הכישלון הגדול: שרי אריסון קיבלה מסרים מלמעלה - ובנק ישראל לא שמע את הקולות - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הכישלון הגדול: שרי אריסון קיבלה מסרים מלמעלה - ובנק ישראל לא שמע את הקולות

למה צריך לקחת את השליטה בבנק הפועלים משרי אריסון - ולהחזיר לציבור את השליטה ברכושו ועתידו

145תגובות
שרי אריסון
לימור אדרי

"יש לי חזון גדול מאוד להבטחת הקיום האנושי. אני הרבה מאוד שנים מקבלת מסרים. תקרא לזה תקשורים. אני רואה דברים לפני שזה קורה. קיבלתי את המתנה הזאת כדי שאביא את העולם למקום אחר. יש הרבה מאוד אנשים שמקבלים מסרים בעולם הזה. לי זה עובד או בתמונה או במלים. או דרך השינה. כל מיני דרכים. אני מקבלת את המסרים ישר מלמעלה. קיבלתי מסר שיהיה משבר כלכלי. שאנשים יתחילו להשתגע. ואנחנו רואים את זה. יותר ויותר אנשים משתגעים. זה מדהים. זה היה תקשור שקיבלתי לפני שנתיים. שיהיו הרבה מחלות. שמטוסים ייפלו. שזה גם קרה. זה היה קומבינציה של הרבה מאוד מסרים. וזה דברים שקורים ולא צריך לפחד מזה

אני חושבת שאנחנו לקראת הגאולה".

(בעלת השליטה בבנק הפועלים שרי אריסון, בראיון לעמנואל רוזן בערוץ 2 לקראת צאת ספרה "לידה", יוני 2009)

בעקבות החקירה באזהרה של שרי אריסון, בעלת השליטה בשיכון ובינוי עד לפני חודשיים, הודיעו "גורמים משפטיים" שבנק ישראל בוחן את האפשרות לקחת ממנה את גרעין השליטה בבנק הפועלים. זאת, אם יתברר שאריסון מעורבת בצורה ישירה בשרשרת פרשות השוחד בחברת הנדל"ן והקבלנות הענקית.

את היתר השליטה בבנק הפועלים היה צריך לקחת מאריסון כבר לפני עשור או יותר. אבל הבעיה האמיתית בבנק הפועלים ובבנקים הישראליים אינה אריסון, אלא המוסד המפקח על הבנקים והמופקד על היתרי השליטה בבנקים —  בנק ישראל בכבודו ובעצמו. שרי אריסון, ואביה המנוח תד, הם אלה שמאפשרים לנו זה 20 שנה לראות את הכישלון המתמשך של בנק ישראל. הנה שבע הטעויות, המחדלים והרשלנויות של הבנק המרכזי.

1. בספטמבר 1998 הכריז החשב הכללי דאז במשרד האוצר, שי טלמון, כי קבוצת אריסון־דנקנר היא הזוכה במכרז שהוציא האוצר, בתמיכת בנק ישראל, להפרטת בנק הפועלים. הזוכה נבחר לפי שיקול אחד בלבד: כמה כסף הוא שילם. זה היה החטא הקדמון, זאת היתה הטעות הקונספטואלית. שלטון המנהלים והמפלגות בבנקים בישראל הוחלף בשלטון הטייקונים.

אתר עבודות של שיכון ובינוי בניגריה
George Osodi / Bloomberg

ממשלת ישראל מצאה עצמה בעלת הבנקים הגדולים בישראל בעקבות שערוריית ויסות מניות הבנקים ב–1983 וחילוצם בידי משלם המסים. הפתרון שנבחר לכישלון הניהולי היה הפרטת הבנקים באמצעות הוצאת גרעיני השליטה בהם. המעורבות הפוליטית ושלטון המנהלים בבנקים בישראל לאורך השנים היו הרסניים — אבל מה שכל קברניטי ההפרטה לא הבינו הוא שבנק הפועלים ובנק לאומי גדולים מדי, משפיעים מדי, מונופוליסטיים מדי, חזקים וחשובים מדי — מכדי להישלט על ידי ידיים פרטיות, בעיקר כאשר מדובר באנשים עם אינטרסים וניגודי עניינים עסקיים נרחבים בכל המשק.

2. במסגרת ההפרטה קבע בנק ישראל ש"גרעין השליטה" בבנק הפועלים יהיה 20% מהונו. מאחר שההון העצמי של הבנק הוא לרוב 8% מהיקף המאזן שלו — המשמעות היתה שבנק ישראל נתן היתר לרוכש הגרעין לשלוט בכסף ציבורי בהיקף הגדול פי יותר מ–60 מההשקעה שלו.

אלא שכמה ימים לאחר ההכרזה על מכירת גרעין השליטה בהפועלים התברר שפי 60 זו רק ההתחלה — המינוף בפועל היה גדול הרבה יותר: קבוצת הרוכשים מימנה את הרכישה של בנק הפועלים באמצעות הלוואת עתק מקונסורציום של בנקים, ובראשם לאומי. בהמשך התברר שרוב ״ההון״ שמשפחת דנקנר — שהיתה חלק מגרעין השליטה בבנק — הביאה לעסקה, היה קרקעות בעתלית ש״השווי״ שלהן היה מבוסס על פתק ממינהל מקרקעי ישראל. לימים התברר שהפתק אינו חוקי, הערכת השווי היתה מפוברקת, ובפועל משפחת דנקנר הצטרפה לגרעין השליטה בבנק הגדול במדינה כמעט ללא הון עצמי נזיל, אמיתי. והכל נעשה באישור של בנק ישראל — זה שאמור לפקח הן על בנק הפועלים והן על הבנק שמימן את הרכישה, לאומי.

3. בעלות השליטה בהפועלים, משפחות אריסון ודנקנר, החלו לפורר בהדרגה את המשטר התאגידי בבנק. אנשי עסקים שרצו לקבל הלוואות ולעשות עם הבנק עסקות החלו לעלות לרגל ולהיפגש אישית עם נציגי בעלי השליטה. ההנהלה נחלשה והלכה: מעליה ומצדדיה התנהלה פעילות ערה של עסקות, חלקן מפוקפקות, עם גורמים שהיו קשורים ישירות ובעקיפין עם בעלי השליטה בבנק. המידע הגיע שוב ושוב לבנק ישראל, חלקו גם פורסם בעיתונות, אבל הבנק המרכזי המשיך לשבת בחיבוק ידיים.

4. עם מותו של תד אריסון ב–1999 התגלו סכסוכים בתוך גרעין השליטה בבנק. ניסיונו של נוחי דנקנר להשתלט על הבנק נכשל — ושרי אריסון רכשה את המניות של שותפיה ונהפכה לבעלת השליטה היחידה בבנק. אבל הבנתה של אריסון בעולם העסקים והבנקאות הישראלי היתה מוגבלת.

אריסון החליטה למנות לתפקיד יו"ר הבנק את דני דנקנר. איש ממנהליה השכירים, ובראשם מנכ"לית אריסון השקעות, אפרת פלד, רואה החשבון שלה גד סומך, יועצה המשפטי פיני רובין ושלל היועצים, הפרסומאים והבנקאים — לא טרח לעדכן אותה שהיו"ר שזה עתה מינתה הוא איש עסקים כושל, השקוע בחובות אישיים גדולים ובעל הרגלים שונים שאינם מתאימים ליו"ר הבנק הגדול במדינה.

מנכ"ל הפועלים לשעבר, ציון קינן, ויו"ר הבנק לשעבר, יאיר סרוסי
מוטי מילרוד

למעשה, נדמה היה שהחבורה הגדולה שהקיפה את אריסון היתה מרוצה מאוד מהבחירה המשונה שלה. דנקנר היה איש רעים להתרועע והוא התאמץ בעיקר להתרועע עם האנשים הקרובים ביותר לאריסון — המנכ"לית פלד ובעלה של אריסון, עופר גלזר, מפעיל לשעבר של ספינת טיולים באילת, שלימים הורשע במעשים מגונים ובהטרדה מינית וישב בכלא. בנק ישראל, שלו יש נגישות מלאה למצב הפיננסי של כל לווה ומפקיד במערכת הבנקאות, התעלם מכל נורות האזהרה ואישר את מינויו של דנקנר ליו"ר.

5. לאחר מינויו של דני דנקנר ליו"ר הבנק נרשמה ירידת מדרגה נוספת באיכות המשטר התאגידי בבנק. מנהלים בבנק דיווחו לבנק ישראל על מעורבות גוברת של דנקנר בניהול. למרות משכורות העתק שהוא משך מהבנק — עסקיו הפרטיים של היו"ר המשיכו להידרדר והוא החל לקחת הלוואות סודיות: הלוואת ענק מבן דודו נוחי דנקנר, הלווה הגדול ביותר של הפועלים, והלוואה מהבנק ההולנדי DHB, שהיה בשליטת איש העסקים הטורקי הליט צ'ינגלולו, שבאותה תקופה היה גם שותף של הפועלים בבנק בטורקיה.

כל התנועות הכספיות של יו"ר בנק בישראל אמורות להיות גלויות ושקופות לבנק ישראל: ברגע שדנקנר לקח הלוואות, היתה צריכה להסתיים כהונתו. אבל בנק ישראל ישן בעמידה והתעורר לדרוש את הדחתו של דנקנר רק לאחר שפרץ המשבר הפיננסי בסוף 2008, ובנק הפועלים נאלץ למחוק יותר ממיליארד דולר בגין השקעות כושלות בניירות ערך המגובים במשכנתאות.

6. ב-7 במאי 2009 התייצבה לפתע שרי אריסון מול מצלמות הטלוויזיה, במסיבת עיתונאים מאולתרת שאירגנו יועציה, והכריזה שהיא מתכוונת להילחם בדרישה של בנק ישראל להדיח את דני דנקנר. הנאום של אריסון היה משונה. היא רמזה בו שנגיד בנק ישראל דאז, סטנלי פישר, הוא מושחת, הסבירה שדנקנר הוא איש ישר ונקי כפיים, והודיעה שהדרישות להדחתו הן ״מקארתיזם״.

לכל הבכירים במערכת הכלכלית שצפו במסיבת העיתונאים היה ברור שלאריסון אין מושג מה מתרחש בבנק ומיהו דני דנקנר. חודשיים לאחר מכן הוא התפטר, ולתדהמת המערכת הכלכלית מינתה אותו אריסון לתפקיד מנכ״ל חברת ההשקעות שלה.

כעשרה חודשים לאחר מכן נעצר דנקנר על ידי המשטרה. למחרת מעצרו מקבלת אריסון טלפון מצ׳ינגלולו, אותו שותף של בנק הפועלים, המבשר לה שדנקנר חייב לו כסף. בחקירתה במשטרה אומרת אריסון שלא היה לה מושג שדנקנר מצוי בקשיים כלכליים.

דני דנקנר, לשעבר יו"ר הפועלים, עם עופר גלזר, בעלה לשעבר של שרי אריסון
מוטי קמחי

מה שאיפשר את התפטרותו של דנקנר היה דו״ח מיוחד שהכין הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל על הלוואות שהעמיד הבנק לגורמים קשורים לדנקנר, תפקוד ועדת האשראי של הדירקטוריון ומצבו הפיננסי של דנקנר עצמו. הדו״ח הפנימי כלל, בין השאר, תיאור מפורט כיצד אישר דירקטוריון הבנק מתן הלוואה של 3.4 מיליון דולר לדנקנר באישורו של מנהל החטיבה העסקית ציון קינן, על בסיס דו"ח העושר של דנקנר. ה"עושר" בדו"ח היה מפוברק לחלוטין — דנקנר היה שקוע בחובות עתק וניסה לקושש הלוואות מגורמים קשורים לבנק.

עם הדחתו בפועל של דנקנר מהבנק, נדמה היה שבנק ישראל מסמן כיוון חדש בבנק הפועלים — אבל למרבה ההפתעה החליט בנק ישראל לאשר לדירקטוריון למנות למנכ"ל את אותו קינן, מקורבו של דנקנר ומי שעמד בראש החטיבה העסקית, לתפקיד המנכ״ל. לאחר מכן ייאלץ קינן להתפטר מהבנק בעקבות תלונה של עובדת שלפיה הוא תקף אותה. הסכם שתיקה ופרישה שנחתם עם העובדת אושר על ידי יו"ר הבנק, יאיר סרוסי, גם הוא מינוי שאושר על ידי הבנק המרכזי. בסוף 2016 נאלץ סרוסי, שהסתיר את ההסכם מבנק ישראל ומהדירקטוריון, לעזוב את הבנק.

פרישתם של קינן וסרוסי היתה הזדמנות נוספת של בנק ישראל לפתוח דף חדש: למנות מנכ"ל שאינו נמנה עם המועדון הוותיק של אריסון ודנקנר. אבל בנק ישראל מאשר לאריסון למנות את מקורבו של קינן, אריק פינטו, שגדל באותה תרבות ארגונית וקרוב לאותה חבורה, לתפקיד המנכ"ל.

7. שיכון ובינוי היא חברה שולית בגודלה ביחס לבנק הפועלים. היקף המאזן שלה הוא 15 מיליארד שקל, לעומת 450 מיליארד השקלים שבהם שולט הבנק. ואולם הדפוס שנחשף בשתי החברות — זאת שעדיין בשליטת אריסון וזאת שהיא מכרה לפני כחודשיים בבהילות — דומה.

שני תסריטים אפשריים עומדים בפנינו עם סיום חקירת המשטרה בפרשת השוחד בשיכון ובינוי: בתסריט הראשון, עם סבירות נמוכה, אריסון ידעה ששיכון ובינוי נוהגת לתת שוחד כדי לזכות במכרזים. בתסריט השני, לאריסון לא היה מושג שחלק לא מבוטל מהמודל העסקי של חברת הנדל״ן שהיתה בשליטתה, שבה מועסקים עשרות אנשים לפי דרישתה במחלקות של ״קיימות״, שנותנת חסויות במיליוני דולרים לוועידות, כנסים ואירועים שמטרתם ״לעשות טוב״ — מבוסס על מתן שוחד שיטתי כדי לזכות במכרזים.

שני התסריטים הם ביטוי נוסף למה שהיה ברור כבר מזמן: זה יותר מעשור שהפועלים, הבנק הגדול במדינה, הוא רכוש ציבורי נטוש. לשלטון מנהלים יש חסרונות, שלטון של בעלי שליטה במוסד פיננסי שחולש על 20% מהיקף הנכסים הפיננסיים במשק הוא מסוכן — אבל גרוע משניהם הוא בעל שליטה שאין לו יכולת או עניין של ממש להבין מה קורה בחברה שבשליטתו — ושאוסף מתחלף של מנהלים, שכירים ויועצים נאבקים ביניהם על השליטה וההשפעה בבנק.

מנכ"ל הפועלים, אריק פינטו
מוטי מילרוד

בנק ישראל לא צריך להמתין לתוצאות חקירת המשטרה בשיכון ובינוי. הכישלון של הפרטת הפועלים נמשך כבר 20 שנה. הבנק המרכזי צריך לקחת מאריסון את היתר השליטה בבנק הפועלים, לפזר את הדירקטוריון של הבנק ולמנות ועדות ציבוריות שימנו בתהליך שקוף ופומבי דירקטוריון חדש של אנשי מקצוע, שלא תלויים ולא היו קשורים בהווה ובעבר הקרוב והרחוק למשפחות אריסון ודנקנר, ולאף לווה גדול במשק.

באותה הזדמנות צריכים הבנק המרכזי ורשות שוק ההון להכריז שעידן גרעיני השליטה במוסדות הפיננסיים הגדולים בישראל — הסתיים. פועלים ולאומי, שמנהלים יחדיו כטריליון שקל של כסף ציבורי, וחמש חברות הביטוח הגדולות בישראל, שמנהלות סכום דומה — הם גדולים מדי, ריכוזיים מדי וחשובים מדי מכדי להיות בידיים של קומץ טייקונים. הכסף הוא של הציבור, והסיכונים רובצים לפתחם של החוסכים ומשלמי המסים — והגיע הזמן להיפרד מהחבורה הזאת ולהחזיר לציבור את השליטה על רכושו ועתידו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר