תכירו: 10,000 ישראלים עם 100-50 אלף שקל בחודש וקביעות לכל החיים - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אנשי ה-AA הישראלים: 10,000 איש עם 50-100 אלף שקל בחודש וקביעות לכל החיים

הפגיעה של אזרחי ה-AA באזרחי ה-BB וה-C משולשת: הם אוכלים נתח גדל מתקציב המדינה; הם שייכים לקבוצות כמו "חבר" שרוכשות מוצרים ושירותים במחירים המסובסדים על ידי אזרחי ה-B; ובהדרגה הם נהפכים לבעליהן של הדירות והנדל"ן המושכר לאזרחי ה-C

158תגובות
ראש הממשלה, בנימין נתניהו
תומר אפלבאום

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כמו ידידו דונלד טראמפ, אוהב את הרשתות החברתיות. דרכן השניים מגיעים עם המסרים שלהם ישירות לחלק עצום מהבוחרים, קובעים את סדר היום הציבורי, ממסגרים נושאים בדרך הנוחה להם ובעיקר נמנעים מלענות על שאלות. את האנשים ששואלים שאלות ועורכים תחקירים הם מיתגו כפייק ניוז, ורוב הזמן הם מתעלמים מהם.

אבל בסוף השבוע החולף, כאשר חברת הדירוג הבינלאומית סטנדרד אנד פורס (S&P) העלתה את דירוג החוב של ישראל ל-AA מינוס - נתניהו לא הסתפק בפייסבוק ובטוויטר ומיהר לעשות סבב טלפונים לפרשנים הכלכליים של העיתונות, להלן אנשי הפייק ניוז, כדי לקחת בעלות על ההישג.

מדוע נזקק נתניהו להכרה של הפרשנים הכלכליים בעידן הפייסבוק? ראשית, ייתכן שזה הרגל ישן שלו שהוא ייגמל ממנו בהדרגה - את רוב שנותיו בפוליטיקה הוא העביר לפני עידן הפייסבוק. הוא מדור של פוליטיקאים שעדיין זקוקים להכרה בעיתון, רצוי יותר במהדורה המודפסת שלו מאשר בגרסת האונליין.

שנית, סוגיות כלכליות כמו דירוגי חוב, בניגוד לחוקי לאום, עדיין לא הועברו בישראל בצורה מלאה לתוך השיח המפלג, המפלגתי, הרגשי, הזהותי והתרבותי כמו רוב הסוגיות האחרות. בחלק מתחומי הכלכלה עדיין יש לעובדות משקל מסוים. בסוגיות שבהן הציבור לא מגבש דעה רק לפי המחנות - הבייס של נתניהו מול הבייס של מתנגדי נתניהו - הפוליטיקאים עדיין צריכים לשכנע בעובדות, במספרים ובניתוחים.

המיקוד של פוליטיקאים ופרשנים בדירוג חוב של חברות הדירוג, כציון האולטימטיבי לכלכלה, גם הוא נובע מסיבות היסטוריות: בעבר היתה לדירוג השלכה משמעותית על היכולת של המדינה לגייס הון. שינויים בדירוג, ובעיקר בדברי ההסבר של חברות הדירוג, תפסו תשומת לב רבה של מקבלי ההחלטות, השווקים והעיתונות.

השיפור המתמשך של ישראל בתחום הניהול הפיננסי שלה עדיין חשוב, אבל השנה היא 2018 ונתניהו טועה לחשוב שרוב הבוחרים ומקבלי ההחלטות בפרט - אלה שמתעניינים בעובדות ולא רק בחיבור רגשי למחנה פוליטי ותרבותי - ימחאו מיד כפיים להעלאת דירוג חוב.

המודל האמריקאי, כור מחצבתן של שתי חברות הדירוג הגדולות בעולם, לימד אותנו שיכול להיות פער גדל והולך בין הנתונים המקרו־כלכליים ודירוג החוב של מדינה לבין איכות החיים ורמת החיים של חלק עצום מהאוכלוסייה. בארה"ב הפער הזה בא לידי ביטוי בקיפאון של שלושה עשורים בשכר של מחצית מהאמריקאים, בעוד המאיון העליון, ובעיקר האלפיון, מרכזים נתח אדיר מצמיחת הכלכלה.

המגמות בישראל מטרידות פחות מאשר בארה"ב ובמדינות רבות במערב, בין השאר בגלל מדיניות כלכלית שמרנית והרכב הגיל הצעיר יחסית של האוכלוסייה. אבל בעוד ברמת המקרו הפרופיל הפיננסי של ישראל משתפר, הרי ברמת המיקרו הפרופיל הפיננסי של מאות אלפי משפחות בישראל עגום: מחירי דיור מהגבוהים בעולם, מדיניות שחיקה מתמשכת בהוצאה האזרחית ובשירותים הציבוריים, הפרטה זוחלת של מערכת הבריאות והזנחה מתמשכת של התחבורה הציבורית והתשתיות - כל אלה גורמים לחלק גדל של האוכלוסייה להרגיש שה-AA מינוס שנתנה לנו בסוף השבוע S&P לא רלוונטי לחיים שלהם. זאת בדיוק הסיבה שנתניהו זקוק, עדיין, לפרשני ה"פייק ניוז" כלשונו. תפקידם, לדידו, הוא לשכנע את הבוחרים שאינם נאמנים למחנה מסוים שה-AA מינוס רלוונטי גם להם ועליהם להודות לו על הדירוג - גם אם היומיום שלהם מרגיש לעתים לא הרבה יותר מ-BB, ולפעמים גם C.

מספר המשרות וההוצאות לפי רמות השכר בחמש קבוצות הבנקאות בישראל

כמובן שחלק לא מבוטל מהישראלים מרגישים בעשור האחרון ולפניו AA. חבורה עליזה במיוחד של מדורגי חוב כאלה מצאנו השבוע עמוק בסוף הסקירה השנתית של הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל ל-2017, בלוח א׳ 8. לא פחות מ-10,000 ישראלים שמזדהים לחלוטין עם נתניהו כשהוא מספר להם שהם נהנים ישירות מדירוג החוב העולה של ישראל.

במבוא לסקירה השנתית של הפיקוח על הבנקים, מפליג הבנק המרכזי בתיאורים של התחרות הגוברת במערכת הבנקאות, ההתייעלות של הבנקים, הירידה במספר העובדים והדיווידנדים שהם מחלקים כדבריו ל"ציבור הרחב".

ואולם עיון בלוח א' 8 מגלה מציאות קצת יותר מורכבת ולעתים קצת הפוכה מהרטוריקה המתלהבת של אנשי בנק ישראל. כפי שניתן לראות בטבלה, אכן היתה ירידה במספר המשרות במערכת הבנקאות בישראל בין 2016 ל-2017 - אלא שמרבית הירידה הזאת מתרכזת בשתי קבוצות עובדים: בעלי שכר נמוך ועובדים בשלוחות וחברות בנות בחו״ל - שם נאלצו הבנקים לסגור פעילויות בשנים האחרונות בעקבות ביקורת ציבורית וחשיפת הכישלונות והפעילויות הפליליות שלהם.

לעומת זאת, בטבלה ניתן לראות שמערכת הבנקאות הישראלית, זאת שאמורה להתכווץ דרמטית בעקבות המהפכה הטכנולוגית - דווקא מתנפחת במקומות הכי מנופחים - בעלי השכר הגבוה. מספרם של העובדים עם שכר של 360 עד 600 אלף שקל בשנה - גדל מ-7,808 ל-8,541, ומספרם של העובדים עם שכר של 600 אלף שקל עד מיליון שקל בשנה גדל מ-1,850 ל-1,924 באותה תקופה.

ירידה קטנה של 35 עובדים נרשמה במספרם של העובדים עם שכר של יותר ממיליון שקל בשנה. אבל זאת לא אירעה כתוצאה מהחלטה של הדירקטוריונים והנהלות הבנקים - ואפילו לא כתוצאה מלחץ של בנק ישראל. היוזמה כאן הגיעה ישירות מהמערכת הפוליטית - מהחוק שעבר לפני שלוש שנים של הגבלת השכר במוסדות פיננסיים, שבנק ישראל דווקא התנגד לחקיקתו.

פקק תנועה בירושלים
אוליבייה פיטוסי

את מי שנדהם מהעובדה שיש יותר מ-10,000 עובדים בבנקים בישראל עם שכר כה גבוה, נרגיע מיד. מספרם גבוה בהרבה. שימו לב לשורה ״רכיבי שכר והוצאות נלוות שלא שויכו לעובדים בישראל״. מי שלא ערני במיוחד עשוי לפספס לחלוטין את השורה הזאת ומשמעותה. אז נסביר: כל הטבלה המפורטת של בנק ישראל היא אחיזת עיניים: ל-12.4 מיליארד השקלים של הוצאות השכר לעובדים של הבנקים בישראל יש להוסיף עוד 4.33 מיליארד שקל של הוצאות נוספות על הטבות, צ׳ופרים ותנאים מיוחדים שעובדי הבנקים מקבלים.

כך, למשל, מממן הבנק לאלפים מילדיהם של עובדי דור א׳ בבנקים את שכר הלימוד באוניברסיטאות. אם נוסיף את עלויות אלה, נגלה שיש בבנקים קבוצה של כ-10,000 עובדים עם שכר של 50 עד 100 אלף שקל בחודש. אלה עובדי דור א׳ - את רובם לא תפגשו כשתגיעו לסניף. בעבודות השוחקות ביותר מול קהל תמצאו את 20 אלף העובדים עם עלות שכר של 5,000 עד 20 אלף שקל בחודש.

אצל בעלי השכר הנמוך ביותר בבנקים היתה רוב ״ההתייעלות״ שעליה מדווח בגאווה בנק ישראל: מספר העובדים עם שכר של 5,000 עד 10,000 שקל בחודש ירד מ-5,251 ל-4,186 איש. מי שמרגישים את הקיצוץ הזה על בשרם הם לא רק עובדים אלה - רובם עובדי קבלן או עובדים בחוזים אישיים - אלא לקוחות קשישים שגילו בשנים האחרונות שהסניף הקרוב לביתם נסגר. לרבים מהם, בעיקר באוכלוסייה חלשה, החלופה של השירותים הדיגיטליים אינה רלוונטית בגלל הקושי להתנהל מול מחשב. בעוד בהנהלות ובמטות של הדואופול הבנקאי יושבים אלפי עובדים עם משכורות עתק - הבנקים מרכזים את ״ההתייעלות״ שלהם במקומות עם העובדים והלקוחות החלשים ביותר.

בבנק ישראל מקפידים לא לפרסם לציבור את רשימת ההטבות החריגות של עובדי הבנקים, שאין שנייה לה באף מגזר אחר במשק, כמו הלוואות בריביות אפסיות. זה הרי מתבקש. מדובר בלקוחות שהם דאבל A.

המבנה הדואופוליסטי של מערכת הבנקאות מאפשר ל"פועלומי" להציג רווחים גבוהים יחסית - למרות התייעלות מוגבלת. בבנק ישראל מנסים לשכנע את קוראי הסקירה השנתית שלו שאנחנו צריכים להיות מרוצים, כי הרווחים מחולקים כ״דיווידנדים״ המגיעים ל״ציבור הרחב״.

״הציבור הרחב״? בהזדמנות חגיגית זו כדאי אולי לבקש ממחלקת המחקר בבנק ישראל לגלות לציבור איך מתפלגת האחזקה במניות בבורסה בכלל ובמניות בנקים בפרט בקרב ״הציבור הרחב״? אז נגלה כמובן ששני העשירונים העליונים מחזיקים ברוב העושר הפיננסי בישראל בכלל, וברוב המניות בבורסה בפרט.

עומס בחדר מיון באיכילוב
ניר כפרי

הרווחים המונופוליסטיים של מערכת הבנקאות זורמים בעיקר לשתי קבוצות: עובדי דור א׳ בבנקים והעשירונים העליונים בעלי העושר הפיננסי. מעתה נקרא להם אנשי ה-AA הישראלים - אלה שכל בנקאי ישמח להעמיד להם הלוואות לכל מטרה. כמובן שרובם לא המתינו להמלצתנו ורכשו בעשור האחרון דירות רבות להשקעה; הכאב של עשרות אלפי זוגות צעירים שראו הכפלה במחירי הדירות בעשור האחרון - הוא הרווח שלהם.

עובדי מערכת הבנקאות הישראלית הם כנראה הקבוצה הגדולה ביותר של אזרחי AA בישראל: יחד עמם אפשר למצוא את עשרות אלפי הפנסיונרים־מיליונרים של מערכת הביטחון, שליותר ממחצית מהם יש פנסיות תקציביות בשווי של 5 עד 10 מיליון שקל - פי 10 ממקביליהם באזרחות - עובדי חברת החשמל, רשות שדות התעופה, צמרת מערכת המשפט ועוד עשרות מליציות מיסוי עצמאיות שמנופחות בכוח אדם יקר, עם קביעות ברובו.

כמו חבריהם בבנקים, גם לפורשי מערכת הביטחון ולעובדי המונופולים והמליציות יש נציגות בולטת במיוחד בבעלי הדירות להשקעה. הפגיעה של אזרחי ה-AA באזרחי ה-BB וה-C היא כפולה, אולי אף משולשת: ראשית, הם אוכלים נתח גדל מתקציב המדינה - תמונת ראי של השחיקה בתקציבים החברתיים; שנית, הם שייכים בדרך כלל לקבוצות רכישה (הגדולה שבהן - חבר) וקבוצות אינטרסים שרוכשות מוצרים ושירותים במחירים המסובסדים על ידי אזרחי ה-B שאינם שייכים לקבוצה חזקה; ושלישית, בהדרגה הם נהפכים לבעליהן של הדירות והנדל״ן המושכר לאזרחי ה-C.

מחירי הדירות המטורפים, שמחלחלים בהדרגה לעלייה חדה במחירי השכירות, נהפכו בשנים האחרונות במשרד האוצר למחלבת מסים אפקטיבית במיוחד. כך נסגר גם המעגל - תוספת המסים זורמת למימון ניפוח נוסף ומשכורות עתק של רבים מחברי מליציות המיסוי העצמאיות, המחוברים ישירות לקופת האוצר.

אי־אפשר לסיים את הטור הזה ולא להזכיר את חברי מועדון ההון־שלטון - יזמים המקורבים לפוליטיקאים ולקופה הציבורית, קבלנים ויזמי נדל״ן המחוברים לראשי ערים, ועדות מחוזיות, וכמובן טייקונים שזוכים להגנה מהמדינה באמצעות מניעת תחרות בשווקים שלהם. הם היו ויישארו ברובם AAA, ורק הימורים, מגלומניה, חקירות פליליות או עדי מדינה יכולים באמת להוריד את הדירוג שלהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר