4 הערות על צוקרברג, מאסק, אל על ונתניהו (שרה) - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

4 הערות על צוקרברג, מאסק, אל על ונתניהו (שרה)

האדישות המוחלטת מול מיליארדים שעפים לתקציב הביטחון - ולעומתה ההתלהבות מ-2 מיליון שקל מיותרים נוספים למשפחת נתניהו - הם הסיפור של המערכת הפוליטית והמדיניות הכלכלית בישראל

53תגובות
מארק צוקרברג
Andrew Harnik/אי־פי

1. האבות המייסדים של ארה"ב ידעו בדיוק מה הם לא רוצים לשחזר ברפובליקה החדשה שייסדו — את "העולם הישן", את אירופה, המלוכה, השחיתות. 231 שנה אחרי שבאה לעולם בפילדלפיה החוקה האמריקאית, רבים עדיין משוכנעים כי המשטר האמריקאי עליון על זה האירופי.

השאלה מורכבת, אבל מי שרוצה לקבל זווית מעניינת על הסוגיה הזאת מבלי לטבוע בעשרות ספרי היסטוריה ומדע המדינה, מוזמן להיכנס לאינטרנט ולצפות בשני קטעי וידאו נהדרים: העדות בת השעה ורבע שנתן ביום רביעי השבוע הבוס של פייסבוק, מארק צוקרברג, בפרלמנט האירופי, והעדות בת העשר שעות שנמשכה על פני יומיים שנתן צוקרברג בשימוע בקונגרס האמריקאי לפני כחודש.

לוושינגטון הגיע צוקרברג בנקודת השפל בהיסטוריה של פייסבוק, כחודש לאחר שפרשת קיימברידג׳ אנליטיקה התפוצצה והעיתונות בארה״ב הסתערה על הרשת החברתית בהתלהבות ובאגרסיביות שלא נראו מעולם. ואולם צוקרברג היתל בחברי הקונגרס, השאלות של חלק גדול מהם היו מגוחכות והידע שהפגינו חלקם היה מביך. יותר מכל בלטה העובדה שלקונגרס לא היה שום עניין במיצוי רציני של הנושא, ומרבית החברים בו רק רצו לתפוס זמן מסך ולהתחנף לבוחריו. חלק מחברי הקונגרס גם מצאו לנכון להתחנף לצוקרברג עצמו — כמי ששולט בערוץ התקשורת העיקרי שלהם עם הבוחרים. בזמן שהקונגרס האמריקאי נראה בדיון כמכונה מאובנת או מושחתת, שוק המניות האמריקאי היה משוכלל והזדרז להגיב לניצחון של צוקרברג על הפוליטיקאים — ותוך כדי השימוע החלה מניית פייסבוק להתאושש לאחר שצנחה ב–20% במארס.

לפרלמנט האירופי בבריסל הגיע צוקרברג בעיתוי נוח הרבה יותר; שיא המשבר כבר מאחוריו — והזמן שנקצב לשימוע שלו הוא עשירית מהזמן שהוא היה ״על הגריל״ בגבעת הקפיטול.

שידור ישיר: צוקרברג בפרלמנט האירופי - דלג

אבל מה שהאמריקאים לא היו מסוגלים לעשות בעשר שעות, הצליחו חברי הפרלמנט האירופי לעשות בשעה ורבע. במקום מופע בורות, חנופה ופומפוזיות, במקום עיסוק בסיסמאות ובנושאים שוליים — הסתערו חברי הפרלמנט האירופי על הנקודות הקריטיות ביותר: היעדר התחרות לפייסבוק, השליטה שלה בשוקי המידע, הסתרת המידע העצום שהיא אוספת, העמימות סביב הנכונות לקבל את חוקי הפרטיות המתקדמים ותכנוני המס האגרסיביים שלה. צוקרברג נחשף עירום ועריה: לרוב השאלות החשובות לא היו לו תשובות.

המשקיע האגדי וורן באפט אמר לפני שש שנים בראיון ל–TheMarker כי ״ארה״ב נעה בכיוון של פלוטוקרטיה״ — מדינה הנשלטת לא על ידי אזרחיה, אלא על ידי העשירים. כדאי להתעדכן אצלו אם אמריקה לא כבר שם. השנה היא 2018, השכר החציוני של העובד האמריקאי נמוך מזה שהיה לאביו לפני ארבעה עשורים — וחברות הענק האמריקאיות, בשורה של ענפים מרכזיים, מהנדסות וכותבות את כללי המשחק והחוקים, ובדרך לפעמים קורעות לגזרים את מעמד הביניים והצרכנים החלשים ביותר.

דונלד טראמפ הבטיח לאמריקאים ערב הבחירות לנשיאות כי הוא ״ייבש את הביצה״, ומיתג עצמו כמי שאינו תלוי בוול סטריט. בפועל, הממשל והקונגרס בארה"ב עסוקים בשנה האחרונה בעיקר במתן שירותים לחברות הענק. אחרי שנתיים של הצהרות כי טראמפ יוריד את מחירי התרופות, הוא ״חשף״ השבוע את התוכנית שלו להורדת המחירים. כמו במקרה של צוקרברג, גם וול סטריט גילתה את שיכלולה — ומניות חברות התרופות מיד זינקו. הסוחרים בוול סטריט לא היו זקוקים לחכות לפרשנויות של האנליסטים, ומיד הבינו שלטראמפ אין כוונה, רצון או יכולת להיאבק בלובי התרופות שמזרים מאות מיליוני דולרים מדי שנה בכל ערוץ אפשרי במטרה לקנות את הפוליטיקאים, הרגולטורים, האקדמאים והרופאים.

זו אינה הפעם הראשונה וגם לא העשירית שטור זה מוקדש לשחיתות הממוסדת בפוליטיקה האמריקאית. זה לא משום שארה״ב היא הכלכלה הגדולה בעולם וגם לא מפני שכולנו משתמשים בשירותים של פייסבוק ובתרופות של הענקיות האמריקאיות. אנחנו צריכים להביט כל הזמן על ארה״ב, משום שבישראל יש עדיין שורה של פוליטיקאים, בעיקר בממשלה הנוכחית, ששבויים באגדה על ההצלחה של השיטה האמריקאית.

נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ
KEVIN LAMARQUE/רויטרס

אין ספק שהשיטה האמריקאית נהדרת בתחומים רבים — אבל העושר האדיר שהיא מייצרת מתרכז אצל שכבה קטנה באוכלוסייה.

הסכנה הגדולה ביותר האורבת לישראל מאמריקה היא אימוץ, ולו חלקי, של הנורמות המושחתות במערכת הבריאות האמריקאית, שבמרכזה הכיסים של מנהלי חברות התרופות, בתי החולים, הציוד הרפואי, הביטוח והרופאים. חולים שאינם עשירים או עובדים בחברות גדולות הם השוליים של מערכת הבריאות האמריקאית. איש אינו מתעניין בהם. עד לפני כמה שנים ישראל דהרה לכיוון המודל האמריקאי והגדילה עוד ועוד את הרפואה הפרטית. קשה להכניס את השד הזה לבקבוק — בעיקר לאחר שנורמות, שלפיהן רפואה היא ביזנס ודרך להתעשר, חדרו לתוך המערכת.

שמירת האוניברסליות והיעילות של מערכת הבריאות הישראלית ומניעת הפיכה לביזנס שמעשיר מעטים על חשבון הרבים, או למערכת מסורבלת וביורוקרטית היא משימה לאומית. אם תהיה לנו מערכת בריאות אמריקאית, היא תפרק במהירות וביסודיות את הסולידריות והמרקם החברתי בישראל לא פחות, ואולי אף יותר, מכל הסתה לאומנית, עדתית, גזענית או דתית.

2. אחרי התפוצצות פרשת קיימברידג׳ אנליטיקה איש העסקים הראשון שמיהר להודיע כי הוא מוחק את חשבון הפייסבוק של החברה שלו היה מנכ״ל טסלה, אילון מאסק. בעוד צוקרברג איבד בחצי השנה האחרונה את מעמד האל, הגורו, המנהיג ואיש החזון — אצל מאסק קהל המעריצים רק גדל. לא פחות מ–21.8 מיליון איש עוקבים אחריו בטוויטר, ועבור רבים מהם הוא נחשב לגורו של העתיד: ממכוניות חשמליות, דרך כיבוש החלל ועד אנרגיה חלופית ובינה מלאכותית.

ביום רביעי השבוע פצח מאסק בסדרת ציוצים בנושא חדש עם אויב חדש: העיתונות. הביקורת שלו על הממלכה הרביעית נראתה לרגע כמי שמתחברת למתקפה על פייסבוק: ״הבעיה עם העיתונאים היא שהם תחת לחץ בלתי פוסק לקבל מקסימום קליקים כדי להביא הכנסות מפרסום — או שהם יפוטרו. זה מצב בעייתי, כי טסלה אינה מפרסמת (בעיתונים או באתרים), אבל חברות הנפט, הגז והרכב הן מהמפרסמים הגדולים ביותר בעולם״, תיאר מאסק את כל התורה בפחות מ–200 תווים, וזכה תוך פחות משבע שעות ל–30 אלף לייקים.

אילון מאסק
LUCY NICHOLSON/רויטרס

יפה אמר מאסק: בציוץ אחד הוא גם הסביר מה השחית לאורך יותר ממאה שנים חלקים גדולים בעיתונות בכל העולם — הרצון להביא רייטינג בכל דרך ובכל מחיר, והצורך להתחנף למפרסמים הגדולים. הוא גם הזכיר לנו שפרסום אינו רק דרך להביא קונים, אלא גם ״פרוטקשן״: העיתונים נזהרים ומשתמשים בכפפות של משי כשהם עובדים עם אלה שיש להם עמם קשרים עסקיים — מפרסמים, בעלי חברות ומממנים.

אני חותם על כל מילה, אבל רק אוסיף תהייה: טסלה מקבלת בעשור האחרון, ובעיקר בשנים האחרונות, עיתונות חיובית, מתפעלת ומהללת יותר מרוב החברות בהיסטוריה התאגידית של ארה״ב, על אף שהיא מעולם לא היתה מפרסמת גדולה במדיה — ואילו חברות הרכב והנפט המתחרות בה תמיד היו מפרסמות גדולות. בשנים האחרונות הפרסום דווקא עובר בהדרגה מהעיתונות המודפסת, האינטרנטית והטלוויזיה לדואופול של פייסבוק וגוגל. אם המודל שמאסק מציע לנו לגבי העיתונות היה כה פשוט, הרי סיכוי קלוש שהיינו רואים את העיתונות מהללת לאורך שנים את טסלה.

המציאות כמובן מורכבת יותר ממה שמציג מאסק, והמקום להתחיל את הדיון הזה הוא אולי בציוץ אחר שלו, מלפני חודש. ״ה'אקונומיסט' היה בעבר עיתון משעמם, אבל חכם ועם הומור מרושע ויבש. כעת הוא רק משעמם (אנחה). טסלה תהיה רווחית עם תזרים מזומנים חיובי ברבעון השלישי והרביעי של 2018, אז אין לה שום צורך לגייס כסף״, הוא צייץ. זו כמובן היתה תגובה לניתוח במגזין הבריטי שהזהיר כי טסלה ממשיכה לשרוף כסף, בעוד יתרות המזומנים שלה מידלדלות. שבועיים לאחר מכן התנפל מאסק על אנליסטים בשיחת הוועידה לפרסום הדו"חות לרבעון הראשון, שהעלו שאלות דומות לאלה של ה"אקונומיסט" — ולאחר מכן התנצל.

הציוץ של אילון מאסק - דלג

המודל העסקי של העיתונות תמיד הציב אותה בקונפליקט עם אידיאל של עצמאות, מקצועיות וחוסר תלות. אין בכך חידוש. הביקורת על העיתונות חשובה לא פחות מהביקורת על כל מוסד דמוקרטי. אלא שברוב המקרים מבקרי העיתונות מגיעים עם ידיים לא נקיות בעיתוי מאוד מסוים: מאסק החל להתעניין בשאלות על התפקוד של המוסד הדמוקרטי החשוב הזה — רק כאשר היא הפסיקה, לרגע, למחוא לו כפיים. בכך הוא לא שונה מהותית מטראמפ, שעיתונות ביקורתית אצלו היא פייק ניוז, ואילו ליקוקים מביכים כמו אלה שהוא מקבל מדובריו בפוקס ניוז הם־הם העיתונות האמיתית.

אשר לטסלה עצמה: עם או בלי העיתונות המתלהבת, מאסק הוא גדול אנשי השיווק של העשור. על אף שהחברה שלו מעולם לא הרוויחה סנט אחד והיא שחקן נישה קטן שמוכר בעיקר מכוניות למאיון העליון, בשנה האחרונה נסחרת טסלה בשווי של 50–60 מיליארד דולר — יותר מרוב יצרניות הרכב הגדולות בעולם, שמכירותיהן גדולות פי 10 ו–20. למאסק סיפורים מלהיבים, חזון גדול ויצירתיות רבה. ואולם החברה שקועה בחובות כבדים וסובלת מבעיות תפעוליות חוזרות ונשנות, ולכן מי שמשקיע במניה של החברה לוקח סיכון אדיר — ואם לא יהיה שינוי משמעותי בקצב המכירות שלה בשנים הקרובות, החברה הזאת עלולה גם לגמור כמו טיל שמכל הדלק שלו התפוצץ בהמראה.

3. מניות חברת התעופה אל על כרו השבוע שפל חדש. לכתב TheMarker יורם גביזון, שקורא מדי רבעון את הדו"חות של אל על מאז שהונפקה ב–2005, היא הזכירה לפתע חברה אחרת שהוא חופר בדו"חותיה 25 שנה — טבע. יש קו דימיון אחד בין אל על לבין טבע: ניהול כושל. ואולם התובנה החשובה ביותר מאל על דווקא אינה הניהול הכושל שלה, אלא השאלה של הפרטת חברות ממשלתיות.

משרד האוצר הודיע השבוע כי הוא שוקל להלאים מחדש את חלק מהפעילות של מפעל ים המלח, במסגרת המשא ומתן שהוא מנהל עם קבוצת כימיקלים לישראל על תנאי הזיכיון שלה במשאב לקראת סיומו. הרעיון שחלק מהפעילות של חברה שהופרטה לפני 20 שנה יחזור לחיק הממשלה מפחיד רבים, משום שהלאמה היא אחת משתי מלים שנהפכו לגסות בישראל בשני העשורים האחרונים. אגב, המילה הגסה השנייה היא הפרטה.

כשהנפט נופל, אל על מזנקת מניית אל על ומחיר חבית נפט מסוג טקסס מתוק
100
80
60
40
20
350
300
250
200
150
100
50
2014 2015 2016 2017 2018
שקלים

כימיקלים לישראל, אל על, דיסקונט, הפועלים, לאומי , ולמעשה כמעט כל חברה שנייה שהופרטה בישראל ב–20 השנים האחרונות, מוכיחות עד כמה הדיון על הפרטות והלאמות בישראל הוא חלול, רדוד ולא מעניין. חסידי ההפרטות מאושרים מכל דבר שיוצא מניהול, בעלות ושליטה של הממשלה, והמקסימום שהם יודעים להגיד הוא ש"ממשלה לא יודעת לנהל", או לצעוק "רוסיה", "צפון קוריאה", או "ונצואלה". הטיעונים של רבים מחסידי ההלאמה אינם מתוחכמים הרבה יותר: כל דבר פרטי הוא ניאו־ליברלי, חזירי ודופק הגדרתית את הציבור, העובדים, משלם המסים והסביבה.

המציאות כמובן מורכבת הרבה יותר ובעיקר מעניינת. נתחיל באל על: החברה הופרטה והונפקה לפני 13 שנה לקול מצהלות גדול, שניבא שעידן חדש מתחיל עם העברת החברה לידי פרטיות — ידיהם של האחים בורוביץ. האחים איבדו אחיזה בניהול בהדרגה, ותמי מוזס, אשתו של דדי בורוביץ, חיזקה את שליטתה; משקיעים נכנסו ויצאו, אבל הניהול של אל על, ובעיקר התרבות הארגונית של החברה, לא השתנו מהותית. העסק עדיין מנוהל בעיקר על ידי קבוצות הלחץ והכוח בחברה, ובראשם הטייסים.

לפני כשלוש שנים זינקה מניית אל על לפתע לאחר עשור של דשדוש, ורבים טעו לחשוב שהחברה הזאת תתחיל לייצר ערך לא רק לעובדיה. ואולם בגרף למעלה ניתן לראות כי הזינוק הזה היה תלוי רק בפרמטר אחד: קריסת מחיר הנפט. ברגע שמחיר הנפט חזר לעלות — אל על חזרה בדיוק למקום שבו היא דישדשה.

האם הפרטת אל על היא כישלון טוטאלי? האם החברה לא ייצרה שום ערך משמעותי לבעלי המניות שלה? התשובה היא לא. אל על אכן נשארה חברה גרועה עם שירות בינוני ומטה — אבל נוסעיה או בעלי מניותיה אינם בעל העניין היחיד או החשוב. הרבה יותר חשובים הם כלל הנוסעים מישראל ולישראל. בעקבות רפורמת השמים הפתוחים, ירדו בשנים האחרונות מחירי הטיסות מישראל ולישראל, וההיצע של חברות התעופה גדל דרמטית. הישראלים יכולים למצוא טיסות ליעדים באירופה במחירים שנופלים משמעותית ממחירים של טיסות פנים־ארציות בארה״ב, למשל — שבה ענף התעופה פרטי לחלוטין, אבל סובל בעשרות קווים מרכזיים מתחרות אפסית ושירות גרוע ויקר.

מטוס דרימליינר של אל על
בואינג

תופעה דומה התרחשה לאחר ההפרטה של בנק דיסקונט, שהופרט באותה שנה עם אל על — עוד הזדמנות לשר האוצר דאז, בנימין נתניהו, להשתפך על נפלאות ההפרטה. מה קרה בפועל לבנק דיסקונט? כלום: היה ונותר בנק לא יעיל שהנהנים העיקריים ממנו הם עובדי דור א׳ והמנהלים.

האם כדאי לשמור על בעלות ממשלתית ולהלאים או להפריט? זאת אינה השאלה היחידה ולעתים גם לא החשובה. השאלה של פרטי או ציבורי תלויה בענף, ובסוג המוצרים והשירותים. כישלונות ניהוליים, הרס הסביבה, זיהום, יחס גרוע לעובדים, מחירים מונופוליסטיים ובזבוז יכולים להתקיים בחברה ממשלתית ובחברה פרטית. בצפון אירופה, למשל, המדינות הסוציאל דמוקרטיות עם איכות החיים ורמת החיים הגבוהות בעולם, נוהגות להפריט חלק גדול מפעילות הממשלה כאשר המדינה סבורה שהמהלך יגדיל יעילות וישפר את הרווחה הכוללת. בישראל הוכח בעשור האחרון כי במקום שבו אי־אפשר ליצור תחרות — במרבית המקרים עדיף מונופול ציבורי על פני פרטי. יש תחומים שבהם הם יכולים לייצר ערך משמעותי למשק ולציבור.

במקרה של מונופול הגז, למשל, ברור שלאור מעמדו המונופוליסטי המדינה היתה צריכה לתקן את כשל השוק באמצעות הקמת פעילות של "קונה בודד" — כפי שעשו מדינות מצליחות במערב בעשורים האחרונים, ולתת ליזמי הגז לאחוז בגרון של הממשלה והאזרחים.

הדיון על בעלות, ניהול, שליטה של חברות ממשלתיות ופעילויות ממשלתיות צריך להתנתק מהסיסמאות על הפרטה, הלאמה, צפון קוריאה וקפיטליזם, ולעסוק בשאלת סוג המוצרים והשירותים, מבנה השוק, מבנה התמריצים, הפרשי המידע בשוק, השפעות שליליות וחיוביות על הענף והתועלת או הנזק לכלל בעלי העניין, ולא רק לבעלי המניות, קופת המדינה או העובדים. באשר לאל על, הנה התחזית שלנו: היא תמשיך לדשדש, עשויה גם להגיע לסף פשיטת רגל — אבל משלם המסים תמיד ייקרא לדגל, כי למרות ההפרטה, מדובר בקבוצת כוח שבסוף היום איש לא ירצה להעביר אותה את הדיאטה המתבקשת שכל חברה אחרת היתה נדרשת לעבור.

4. התרגשות אדירה אחזה השבוע בכל אתרי האינטרנט של ערוצי הטלוויזיה והעיתונים: מתברר שבמשרד ראש הממשלה בוחנים רכישה של רכב שרד ממוגן בעלות של מיליוני שקלים לרעיית ראש הממשלה. אין דבר היום שמדליק יותר את שני המחנות העיקריים בישראל — מחנה ביבי ומחנה אנטי־ביבי — מאשר העיסוק בשרה נתניהו. עבור שני המחנות הידיעה הזאת היא ההוכחה לכך שהמחנה השני מושחת, מטומטם, צבוע, פאשיסט, שונא ישראל וכדומה.

בנימין ושרה נתניהו
אוליבייה פיטוסי

עוד ידיעה תקציבית עברה בימים האחרונים עם אפס תשומת לב: משרד הביטחון מבקש עוד 8 מיליארד שקל. הבקשה הזאת מגיעה שנתיים לאחר שדו"ח של מומחים (דו"ח לוקר), שכלל בין השאר את אנשי צמרת הביטחון וקבע כי תקציב הביטחון מנופח — נקבר במגירות של משרד ראש הממשלה. העיסוק האפסי של המערכת הפוליטית, האקדמיה והעיתונות בביזה המתמשכת בתקציב הביטחון; האדישות המוחלטת מול מיליארדים שעפים — ולעומתה ההתלהבות מ–2 מיליון שקל מיותרים נוספים למשפחת נתניהו — הם הסיפור של המערכת הפוליטית והמדיניות הכלכלית בישראל.

שר הביטחון, אביגדור ליברמן
אמיל סלמן

בשני המקרים מדובר בשריפת כספי משלמי המסים למען גורמים בעלי כוח — בנימוקים ביטחוניים. ההבדל היחיד הוא שאצל שרה נתניהו מדובר ב–2 מיליון שקל, ואצל שר הביטחון אביגדור ליברמן והרמנכ"ל גדי איזנקוט, ביושבם כתורנים בתפקיד יושבי ראש הוועד של בור השומן של קבוצת האינטרסים של מערכת הביטחון — זה עוד 8 מיליארד שקל. מהכסף שלנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר