האם גייתנר ושותפיו בלאומי קארד ייצרו ערך או יקחו ערך? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם גייתנר ושותפיו בלאומי קארד ייצרו ערך או יקחו ערך?

למה אפשר דווקא לשאוב אופטימיות מתמונת השבוע בעיתונות הכלכלית ■ והאם בנק ישראל יצליח לעודד את לאומי קארד - שנרכשה על ידי חברה בניהולו של שר האוצר האמריקאי לשעבר - להתחרות בבנקים?

17תגובות
טימותי גייתנר
AP

תמונת השבוע בעיתונות הכלכלית היתה הכיסא הריק במרכזו של אולם ״ירושלים״ בכנסת, שבו אמורים היו להתחיל ביום שלישי דיוניה של ועדת פישמן — הוועדה לחקר ההלוואות שניתנו לטייקונים הישראלים בעידן שליטתם בכלכלה הפוליטית הישראלית. יו״ר רשות שוק ההון, דורית סלינגר, חששה שסידור הישיבה הזה מנבא קו חקירה אגרסיבי ולעומתי של חברי הכנסת — וביטלה את הופעתה.

הפתיחה הצולעת של דיוני הוועדה גרמה לגל ביקורת המציג אותה כקרקס שלא נועד להביא לחקר האמת, אלא לייצר רייטינג וכותרות. המבקרים צודקים נקודתית, אבל מפספסים את התמונה הרחבה — כיצד עובדת הכלכלה הפוליטית של הרגולציה.

בדרך כלל הדמוקרטיה היא קרקס או תיאטרון, אבל בתחומים מסוימים הצגות מוטות רייטינג הן הרגעים הבודדים שבהם אפשר לייצר לגיטימציה ורוח גבית למהלכים אפקטיביים נגד קבוצות אינטרסים חזקות כמו בנקאים וטייקונים, שביומיום הקשרים והחיבורים שלהם עם הרגולציה נשארים סמויים מאחורי דלתות סגורות.

חברי הוועדה ראו לנגד עיניהם שימוע בסגנון אמריקאי — כמו זה שנערך בסנאט בקיץ 2016 למנכ"ל לשעבר של הבנק השלישי בגודלו בארה"ב, וולס פארגו. עשר דקות של שאלות אגרסיביות ומתוחכמות של הסנאטורית אליזבת וורן, שנהפכו לסרטון ויראלי באינטרנט, חתמו את גורלו של המנכ"ל, ג׳ון סטאמפף, והוא נאלץ להתפטר בבושת פנים.

התפטרותו של סטאמפ פתחה תיבת פנדורה ושרשרת שערוריות וגילויים חדשים מהם עלה שהמודל העסקי של הבנק התבסס שוב ושוב על הונאת לקוחות ודחיפה אגרסיבית של מוצרים פיננסיים, שללקוחות לא היה צורך בהם. בין השאר, התברר שלהנהלת הבנק, לדירקטוריון ולרגולטורים הגיע שוב ושוב מידע על הונאת לקוחות — אבל הם התעלמו ממנה.

וולס פארגו הוצג בעיתונות הכלכלית במשך שני עשורים כמופת וסמל לבנק איכותי וישר, אבל לפני חצי שנה נאלץ הבנק בן ה–166 שנה לצאת בקמפיין פרסום חסר תקדים שמודה כי התרבות העסקית שלו היתה מושחתת, ומבטיח לציבור כי הוא פותח דף חדש.

האם הוועדה לחקר ההלוואות שניתנו לטייקונים תפתח דף חדש במערכות היחסים בין הבנקים הישראליים לציבור ובין הבנקאים לבין הרגולטורים שאמורים לפקח עליהם? התשובה לכך עדיין לא ברורה. מנאומי הפתיחה של יו"ר הוועדה ושל חבריה השבוע אפשר היה ללמוד שחלקם ערוכים כבר לעימות אמיתי וחקירת עומק של השחיתות בצמרת הבנקאות הישראלית — בעוד חלקם מנסים לפסוע בין הטיפות, כלומר להיזהר בכבודם של הבנקאים.

לאיתן כבל, יו״ר הוועדה, יש תמריץ מיוחד להוכיח מקצוענות ועצמאות מול הבנקאים. תמלילי החקירה של תיק 2000, שמהם עולה עסקת שוחד לכאורה בין ראש הממשלה לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, מציגים את כבל ככלי בידי המו״ל והעורך האחראי של קבוצת העיתונות הגדולה בישראל. עד לפני חמש שנים קבוצת ידיעות אחרונות היתה מוקד הכוח הגדול ביותר במגזר העסקי, לצד בנק הפועלים, בנק לאומי וחמישה־שישה טייקונים גדולים.

הטעות של כבל לא היתה סידור הישיבה שבחר לדיוני הוועדה — אלא הנחקר הראשון שבחר להביא לדיון: בחלק מהדיונים בכנסת בשנים האחרונות, שבהם השתתפה סלינגר, היו אלה חברי הכנסת שייצגו את האינטרסים של אנשי הכסף הגדולים וקבוצות האינטרס. ההתנפלות האגרסיבית של יו"ר לשכת עורכי הדין, אפי נוה, על סלינגר לפני כארבעה חודשים והגיבוי לו זכה משרת המשפטים, איילת שקד, הבהירו היטב כי סלינגר הרגיזה את מוקדי הכוח — לא בגלל מחדלי פיקוח, אלא בדיוק להפך: משום שניסתה לשרת את המבוטחים והחוסכים.

אין עוררין על כך שיש מקום לשאול את סלינגר, קודמיה ואלה שיחליפו אותה שאלות נוקבות וקשות כדי לברר אם הפיקוח על חברות הביטוח והמשטר התאגידי בהן מסוגלים למנוע את הפיכתן למערכת נצלנית, טורפנית וריכוזית שתסכן את כספי החוסכים — אבל על השאלות הקשות צריכים לפני הכל להשיב המנכ"לים של הפועלים, לאומי והפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, כי שם כבר הצטברו ראיות רבות לשחיתות וכישלונות של הפיקוח.

איתן כבל ועדת הכלכלה
יצחק הררי / דוברות

למרות הפתיחה הצולעת של הוועדה, למי שעוקב אחרי הכלכלה הפוליטית של רגולציה על המערכת הפיננסית בישראל יש גם סיבה לאופטימיות זהירה. מדיוני הוועדה השבוע נעדרה התמונה של צבא הלוביסטים של הבנקאים ובלטו בנוכחתם שורה ארוכה של ארגונים חברתיים חדשים שקמו בשנים האחרונות וממוקדים במערכת הפיננסית ובכשלי הרגולציה עליה.

גם בעיתונות מסתמן בהדרגה שינוי. בפעמיים האחרונות שבהן דנה ועדה בכנסת ברפורמה במערכת הפיננסית ב–15 השנים האחרונות — התקיימו קשרים פיננסיים ועסקיים תת־קרקעיים בין בעלי רוב העיתונים לבין הבנקאים, והכיסוי העיתונאי היה בהתאם. ב–2018 העירנות של הציבור ושל העיתונאים לקשרים התת־קרקעיים האלה גדולה בהרבה — והנכונות של עורכים וכתבים לשרת את הבנקאים נשחקה.

עיתון "גלובס", שבעבר נשלט על ידי אליעזר פישמן, שלימים נחשף כפושט רגל שהיה תלוי בחסדי הבנקים במשך יותר מעשור, החליף בעלות וייתכן ששינה גם את הקו המערכתי שלו. הסיכוי שעורכיו וכתביו יתנפלו בחמת זעם מדי כמה שבועות על מי שנתפשים כאויבים של הבנקאים, כפי שעשו בעבר, נראה נמוך מאוד.

לא רק הבנקאים חוששים מהחקירה הצפויה בוועדת פישמן. מי שמוטרדים במיוחד הם המפקחת על הבנקים בבנק ישראל, ד״ר חדוה בר, והצוות שלה. יש להם סיבות להיות מוטרדים: מאז המחאה החברתית משתנה בישראל בהדרגה הסנטימנט הציבורי והפוליטי לא רק מול הבנקאים, אלא בעיקר מול רגולטורים שנתפשים כמי שמשרתים אותם.

איתות לא פחות משמעותי לשינוי אפשרי בסנטימנט הציבורי כלפי רגולציה על המערכת הפיננסית — ואולי חשוב יותר מהכיסא הריק של סלינגר — היה ההודעה לעיתונות שהוציאה שלשום המפקחת על הבנקים. בר הודיעה כי לא תאפשר לבנק לאומי להמשיך להחזיק ב–20% ממניות חברת לאומי קארד, שהשבוע נמכרה לקרן ההשקעות הפרטית ורבורג פינקוס. ההחלטה של בר מתבקשת: עסקה המכירה של לאומי קארד היא תוצאה של ועדת שטרום, שקבעה שיש להפריד את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים כדי לנסות לייצר תחרות במערכת הבנקאות הדואופוליסטית הישראלית. אם בנק לאומי היה נשאר עם 20% ממניות לאומי קארד — המצב היה מגדיל מאוד את הסיכוי שהיא תימנע מאסטרטגיה תחרותית ואגרסיבית מול בנק לאומי, והיה נוצר שיווי משקל חדש עם תחרות נמוכה במערכת הפיננסית.

ההודעה של בר פירטה שורה ארוכה של צעדים שבנק ישראל מתכוון להנהיג כדי לנסות לעודד את הקונים החדשים של חברות כרטיסי האשראי להתחרות במערכת הבנקאות. החלק המעניין ביותר בהודעה מסתיים בציטוט שבחרה בר, שלפיו בנק ישראל ״ימשיך ללוות את ההפרדה של חברות כרטיסי האשראי ולתת ׳רוח גבית׳ לחברות כרטיסי האשראי המופרדות, עד להתבססותן כחברות עצמאיות ותחרותיות, במסגרת מכלול הצעדים שאנו נוקטים כדי לקדם את התחרות בתחומי הבנקאות״.

ציטוט זה מקפל בתוכו חלק גדול מהסיפור של הרגולציה על שווקים ריכוזיים: "היד הנעלמה" היא מיתוס בחלק גדול מהשווקים הכלכליים — משום שכדי לייצר תחרות ולשמר תחרות, הרגולטור חייב לתת רוח גבית לשחקנים חדשים ולשחקנים שרוצים להתחרות. במקרה של ענף כרטיסי האשראי יש לישראל כבר ניסיון: לאומי קארד בלעה לתוכה לפני כ–17 שנה את חברת אלפא קארד שהקימו הבנק הבינלאומי וקבוצת עורק — ניסיון ראשון משמעותי לייצר תחרות בתחום כרטיסי האשראי.

בנק ישראל לא נתן אז רוח גבית לחברה החדשה, אלא איפשר לבנקים להפעיל נגדה טקטיקות גלויות וסמויות אנטי־תחרותיות — והיא נאלצה להתקפל לתוך חברת כרטיסי האשראי של בנק לאומי, מה ששימר את המבנה הדואופוליסטי בענף כרטיסי האשראי.

קרן ההשקעות הפרטית ורבורג פינקוס שילמה ל בנק לאומי 2.5 מיליארד שקל תמורת לאומי קארד. לכאורה מדובר בניצחון גדול לשר האוצר, משה כחלון, שהכניס במצע הבחירות שלו את הפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים; לדרור שטרום, שעמד בראש הוועדה; ולציבור — שבעתיד ייהנה ממערכת בנקאות תחרותית יותר.

ואולם האמת היא שמכירת חברת כרטיסי האשראי היא צעד ראשון במהלך. השאלה איזו אסטרטגיה תבחר ורבורג פינקוס לפעילות של לאומי קארד בשנים הקרובות תלויה ישירות בשאלה מה יהיה טיבה של הרוח הגבית שייתן בנק ישראל לחברה החדשה. האם זאת תהיה רוח שתייצר תמריצים עקביים לחברה להתחרות בפועלומי — או שברגע שתשומת הלב הציבורית תרד יחזור המודל הרגיל ביחסי המערכת הפיננסית והרגולטורים, שבו הראשונים קובעים, באופן סמוי, את כללי המשחק כדי למנוע תחרות של ממש?

ועדת חקירה הסדרי אשראי
אוליבייה פיטוסי

נשיא ורברוג פינקוס בחמש השנים האחרונות הוא לא אחר מאשר טימותי גייתנר — מי שהיה שר האוצר האמריקאי ב–2009–2013. סיכוי טוב שבשנה הקרובה או לקראת מהלך גדול של לאומי קארד תחת הבעלות החדשה יגיע גייתנר לישראל לסיבוב יחסי ציבור ופגישות עם שר האוצר, נגיד בנק ישראל והפיקוח על הבנקים.

חומר קריאה מומלץ לכל מי שמתעניין באינטרס הציבורי וברגולציה על המערכת הפיננסית הוא המחקר המפורסם של החוקרים דארון אסמוגלו, סיימון ג'ונסון, אמיר קרמני, ג'יימס קוואק וטוד מיטון, שפורסם ב–2015. החבורה ניסתה לבדוק אם אפשר להוכיח אמפירית את הטענה המוכרת היטב לכל עיתונאי כלכלי כי רגולטורים של המערכת הפיננסית נוטים לשרת את מפוקחיהם. החוקרים ניצלו את חוק חופש המידע האמריקאי ואת מחירי השוק של המניות של החברות הפיננסיות בוול סטריט כדי לבדוק מהו השווי הכלכלי של קשרים פוליטיים.

גייתנר מונה לתפקיד שר האוצר על ידי נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה ב–26 בינואר 2009, בעיצומו של המשבר הפיננסי בוול סטריט. זו היתה תקופה שבה עדיין היתה אי־ודאות גדולה בקשר לסוג המדיניות הכלכלית והרגולציה שיופעל בעקבות המשבר הפיננסי. זו היתה תקופה שבה הכעס נגד מערכת הבנקאות הגיע לשיא, ורבים סברו שזאת שעת כושר היסטורית כדי לכתוב כללי משחק חדשים למערכת הפיננסית, שימנעו בעתיד מהבנקאים לסכן את כספי המשקיעים ומשלמי המסים בלי לשלם מחיר כואב בתפקידם ובכיסם.

בצוות של אובמה התחולל מאבק פנימי עז לגבי הזהות של שר האוצר. אחד מחברי הצוות אמר לי שהוא התנגד למינוי גייתנר בגלל הקרבה של האחרון לבכירי וול סטריט, אך אובמה החליט בסוף להקשיב ליועצים אחרים המקורבים למערכת הפיננסית.

גייתנר לא הגיע לתפקיד שר האוצר מוול סטריט — תפקידו הקודם היה נגיד הבנק המרכזי של ניו יורק. בתפקידו זה הוא הוביל יחד עם שר האוצר הקודם בממשל בוש הבן, הנרי פולסון, את התוכניות לחילוץ המערכת הפיננסית האמריקאית. התוכנית הזרימה מאות מיליארדי דולרים לבנקים בלי לדרוש מהם במקביל שינויים משמעותיים בכללי המשחק בענף.

בקרב פוליטיקאים, כלכלנים ועיתונאים היו דעות שונות לגבי השאלה אם גייתנר שירת את הציבור, או בעיקר את האינטרסים של הבנקאים. אבל לחוקרים היה רעיון כיצד לבחון את השאלה: הם החליטו לבדוק מה חשבו המשקיעים בוול סטריט על גייתנר עם מינויו. הם אמדו את מידת הקירבה של גייתנר לבנקאים ולמוסדות הפיננסיים באמצעות תדירות הפגישות שלו עם אנשיהן — כפי שתועדו ביומנו.

הצעד הבא היה בחינה של התנהגות המניות של כל המוסדות הפיננסיים בתגובה לידיעות העיתונאיות שסימנו את גייתנר כאיש שאובמה עומד למנות לתפקיד שר האוצר.

והממצאים אכן התבררו כמובהקים: המגזר הפיננסי כולו הגיב בחיוב למינוי של גייתנר לשר האוצר — אבל המניות של המוסדות הפיננסיים המקורבים אליו יותר הציגו תשואות עודפות משמעותיות. במלים אחרות, בעוד רגולטורים תמיד מתעקשים שהם עצמאים ורשתות החברים והמכרים שלהם אינן משפיעות על החלטותיהם — הרי לשוק עצמו אין ספק שהרגולטור הוא תבנית נוף מקורביו, חבריו והמנהלים שעמם הוא בא במגע תכוף.

האם מדובר בשחיתות? לא בהכרח. הרגולטורים תלויים במפוקחים שלהם לא רק בגלל חיבורים חברתיים וציפייה לקבל ג׳ובים בחברות שעליהן הם מפקחים. בתחומים רבים רוב הידע והמידע מצוי בידי החברות. גייתנר ופולסון היו תלויים בבנקאים כדי להבין מה קורה בימים הסוערים של המשבר הפיננסי, וכדי למזער סיכונים הם נשענו על הידע של הבנקאים. לפערי המידע עשויה היתה להיות השפעה על תוכנית החילוץ, שרבים טוענים שעוצבה על ידי וול סטריט ולמען וול סטריט.

גייתנר עבר לעבוד בחברת השקעות פרטית — ורבורג פינקוס — מהגדולות והוותיקות בעולם. אבל גם המודל העסקי של חברות אלה תלוי מאוד ברגולציה ובקשרים פוליטיים. קרנות רבות נוהגות למלא את הדירקטוריונים או מועצות היועצים שלהן בפוליטיקאים לשעבר בדיוק מהסיבה הזאת.

חדוה בר
מגד גוזני

תחת ורבורג פינקוס לאומי קארד תצטרך לגבש בשנה הקרובה אסטרטגיה. יש הרבה סוגים של אסטרטגיות אבל שניים עיקריים:

1. לנסות להגדיל את הרווחים של החברה על ידי הגדלה משמעותית של שוק האשראי הצרכני בישראל, כלומר לדחוף עוד ועוד הלוואות לציבור הישראלי — בדומה לסגנון האמריקאי, שבו עשרות מיליוני משקי בית שקועים כמעט קבוע בחובות לחברות כרטיסי אשראי; להעלות את הריביות והעמלות ללקוחות; למנף משמעותית את מבנה ההון של החברה בהון זר כדי להגדיל את התשואה על ההשקעה של הקרן — ולמכור אותה בבורסה או לקרן אחרת; ולחתוך דרמטית בעלויות התפעול של החברה, בעיקר על ידי פיטורי עובדים והתייעלות. המהלכים האלה ביחד או לחוד מייצרים ערך לקרן בעיקר באמצעות העברת ערך מקבוצה אחרת של בעלי עניין.

2. להרחיב את פעילות חברת כרטיסי האשראי לתחום הבנקאי — על ידי ניצול מבנה העלויות המנופח והיקר של פועלומי, ובמקביל לשנות את רמת התחרות במערכת הפיננסית כולה. אסטרטגיה זו תייצר ערך למשקיעים בוורבורג פינקוס באמצעות יצירת ערך לכלל המשקיעים והצרכנים של המערכת הפיננסית הישראלית — ולא רק למשקיעים בקרן של גייתנר.

באיזה אסטרטגיה או תמהיל של אסטרטרגיות תבחר ורבורג פינקוס עבור לאומי קארד? זו שמייצרת ערך למשקיעים שלה באמצעות הגדלת סיכונים, מינוף, העלאת ריביות ודחיפת אשראי צרכני יקר? או באמצעות הכנסת תחרות אמיתית במערכת הבנקאות הישראלית? זאת לא היד הנעלמה שתקבע את התשובה — אלא ידם של הרגולטורים והמחוקקים שיצטרכו להחליט אם הם משרתים את הציבור או את קבוצות הכוח.

לפעמים קרקס ותיאטרון פוליטי ותקשורתי, או הפחד מאחד כזה, הם הכרחיים כדי להכניס אותם תחת הזרקור, תשומת הלב ואימת הציבור — ולייצר נורמות ותמריצים במטרה לשרת את החלש והמפוזר ולא את החזק והריכוזי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר