובוקציה וקליקים. המסר של פלנל ואנשיו הוא פשוט: יש לנו דרך, יש לנו ייעוד דמוקרטי, מי שרוצה להצטרף מוזמן לשלם דמי מנוי, ולדעת שרק האינטרס הציבורי מדריך אותנו

אם מדיהפארט תמשיך לגייס מנויים בתשלום ולצבור עוד מיליונים בבנק – גדלים הסיכויים שהיא תצליח להגיע למבנה פיננסי שיאפשר לה עצמאות בטווח הארוך. התקנון והמשטר התאגידי במדיהפארט נותנים כוח גדול לעורך, ומקשים על בעלי המניות להתערב בכל דרך בצד המערכתי. הרווחיות של מדיהפארט נותנת לה הגנה מפני השפעה של בעלי מניות או מממנים. אבל לא פחות חשוב מכך הוא המודל העסקי המבוסס על מנויים עם חומת תשלום. המודל הזה, יחד עם האופי המיוחד של פלנל, עורכיו וכתביו, מבטיח עצמאות של העיתון מהקוראים עצמם. בניגוד לרוב האתרים של העיתונים בעולם, כולל כמה מעיתוני האיכות, במדיהפארט אין קליקבייט – כותרות סנסציוניות וסיפורים עליזים המנוסחים בצורה פרובוקטיבית כדי למשוך הרבה הקלקות. לעיתון יש קו מערכתי ברור ולרוב מהודק – והוא לא ייתן דריסת רגל לכותבים חיצוניים מפורסמים שמטרתם למשוך תשומת לב לעיתון וכותביו באמצעות פרובוקציה וקליקבייט. המסר של פלנל ואנשיו הוא פשוט: יש לנו דרך, יש לנו ייעוד דמוקרטי, מי שרוצה להצטרף – מוזמן לשלם דמי מנוי ולדעת שרק האינטרס הציבורי מדריך אותנו.

כמובן שרווחיות ומזומנים בקופה לא מבטיחים עצמאות מערכתית; חלק מהעיתונים וכלי התקשורת הגדולים והמצליחים בעולם מעדיפים להשתמש בכוח הכלכלי והפוליטי שלהם כדי לקשור בריתות עם מוקדי הכוח במדינות שבהן הם פועלים. בעיקר הדבר בולט בעיתונים ששייכים לטייקונים שיש להם עסקים התלויים ברגולציה ממשלתית, או לעיתונים שהם בעצם מוקדי כוח פוליטי אדיר והם משתמשים בו כדי לכפות על הממשלה וגורמים עסקיים להעביר אליהם תקציבים כ"פרוטקשן". הקוראים הישראלים מכירים שורה של דוגמאות בדיוק במודל הזה, שנחשפו בישראל בחמש השנים האחרונות בקבוצת "ידיעות אחרונות", ואצל אליעזר פישמן ונוחי דנקנר.

הרכיב הקריטי להבטחת עצמאות מערכתית ותפישה דמוקרטית ואזרחית של העיתון הוא כמובן ההנהגה שלו. במקור, פלנל תכנן לפרוש מתפקידו בגיל 65 ולהעביר את השרביט. אבל כאשר הגיע המועד, הוא החליט להמשיך להחזיק בתפקיד כדי לייצר שדרה חזקה יותר של עורכים וכתבים. הוא החל לבנות את הדור הבא של עורכים שאמור בבוא היום להחליף אותו. האתגר הגדול ביותר שעומד בפני מדיהפארט הוא שהעיתון ימשיך להיות ממוקד בעיתונות איכות שמחזקת את הדמוקרטיה ולא יצעד בדרך שבה צועדת רוב העיתונות בצרפת. "אנחנו כבר מערכת גדולה ומשפיעה – אבל אנחנו חייבים להישאר אאוטסיידרים", מסביר לי פלנל – תוך שהוא מביט בארפי הצעיר שיושב לצידו ומאזין. הדבר היחיד שיכול להבטיח שמדיהפארט לא תצעד בדרך שבה רוב העיתונות צועדת – כריתת בריתות סמויות או גלויות עם מוקדי הכוח או התמכרות לטעמי הקהל ולאופנות חולפות – הוא שמירה על צוות גדול של עורכים ועיתונאים שפועלים יחדיו, ומתוך תחושת שליחות עמוקה. עבודה משותפת בעולם תחרותי עם ערכים של אינדיבידואליזם ניתן להשיג רק אם יש חיבור ערכי חזק וברור בין הצמרת של העיתונאים בחברה – הם לא באים רק כדי להתקדם, להתפרסם, למשוך תשומת לב, אלא בשביל משהו גדול יותר מכולם – להיות כוח נגדי למוקדי הכוח הגדולים בדמוקרטיה הצרפתית.

למרות שמספר המנויים הוא קטן יחסית לגודל האוכלוסייה בצרפת, או למספר הגולשים באתרי האינטרנט של כלי התקשורת הגדולים, ההשפעה של הארגון הזה עשויה להיות חורגת משמעותית ממספרים אלה. כאשר יש ארגון אחד, וגם אם הוא קטן, אשר יש לו מוניטין כמי שלא ניתן לקנות אותו או לאיים עליו, כל הפוליטיקאים, אנשי העסקים, הרגולטורים והעיתונאים צריכים להביא בחשבון את הסיכון של קיום המוסד הזה אם הם פועלים בחשאי באופן מושחת. הם עלולים להיחשף על ידי העיתון ולא יוכלו לקנות את שתיקתו. הסיכון הוא אולי נמוך בגלל גודלה של הכלכלה הצרפתית – אבל הוא קיים ויכולה להיות לו השפעה לא מבוטלת על התנהגות שחקנים רבים – כולל העיתונים המתחרים.

 

פתרון טוב - לגדולים

מפתה לראות בסיפורו של מדיהפארט מודל כלכלי שיכול להציל את העיתונות בכלכלות השוק המערביות. אבל במידה רבה ייתכן שההצלחה של מדיהפארט היא גם תמונת ראי של החולשה של שאר העיתונים בצרפת, שלא רוצים להיות אאוטסיידרים. בצרפת של היום יש שילוב של שוק גדול יחסית עם עיתונות שרבים מהקוראים מרגישים שאינה משרתת אותם כי היא מחוברת למוקדי הכוח. זהו הכר שעליו יכול לצמוח עסק שמצליח לשכנע 160 אלף איש לשלם לו כל חודש דמי מנוי תמורת כתבות עומק וניתוחים, רובם בנושאים "דמוקרטיים" כבדים – וזאת למרות שהאינטרנט מלא בעודף אינפורמציה ובידור ללא תשלום.

ההצלחה של המודל העסקי של מדיהפארט, כמו גם של עיתונים אחרים בעולם שהצליחו לשכנע קוראים רבים לשלם להם דמי מנוי, מוגבלת גם למספר עיתונים בודדים בכל מדינה ובעיקר לאלה שעוסקים בנושאים ארציים גדולים. יש ביקוש ואפילו נכונות לשלם דמי מנוי כדי לקרוא על שחיתויות של נשיא צרפת או נשיא ארצות הברית, אבל ככל שיורדים למטה ויוצאים מהפוליטיקה הארצית אל השחיתות בדרגות הנמוכות יותר, ובאזורים המרוחקים מהבירות, הקושי לייצר עיתונות עם מודל עסקי בר־קיימא עולה.

ארפי, התחקירן הכוכב, הגיע למדיהפארט לאחר שפוטר מעיתון מקומי בעקבות חשיפת שחיתות של ראש עיר. לדבריו רוב השחיתות ברמה העירונית ובאזורים שמחוץ לפריז מתנהלת היום עם ביקורת אפסית של העיתונות. בארצות הברית מכנים את התופעה הזאת "מדברי עיתונות" – בעוד ש"ניו יורק טיימס" ו"וול סטריט ג׳ורנל" ממשיכים לחשוף שחיתויות ומחדלים ברמה הארצית – הרי שבמדינות ואזורים רבים בארצות הברית האינטרנט הביא לפשיטת רגל של רבים מהעיתונים ואזורים שלמים הפכו לגן עדן לפוליטיקאים ואנשי עסקים מושחתים, שיכולים לחבור יחדיו לפגוע בציבור בלי חשש אמיתי מביקורת ציבורית.

הסיכוי לראות עיתונים במודל מדיהפארט משגשגים ברמה האזורית נראים קלושים. מדינות וחברות שרוצות שרק קוראים יוכלו "לקנות" את העיתונים צריכות למצוא פתרונות לאומיים אם רצונן לשמור על כלב השמירה הדמוקרטי, שהאינטרנט פירק לו את המודל העסקי. 

הרשמה לניוזלטר

TheMarker-הירשמו ותקבלו מדי יום את הכתבות הכי אהובות ב

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות