יותר מ-2 מיליון ילדים ייוולדו בישראל בעשור הקרוב. מי ידאג להם? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

יותר מ-2 מיליון ילדים ייוולדו בישראל בעשור הקרוב. מי ידאג להם?

פריון הילודה בחברה החרדית גבוה מאוד והיא אינה מתאימה את עצמה לשוק העבודה בישראל ■ האם מדינת ישראל מוכנה להיראות כמו בית שמש ב-2040?

47תגובות
ילדים חרדים הולכים לבי"ס
Sebastian Scheiner / AP

קצת מוקדם לסכם את העשור הבא, אבל למרות זאת, נסתכן בהערכה על הנושא שיעסיק אותנו מאוד בעשור הבא: פריון הילודה הגבוה בישראל. ואם נחדד קצת יותר — פריון הילודה הגבוה מאוד בחברה החרדית. נכון, זה לא נושא ממש חדש. יוסף (טומי) לפיד עשה קריירה פוליטית סוערת בזכות אמירות כמו "זוג חילוני לא עושה את הילד השלישי כדי לממן לזוג חרדי את הילד השמיני". אבל בינתיים השנים עוברות, התחזיות מתחילות להתממש ואתן מתרבים סימני השאלה על המשמעותיות הכלכליות והחברתיות.

ד"ר עליזה בלוך, ראשת העיר בית שמש, היום בכנס
תומר אפלבאום

ראש העיר בית שמש, ד"ר עליזה בלוך, אמרה השבוע בוועידה הכלכלית של החברה החרדית של TheMarker: "ישראל של 2040 תיראה כמו בית שמש ב–2020. זאת הדמוגרפיה". מה כוללת ההבטחה הזו? בית שמש התפתחה בשני העשורים האחרונים כפתרון דיור לחברה החרדית. מעיירה בת 24 אלף תושבים ב–1995, היא נהפכה לעיר בת 120 אלף תושבים. השינוי הדמוגרפי בא לידי ביטוי בצניחת העיר במדד הכלכלי־חברתי מקבוצה 5 לקבוצה 2 - המייצגת אוכלוסייה ענייה במיוחד. נשמע מפתה?

סיכומי העשור שהציפו השבוע את כלי התקשרות היו קלים יחסית בצד הפוליטי - היה כאן רק ראש ממשלה אחד בעשור הזה וכל דבר משמעותי שקרה כאן אפשר להדביק לו - הישגים וכישלונות. הכבישים שנסללו - שלו; הפקקים הנוראיים - שלו; יוקר המחיה הגבוה — על ראשו. הישג אחד אדיר ונראה לעין היה בעשור האחרון — הורדת שיעור האבטלה במשק ל–3.5%. אפשר להתווכח איזה חלק ממנו הוא על שמו של בנימין נתניהו ואיזה חלק לא קשור אליו, אבל זה קרה במשמרת שלו ואת הקרדיט צריך לתת לו.

בתקופתו (למעשה זה החל בהיותו שר אוצר ב–2003–2005) נעשו כמה צעדים משמעותיים לעידוד היציאה לעבודה — גם מקלות וגם גזרים — וזה עבד. אלא שההישג האדיר הזה מגיע עם כוכבית גדולה: למרות מאמצי הממשלה בהעלאת שכר המינימום, בהנהגת מס הכנסה שלילי, בהגדלת קצבאות הזקנה למקבלי הבטחת הכנסה ובהנהגת תוכנית חיסכון לכל ילד, שיעור העניים בתקופת נתניהו נותר גבוה מאוד. נתניהו הוציא אנשים לעבוד, אבל לא הוציא אותם מעוני.

פערי השכר

דו"ח העוני של הביטוח הלאומי שפורסם השבוע חשף נתונים מטרידים מאוד על הכישלון הזה. הוא מצביע על עלייה בשיעור הילדים העניים ל–30% ב–2018, לעומת 29.7% ב-2017. יש בו הרבה נתונים אחרים, חלקם שופרו וחלקם הורעו, אבל צריך להתעכב על הנתון הזה — 841,700 ילדים בישראל מוגדרים עניים. כמעט כל ילד שלישי. זה הופך את ישראל לאחת משתי המדינות שבהן שיעור הילדים העניים הוא הגבוה במדינות OECD. זה לא השיא. ב–2006 שיעור הילדים העניים היה גבוה יותר — 35.8% — והוא היה מאז במגמת ירידה שנבלמה בשנים האחרונות, שהיו דווקא טובות למשק הישראלי.

הנוסחה הממשלתית הקבועה ליציאה מעוני פשוטה: ללמוד במערכת חינוך הכוללת לימודי ליבה, לעבור דרך שירות צבאי, לרכוש מקצוע והשכלה, ולעבוד. הסבירות שאדם שעשה מסלול כזה יהיה עני נמוכה מאוד. למעשה, לא חייבים לעבור את כל המסלול, ואפשר לצאת מעוני גם בלי שירות צבאי, אבל עם הכשרה כלשהי.

נשים חרדיות, למשל, עשו כברת דרך מרשימה בעשור האחרון. שיעור ההשתתפות שלהן בשוק העבודה דומים לאוכלוסייה הכללית והשכר השעתי שלהן זהה לשכר השעתי הממוצע של יהודיות לא חרדיות. אבל רבות מהן וילדיהן נמצאים מתחת לקו העוני משום שיש רק מפרנסת אחת בבית, והרבה ילדים. ככל שההכנסה נחלקת בין יותר נפשות, כך גדל הסיכוי לרדת מתחת לקו העוני.

איך יוצאים מזה? מגדילים את מספר המפרנסים במשפחה, מביאים לעולם פחות ילדים, דואגים שהם ירכשו השכלה רלוונטית לחיים המודרניים — שלוש סוגיות שמייצרות מתח תמידי מול החברה החרדית. ב–2015–2017 היה שיעור הפריון הממוצע של נשים חרדיות 7.1 ילדים לאישה, לעומת 3.3 בממוצע לכל הנשים היהודיות. שאלת מספר הילדים חשובה, משום שהיא עומדת בלב מדיניות הרווחה הישראלית, וממנה נגזרים שיעורי העוני הגבוהים. קצבאות הילדים בישראל נמוכות יחסית, ולמעשה אפשר לצמצם משמעותית את מספר הילדים העניים באמצעות העלאתן.

עובדת חרדית בהיי-טק
דודו בכר

אלא שלמדינה יש שני מעצורים: חשש מוצדק שמהלך כזה יהווה תמריץ שלילי ליציאה לעבודה, ועלות תקציבית גבוהה, גם בגלל הקצבאות וגם עקב הצורך המוגבר בהשקעות בגני ילדים ובתי ספר. עניין העלות רלוונטי במיוחד כשבוחנים את תרומת החברה החרדית להכנסות ממסים. למרות עלייה בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה של גברים חרדים בשני העשורים האחרונים, השכר של גבר חרדי ביחס לשכר של גבר יהודי לא חרדי ירד מ–76% ב–1998 ל–55% בלבד ב–2017.

נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, הציג השבוע בכנס של TheMarker את פערי השכר. יהודי לא חרדי משתכר 74 שקל לשעה בממוצע, ואילו חרדי משתכר 50 שקל לשעה. זה נמוך גם לעומת נשים חרדיות, שמשתכרות 57 שקל לשעה, בדומה לנשים יהודיות לא חרדיות (58). כל ניסיון להתמודד עם הצורך לפתור את פערי השכר, את פערי ההשתתפות בשוק העבודה, חוזר לנקודת המוצא — מערכת החינוך, השירות הצבאי, מסלולי ההכשרה שנותנים ליהודים לא חרדים יתרון על פני החרדים. הפרדוקס הוא שמדובר דווקא בחברת לומדים עם כישורי למידה גבוהים, אך לא רלוונטיים לשוק העבודה. פערי המיומנויות מתבטאים בשיעורי נשירה כפולים של סטודנטים חרדים במוסדות ההשכלה הגבוהה לעומת יהודים לא חרדים.

העובדה החשובה היא שהחברה החרדית באמת עברה שינוי בשני העשורים האחרונים. יותר אנשים יצאו לעבוד וללמוד. מספר המפרנסים במשק בית גדל מ–0.76 ל–1.32 בממוצע תוך שני עשורים. אלא שקצב הגידול של החברה החרדית מהיר מאוד. כיום היא מהווה 12.5% מהאוכלוסייה, וב–2065 היא תהיה 32% מהאוכלוסייה הישראלית. זה מעורר תהייה מה גדל מהר יותר: קצב הגידול של החברה החרדית או קצב ההשתנות שלה? אם החברה החרדית נוסעת במהירות של 80 קמ"ש, אבל קצב הגידול שלה נע ב–120 קמ"ש — זה מכתיב לחץ תמידי על קצב ההשתנות והשארת המתח סביב זה באוויר לעוד הרבה שנים, וגם השארת שיעור הילדים העניים ברמה גבוהה מדי בטווח הנראה לעין.

הדרת נשים בבית שמש
גיל כהן מגן

ייתכן שהדמוגרפיה של ישראל תיראה בעוד שניים־שלושה עשורים כמו זו של בית שמש, אבל אם הדירוג הכלכלי־חברתי של המדינה יהיה כמו של בית שמש — היא תתפרק לרסיסים. בית שמש יכולה להתקיים כרגע במודל הקיים רק מפני שיש תל אביב, גבעתיים, חדרה וגדרה.

נ.ב

יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, שם לו למטרה למנוע הקמת "ממשלת חרדים ומשיחיים", ובכך פרש מגוש הימין שהרכיב את ממשלת נתניהו האחרונה. בגוש הימין מאשימים אותו שהוא זה שהביא לכך שישראל הולכת תיכף למערכת הבחירות השלישית שלה תוך שנה. זה קורה כשהסיכוי שתוצאות הבחירות הבאות לא יהיו שונות דרמטית מאלה שהיו בשתי המערכות הקודמות אינו נמוך. אבל נראה שנותנים לליברמן קרדיט רב מדי.

לישראל ביתנו יש שמונה מנדטים. לשתי המפלגות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה, יש יחד 16 מנדטים — פי שניים מליברמן. מרגע שהמפלגות החרדיות החליטו שהן חלק מגוש הימין ולא מוכנות לבחון כל אופציה אחרת, הן בעצם ויתרו על כושר המיקוח שלהן ועל האפשרות לעשות שופינג בין הליכוד לכחול לבן. זה הגדיל מאוד את כוחו של ליברמן — היריב המושבע של החרדים. המפלגות החרדיות נשארות נאמנות לנתניהו, אולי בגלל אידיאולוגיה, אזור נוחות, זהות אינטרסים של ראשיהן במאבק במערכת המשפט (אריה דרעי ויעקב ליצמן מסובכים בעצמם בחקירות) או הבנה שבמצבו — הוא לא יעז ללחוץ עליהן להאיץ כל רכיב בהשתנות החברה החרדית.

חרדים וילדיהם בבני ברק. למצולמים אין קשר לכתבה
אייל טואג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר