גיא רולניק מציג: משפחות הפשע, המינוף והמונופולים ששולטות בעיתונות הישראלית - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גיא רולניק מציג: משפחות הפשע, המינוף והמונופולים ששולטות בעיתונות הישראלית

ההקלטות שביצע מנכ"ל וואלה, התמלילים מהחקירה של שאול אלוביץ' והקלטות הסתר שביצע ניר חפץ - הם עוד רגע נדיר ומכונן בדברי ימי העיתונות הישראלית של עידן הטייקונים: צוהר נדיר מחוץ למטריקס שבו העיתונות עוטפת את הציבור הישראלי

136תגובות
מתוך הסרט "מטריקס"

"התקשרתי לאילן ישועה כדי שישנה כתבות, לא יכולתי להתעלם מהבקשות של שרה ושל שאר בני משפחת נתניהו. לא רציתי לעצבן את ראש הממשלה, הוא היה הרגולטור שלי, מה ציפיתם, שאתעלם מהבקשות האלה?" (שאול אלוביץ׳, בעל השליטה לשעבר בבזק, כפי שנשמע בתמלילי חקירתו בתיק 4000 שפורסמו השבוע בערוץ 10).

בתמלילים האלה אין לצערנו התייחסות לחילוץ הנערים מהמערה בתאילנד וגם לא פרשנות נוספת להפסד של נבחרת אנגליה או לשער של מריו מנדז'וקיץ' בדקה ה–109.

וזה כמובן מצער מאוד. משום שבהיעדר כל התייחסות של אלוביץ׳ לנערים במערה או למונדיאל — הנכונות של הרוב המכריע של הבוחרים ומשלמי המסים בישראל להתעמק בתמלילים ובחומר הראיות מתיק 4000 ותיק 2000 (שיחות מוזס־נתניהו) היא נמוכה מאוד.

אבל למי שבכל זאת נקלע היום לטור הזה ומוכן להקדיש לו עשר דקות, הציטוט של אלוביץ׳ הוא הזדמנות נהדרת לצאת לרגע מה"מטריקס" או מ"המופע של טרומן" שמארגנים לו כאן רוב כלי התקשורת הישראליים בעשור האחרון.

ראשית, רקע קצר למי שנכנס באמצע הסרט או התעייף מלעקוב אחר האירועים. אלוביץ׳ היה עד לפני כמה שבועות בעל השליטה בקבוצת בזק, מהחברות הגדולות במשק הישראלי, מונופול בתחום הטלפוניה הקווית ושירותי התמסורת של האינטרנט, בעלת השליטה בחברת הלוויין yes ובאתר האינטרנט וואלה. אלוביץ׳ נחקר השבוע במשטרה שוב בפרשה שזכתה לכינוי תיק 4000, שבה הוא חשוד במתן שוחד לראש הממשלה בנימין נתניהו — סיקור עיתונאי נוח תמורת הטבות רגולטוריות בשווי מיליארדי שקלים.

תיק 4000 נולד מתיק אחר, שלא קיבל מספר: חקירה של רשות ניירות ערך בחשד שאלוביץ' רימה את בעלי המניות ואיגרות החוב של בזק מהציבור. במסגרת תיק זה נעצר אלוביץ׳ בקיץ 2017.

שאול אלוביץ'
אייל טואג

חזרה לציטוט של אלוביץ׳ שעמו פתחנו: בשטף האירועים של השנים האחרונות הטקסט הזה עבר השבוע בלי תשומת לב רבה. ואולם כדאי לעצור ולהבין מה אומר כאן אלוביץ': אנשים מטעמו של ראש הממשלה או משפחתו נהגו להתקשר אליו ולבקש ממנו לשנות כתבות שהופיעו באתר וואלה שבו שלט. בתגובה הוא היה מתקשר למנכ"ל וואלה, אילן ישועה — שהיה מתקשר לעורכים באתר ומורה להם לשנות את הכתבות.

כן, חד, חלק וברור. אלוביץ׳ מודה שהתכנים בוואלה הושפעו משיקולים זרים שאינם קשורים בשום דרך לאמת, לעובדות, למציאות. רק ל"בקשות" שהוא קיבל.

כמובן שהנכונות להודות בכך אינה פרץ של גילוי לב, יושרה או הכאה על חטא מצדו של אלוביץ׳. הוא נאלץ להודות משום שהמנכ"ל ישועה הקליט חלק מאותן שיחות והעביר את ההקלטות למשטרה. אלוביץ׳ נאלץ לספק עכשיו הסברים לקלטות האלה.

השאלה שמפנה אלוביץ' לחוקרי המשטרה צריכה להילמד בשיעורי אזרחות, תקשורת, מדע המדינה, כלכלה ומשפט. "לא רציתי לעצבן את ראש הממשלה, הוא היה הרגולטור שלי, מה ציפיתם, שאתעלם מהבקשות האלה?"

אלוביץ' כנראה מעולם לא השתתף בשיעורים האלה — ואם הוא השתתף, הוא שכח, משום שהתשובה פשוטה: כן, מר אלוביץ', זה בדיוק מה שמצופה ממך, מהמנכ"ל שלך ומהעורכים שלך. זה בדיוק מה שמצופה מכלי תקשורת בחברה דמוקרטית — לדווח על האמת ולא להטות את הדיווחים לפי האינטרסים של בעלי כוח ושררה, וזה לא משנה אם מדובר בראש הממשלה, שר, רגולטור, מנכ״ל בנק או טייקון.

האם ראש הממשלה איים על אלוביץ׳ שהוא יעצור אותו? יוציא אותו להורג? כמובן שלא. ישראל היא עדיין מדינה חופשית ולא נשקפה סכנה לחירותו, לבריאותו או לחייו של אלוביץ׳.

בנימין נתניהו
אמיל סלמן

במועד השיחות בין אלוביץ' לראש הממשלה הראשון היה מעשירי ישראל. העתיד הכלכלי של ילדיו, נכדיו וניניו כבר היה מובטח. שום שערה לא היתה נופלת משערות ראשם של בני משפחת אלוביץ׳ אם הוא היה משיב לראש הממשלה: "אני לא יכול ולא רוצה לשנות את הדיווחים באתר וואלה. העובדים במערכת החדשות של וואלה נושאים תעודות עיתונאי ומציגים עצמם לעולם כעיתונאים. ככאלה הם מחויבים לדווח את האמת לציבור ולא לשרת את האינטרסים שלי או שלך".

הסיבה שאלוביץ׳ לא בחר בתשובה הזאת ומיהר להתקשר לישועה כדי שזה יורה לעיתונאים לשנות את הכתבות בוואלה, היא פשוטה: אלוביץ׳ היה עשיר, חזק ומפורסם. אבל הוא רצה להיות עשיר יותר, חזק יותר, מפורסם יותר. היה לו כסף וכבוד, והוא רצה עוד כסף ועוד כבוד. ויותר מכל, הוא לא רצה לאבד כוח, כבוד וממון. פשוט מאוד.

אבל לאלוביץ' לא היתה בעיה להתקשר לישועה ולהורות לו לעוות או להטות את הדיווחים בוואלה, משום שאלוביץ׳ הוא איש עסקים שמעולם לא התעניין בעיתונות, בדמוקרטיה, בנורמות חברתיות או בשחיתות — חוקית או פלילית. וואלה היתה עבורו כלי עסקי נטו. התרומה לרווחיות התפעולית של החברה במועד השיחות עם נתניהו היתה אפסית — והיא שימשה עבורו רק מוקד כוח.

זה המקום להיזכר בדברים שאמר ישועה בחקירותיו במשטרה במסגרת תיק 4000, ושהובאו בחדשות 2: "משפחת אלוביץ' היא משפחת פשע. ב–2017 הוא (אלוביץ') ניסה להדיח אותי בדירקטוריון. הוא לא יכול היה לחשוף את הסיבה האמיתית (משפחת ראש הממשלה). אלוביץ' אומר שהוא רצה לעשות מוואלה אתר ימני־לאומי — זה שקר. היו פעמים שהיו הוראות ממש לתקוף חזק את נפתלי בנט. מותר היה לכתוב נגד הימין ושרי הליכוד וליברמן וכולם — רק לא נגד ביבי ושרה והבן".

רגע נדיר ומכונן בדברי ימי העיתונות הישראלית של עידן הטייקונים

ההקלטות שביצע ישועה, התמלילים מהחקירה של אלוביץ׳ במשטרה וכנראה שהקלטות הסתר שביצע ניר חפץ, יועצו של ראש הממשלה לשעבר, הם עוד רגע נדיר ומכונן בדברי ימי העיתונות הישראלית של עידן הטייקונים: צוהר נדיר מחוץ למטריקס שבו העיתונות עוטפת את הציבור הישראלי.

נוחי דנקנר
עופר וקנין

אלוביץ' אינו מקרה מיוחד: הוא המקרה הראשון שבו יש קלטות המתעדות בדיוק את השיחות בין בעל השליטה לבין המנכ"ל. קדמו לרגע הזה התמלילים של שיחותיהם של ראש הממשלה עם ארנון (נוני) מוזס, העורך האחראי ובעל השליטה ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" — שבהם האחרון מעיד כי תמורת כסף גדול הוא ערוך ומוכן להטות את כל הסיקור העיתונאי של כלי התקשורת שברשותו, ואף מזכיר לו שהוא עשה זאת בעבר שוב ושוב ושוב: ״זאת מערכת בחירות רביעית שלנו, לא שלישית, רביעית. 1996, 1999, 2009 ועכשיו".

לפני אלוביץ' ומוזס היו אלה אליעזר פישמן ("גלובס") ונוחי דנקנר ("מעריב"): עיתונאים, עורכים ושותפים ב"גלובס" וב"מעריב" העידו שבעלי השליטה השתמשו בעיתוניהם כדי לקדם אינטרסים כלכליים פרטיים. לפני אלוביץ' ומוזס היה את עופר נמרודי, בעל השליטה ב"מעריב" שהורשע פעמיים בפלילים וריצה שני עונשי מאסר ב–1998 ובסוף 1999.

הדפוסים של הקשרים בין נתניהו לאלוביץ' ומוזס הם "עדות ושיטה", אבל ספק רב אם הם ייחודיים לראש הממשלה. מוזס עצמו מעיד שניהל עסקות דומות עם נתניהו כבר לפני 22 שנה. האם יש לנו סיבה להניח שבעלי המניות בערוץ 10 ובערוץ 2 מחויבים יותר לדיווחי אמת ועצמאות עיתונאית מאשר אלוביץ'? דנקנר? מוזס? פישמן?

אלוביץ׳ מסביר לחוקרים שראש הממשלה הוא ״הרגולטור שלו״, כלומר הוא זה שבהחלטותיו קובע את הרווחיות של בזק. אבל עיון מדוקדק ברשימת בעלי המניות בערוץ 2 ובערוץ 10 לאורך 20 השנים האחרונות יגלה מיד שכמעט כולם הם אנשי עסקים שהמודל העסקי שלהם תלוי ברגולציה נוחה ומיטיבה.

הנה שאלה: היכן נפגשים מונופול הגז, מונופול המשקאות, מונופול המלט ומונופול האשלג בעשור האחרון? כמובן, בישיבות הדירקטוריון של ערוץ 2 וערוץ 10: בעלי המניות בקוקה קולה, מונופול הגז, נשר וכימיקלים לישראל.

והנה עוד שאלה: איפה נפגשו במשך 15 שנה בעלי המונופולים בעיתונות? קרטל הביטוח? הבנקאות? המזון? והעיתונות? כמובן — בדירקטוריון ערוץ 2, שם היו מושקעים בעבר "ידיעות אחרונות", בנק הפועלים, בנק לאומי, חברת הביטוח הראל ושטראוס.

אילן ישועה
אייל טואג

והנה עוד שאלה: מה המשותף לאביגדור קלנר, נמרודי, מוזס, פישמן ואלוביץ'? כמובן — כולם היו בעלי שליטה או מנהלים בעיתונים וערוצי טלוויזיה, וכולם מעורבים היום או בעבר בפרשות פליליות או בפשיטות רגל ושערוריות כלכליות ענקיות.

וכיצד הגיבו העורכים והעיתונאים הבכירים בישראל לפשיטת הרגל של דנקנר ופישמן ולחקירות הפליליות של אלוביץ׳ ומוזס? רובם במשיכת כתפיים, והבכירים שבהם בעיקר בהכחשת המציאות: אצלנו הכל בסדר.

ממשיכים לחיות במטריקס

הרוב המכריע של הציבור ממשיך לחיות במטריקס, שבו ההטיה של העיתונות היא לימין או לשמאל. באלפי טוקבקים באתרי האינטרנט אפשר לקרוא מדי שבוע את פעילי השמאל והימין רושפים אש וגופרית נגד העיתונאים, שהם "שפוטים" או "משרתים" של השמאל, הימין או של פוליטיקאי זה או אחר.

איש לא רוצה לגלות לציבור שמדובר בבלוף: ההטיה הפוליטית או האידיאולוגית היא גלויה. לעומת זאת, ההטיה לכסף ולכוח היא ברוב המקרים סמויה. זה דרכו של כוח, בעיקר של כוח גדול — הוא שקוף, חמקמק ונסתר. קשה לראות אותו, לתעד אותו, לעקוב אחריו.

סמיכות ועוצמת הפרשות של דנקנר, פישמן, מוזס ואלוביץ׳ היו צריכות להיות הזדמנות נדירה לעיתונאים לחשוף לציבור את הבטן הרכה האמיתית של העיתונות, זה שמוסתרת ממנו זה עשורים: לפיתת הברזל או מנופי הלחץ של הטייקונים, המונופולים, הבנקאים והפיננסיירים בחדרי החדשות של רוב כלי התקשורת בישראל.

נוני מוזס
עופר וקנין

ההטיה של העיתונות לשירות מוקדי הכוח אינה באה לידי ביטוי רק במקרים שבהם בעלי כוח בממשלה או במגזר הפרטי מתקשרים למנהלים ולעורכים של כלי התקשורת ו״מבקשים״ או ״דורשים״ מהם להוציא, להכניס או לשנות כתבות. ההטיה הגדולה ביותר והסמויה ביותר מהעין היא סדר היום של כלי התקשורת — הנושאים שבהם היא מרבה לעסוק באובססיביות, והנושאים שבהם היא ממעטת לעסוק.

כמה כתבות בערוצים ובאתרי האינטרנט של העיתונים המרכזיים היו בשנה האחרונה על מירי רגב או אורן חזן וההתבטאות המשעשעת או הפרובוקטיבית שלהם? מאות? אלפים? כמה כתבות היו באותה תקופה על בעלי השליטה והמנהלים בחמש חברות הביטוח השולטות ב–1.4 טריליון שקל של הפנסיה של הציבור ובנתח עצום משירותי הביטוח והרפואה הפרטיים? עשירית? מאית? אלפית?

ההטיה של העיתונות לסדר יום שמשרת את מוקדי הכוח והכסף סמויה לא רק מעיני הציבור, אלא מעיניהם של רבים מהעיתונאים. הדרך שבה הבעלים והעורכים הבכירים של רוב כלי התקשורת מגדירים את תפקיד העיתונות ואת סדר היום שלה נתפש כמובן מאליו למאות העיתונאים שעובדים תחתם. ברור שהתבטאות של מירי רגב זה אייטם נהדר שצריך לפרסם 100 פעמים מדי חודש, וברור שמבנה השליטה או המשטר התאגידי בפירמידות, בבנקים או בחברות ביטוח המנהלות מאות מיליארדים של כספי ציבור ולמנהליהן — יש מנופי השפעה דרמטיים על רגולטורים, עורכי דין, רואי חשבון ודירקטורים — זה "משעמם" או "מסובך".

מדי שנה מפקיד הציבור כ–100 מיליארד שקל בחברות הביטות הגדולות מכוח חוקים ותקנות המחייבים לחסוך לפנסיה ומעניקים הטבות מס משמעותיות רק למי שחוסך דרך החברות האלה. האם 100 מיליארד השקלים האלה — שיצטברו כבר בשנה הבאה ל–1.5 טריליון שקל של כסף ציבורי הנשלט על ידי עשרה אנשים — מנוהלים בצורה הוגנת, תוך שמירה על כספי החוסכים ומקסום התשואה שלהם? האם לחברות הביטוח, שתוך כמה שנים יהיו הבעלים של רוב החברות הציבוריות בישראל, יש תמריצים כלכליים, משפטיים ונורמטיביים לפקח על התנהגות הוגנת של החברות האלה? אלה סוגיות דרמטיות שמשפיעות ישירות על רמת החיים, איכות החיים והאי־שוויון.

האם סדר היום של העיתונות בישראל יאפשר דיון רציני ועמוק בסוגיות האלה? תשאלו את אלוביץ', תקראו את תמלילי מוזס, תתעניינו בנעשה ב"מעריב" וב"גלובס" בתקופה שבה הם נשלטו על ידי טייקונים ממונפים — ותקבלו רמזים די טובים לשאלות האלה. ועכשיו אפשר לחזור לחילוץ של הילדים מהמערה, לפרשנות המונדיאל של ג׳ובאני רוסו ולהתבטאות האחרונה של מירי רגב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר