מי יגן על הפנסיות שלנו? המנכ"ל והפרופסור חושפים אמת מפחידה - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי יגן על הפנסיות שלנו? המנכ"ל והפרופסור חושפים אמת מפחידה

במאמר שפירסם ב-TheMarker מגלה צבי זיו, לשעבר מנכ"ל בנק הפועלים, שהבנק נוהל בצורה לא אחראית במשך תקופה ארוכה ■ אך האשמה אינה רק של הנהלת הפועלים, אלא גם של הגוף שאמור לפקח עליו - בנק ישראל

49תגובות
דני דנקנר ו שרי אריסון
מוטי קמחי

לצבי זיו, מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר, היה כינוי בבנק: השווייצרי. מדוד, מדויק, סולידי.

השבוע, באיחור של כעשור, נתן השעון השווייצרי של בנק הפועלים קריאת השכמה ברורה לכל מקבלי ההחלטות במשק הישראלי, ובראשם אנשי הרגולציה והאקדמיה.

במאמר שפירסם במדור הדעות של אתר זה הוא גילה לציבור שבמשך תקופה ארוכה, הבנק הגדול במדינה — שבו עבד במשך שלושה עשורים — נמצא בשליטת אנשים לא אחראים, שפעלו תוך ניגודי עניינים חריפים שסיכנו את המשקיעים בבנקים ובשוק ההון.

ומה שיותר חשוב לשיחתנו היום: זיו קובע במאמר שהמחדלים והשחיתויות בבנק הפועלים לא היו תקלה נקודתית, כלומר יושב ראש בנק מושחת שריצה כבר שני מאסרים — אלא תוצאה של כישלון מתמשך, תפישתי, ארגוני ואידאולוגי של מי שאמור לפקח על הבנקים — בנק ישראל.

הנה עיקרי הציטוטים של זיו, מלווים בהסברים למי שלא עוקב מקרוב אחר הדיונים הערים על מערכת הבנקאות והשליטה בה.

"תפישות נאיביות של ממשל תאגידי, אי־הבנה של האינטרסים של בעלי השליטה ואימוצם גרמו בסופו של דבר לפגיעה במערכת הבנקאות ובשוק ההון"

התפישה הנאיבית של בנק ישראל היתה מושתתת על שתי הנחות שגויות. ההנחה הראשונה היא שאנשי העסקים שקיבלו היתר שליטה בבנק הפועלים מידי בנק ישראל ינהלו אותו בצורה ישרה, אחראית ורצינית, בעיקר משום שיש להם אינטרס כספי אישי לעשות כך: הם הרי משקיעים גדולים בבנק. מה שטוב לבנק — טוב גם להם, ולהפך.

זו תפישה נאיבית שמתעלמת ממבנה האחזקה בבנק: חברי גרעין השליטה בהפועלים החזיקו נתח קטן בהון של הבנק. חלק מהשותפים בגרעין השליטה, כמו משפחת דנקנר, מימנו את רוב ההשקעה בהלוואות עתק שלקחו מבנקים אחרים. לעומת זאת, היו להם אינטרסים ועסקים אישיים שהיו חשובים להם יותר מהכסף האישי שלהם, שהיה מושקע בבנק.

"בעלי השליטה יכלו לכהן כדירקטורים, דבר שכמובן איפשר להם להשפיע באופן ישיר על פעילות הדירקטוריון, וברור שהם נהנו בדירקטוריון ממעמד בלתי פורמלי חזק בהרבה מדירקטורים רגילים"

עכשיו פונה זיו להסביר את ההנחה השגויה השנייה של בנק ישראל: חוסר הבנתו את התמריצים הכלכליים והסוציולוגיים של חברי דירקטוריון ״עצמאיים״.

צבי זיו
איליה מלניקוב

הדירקטורים מטעם בעלי השליטה לא היו עסוקים רק בקידום עסקי הבנק, אלא בקידום ענייניהם הפרטיים. לדירקטורים האחרים בבנק, אלה שהיו לכאורה "מטעם הציבור", לא היה אינטרס להתעמת עם בעלי השליטה. דירקטוריון הבנק היה חותמת גומי של גורמים בעלי כוח בתוך הבנק ומחוצה לו.

"לקח לבנק ישראל יותר מעשר שנים להפנים את הבעייתיות בדרך הפעולה של ועדת האשראי של הדירקטוריון, ולשנות את ההוראות בהתאם"

על אף שוועדת האשראי בבנק הפועלים היא הוועדה החשובה ביותר, שלה השפעה אדירה על עסקי הבנק ועל המשק כולו — הפקידים בבנק ישראל, שקראו באופן קבוע את הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון וקראו גם את סימני השאלה והנורות האדומות שפורסמו בעיתון זה — לא הבינו או לא רצו להבין שהוועדה הזאת נגועה באינטרסים זרים והיא מסוכנת לבנק ולמשק.

"חברי גרעין השליטה, שהיו להם עסקים נוספים בישראל, או דירקטורים שכיהנו בדירקטוריונים אחרים, נחשפו בוועדה למידע עסקי שעשוי היה להיות רלוונטי לעסקיהם האחרים"

לבנק הפועלים יש מאזן בהיקף של 450 מיליארד שקל ונתח של כשליש משוק הבנקאות הישראלי. המשמעות פשוטה וחדה: אי־אפשר לעשות עסקים גדולים בישראל בלי לעבור דרך ועדת האשראי של הפועלים ולאומי. מי שיושב בוועדה הזאת מקבל גישה לכל הזדמנות עסקית במשק, למצבם של כל אנשי העסקים הגדולים בישראל, ויש לו כוח אדיר. בוועדה הזאת ישבו אנשים שהיו להם אינטרסים זרים לאינטרס של הבנק. זו לא רק סכנה לבנק, אלא סכנה לכלל המשק.

חלק מהקוראים של הטקסט הזה בוודאי מתפלאים כיצד ניגוד עניינים ברור כזה לא צעק ודקר את עיני אנשי בנק ישראל, הפיקוח על הבנקים, הפוליטיקאים והעיתונאים.

ובכן, מתברר שמה שנראה ברור לקוראים ומה שמנכ"ל הבנק עצמו ראה כמסוכן — נראה טבעי לחלוטין לעשרות אנשי משק וכלכלה בישראל. ב–30 בנובמבר 2011 חשף סיון איזסקו בעמוד הראשון של עיתון זה רשימה של 12 דירקטורים שכיהנו בבנקים ובגופים מוסדיים שניהלו כסף של אנשים אחרים — ששימשו במקביל דירקטורים בכמה מהחברות הגדולות במשק, שלוו עשרות מיליארדי שקלים מהבנקים והמוסדיים. בעקבות הפרסום העיתונאי הזה ורוחות המחאה, החליט בנק ישראל לשים קץ לניגודי העניינים האלה.

אחד מהדירקטורים בעל הכובע כפול היה לא אחר מאשר פרופ' אפרים צדקה — המועמד כיום לתפקיד נגיד בנק ישראל. צדקה שיגר לוועדת הריכוזיות את חוות דעתו הבלתי תלויה, שבה קבע כי אין כאן בעיה של ניגוד עניינים. בין השאר, הוא כתב במכתבו קורע הלב כי אין שום בעיה של ניגוד עניינים כאשר דירקטור חובש כובעים כפולים — יושב בדירקטוריון של בנק וגם אצל לווה גדול במשק. את נימוקיו המפתיעים של צדקה אפשר לקרוא כאן למטה.

"הבנק חווה ניסיון השתלטות עקיף כושל של נוחי דנקנר, ובסופו של דבר השליטה נחתה בידיה של שרי אריסון, שספק אם היתה מקבלת היתר שליטה במהלך עסקים רגיל"

שרי אריסון
ניר קידר

כן, עכשיו, כאשר שרי אריסון כבר לא בעלת השליטה בבנק הפועלים, התאפשר למנכ״ל הבנק לשעבר, שהכיר את הגברת ואת החבורה שהקיפה אותה במשך שנים ארוכות, להגיד בפומבי את מה שידעה במשך שנים קבוצה קטנה של אנשים בצמרת השלטון ועולם העסקים: אריסון, עם כל המיליארדים שירשה מאביה תד, לא היתה מתאימה וראויה לשלוט בבנק בישראל. בהנהלה של בנק הפועלים ידעו את זה, בפיקוח על הבנקים ידעו את זה, נגיד בנק ישראל לשעבר, סטנלי פישר, ידע את זה. אבל לאריסון היה צבא של יועצים ומנהלים שהתעשרו מהשליטה שלה בבנק, ואף אחד לא רצה לצאת לעימות עם החבורה הזאת. לכולם היה אינטרס לשתף עמה פעולה.

זיו חורג ממנהג הסודיות השווייצית המפורסמת ומספר על שיחותיו עם נגיד בנק ישראל:

"בנק ישראל לא מיהר להסיק מסקנות, לפחות לא באופן פומבי…שאלתי את (פישר) מה דעתו על מודל גרעיני השליטה לנוכח הכשלים שהצטברו באותה עת. פישר ענה שאכן מדובר במודל שלא קיים באף מקום אחר בעולם וצריך לבחון אותו, אבל בפועל פישר לא נקט צעדים מעשיים לשנות את המדיניות או להודיע לפחות על נטישתה העקרונית לאור ההתפתחויות"

ואני אזכיר בנוסף את מה שזיו לא כתב במאמר: בנק ישראל לא רק אישר לחבורה שסביב אריסון, אנשים שחלקם לא היו אחראים וחלקם לא ישרים, לשלוט בבנק הפועלים, הוא גם אישר את מינויו של ציון קינן, מנהל חטיבת האשראי בבנק, לתפקיד המנכ״ל — כאשר בידי הבנק כבר היה דו״ח המציג שורה של כשלים חמורים בתחום האשראי, בעסקים עם אנשים הקשורים לבנק. קינן היה זה שאיפשר ליו״ר דני דנקנר לקבל מהבנק הלוואה של 3 מיליון דולר על בסיס דו״ח עושר מפוברק. בנק ישראל ידע — ואישר.

היינו שמחים לסיים כאן את עדותו של מר זיו ולהיפרד ממנו, אבל לצערנו הסיפור אינו מסתיים. בסוף המאמר כולל זיו את המלצתו לסוג המשטר התאגידי שהוא מציע לכונן בבנקים. כאן אנחנו לא רק חלוקים עמו, אלא סבורים שהיא מהווה סתירה פנימית לתזה של המאמר וספציפית לניסיון האישי שלו בבנק.

"הבעלות על הבנקים נמצאת למעשה בידי הציבור, דרך הגופים המוסדיים המחזיקים במניות, ויש להעביר לגופים אלה גם את בחירת הדירקטורים שיומלצו לאסיפות הכלליות"

נסביר: לאחר שנלקחה השליטה בבנק הפועלים מידיה של אריסון, נמצאים כל הבנקים הגדולים בישראל בבעלות מבוזרת. את ההמלצה למינוי הדירקטורים שלהם מגישה ועדה ציבורית בראשות שופטים. זיו מציע להעביר את הבחירה של הדירקטורים לידי ״הבעלים״ — המשקיעים המוסדיים המחזיקים במניות הבנקים: קופות הגמל, קרנות הנאמנות, חברות הביטוח וקרנות הפנסיה.

טעות גדולה.

זיו תיאר מצב שלפיו כשיש גרעין שליטה במוסד פיננסי גדול — לאנשים שיושבים בדירקטוריון של הבנק יש אינטרסים אישיים ועסקיים גדולים מחוץ לבנק. מה שזיו מציע הוא לתת מעכשיו והלאה למנהלים בגופים המוסדיים למנות את הדירקטוריונים של הבנקים הגדולים. אבל למעשה בכך הוא מחזיר את המצב הקודם — ובריבוע!

הכסף שהמשקיעים המוסדיים השקיעו בבנק הפועלים ובבנק לאומי אינו שלהם — הוא שייך לציבור הרחב: העמיתים, החוסכים והפנסיונרים. לבעלים האמיתיים של הכסף — כלומר לציבור — אין דרך, רצון ובפועל גם יכולת להשפיע על ההחלטות של המנהלים במשקיעים המוסדיים. גם אם היתה להם דרך להשפיע, ספק אם הם היו מממשים אותה בצורה מושכלת, משום שיש להם בתיק ההשקעות עשרות או מאות מניות, והמשאבים הדרושים כדי לפקח על כל החברות האלה וההחלטות שהן מקבלות הוא עצום.

את היגיון התמריצים הפשוט הזה, שכל מי שמצוי ושרוי בשוק ההון שנים ארוכות מכיר, תיארו לא מזמן שלושה חוקרים מאוניברסיטת הרווארד: לוסיאן בבצ׳וק, עלמה כהן וסקוט הירסט. במאמר, שגרסתו האחרונה פורסמה לפני חצי שנה תחת הכותרת ״בעיות הסוכן של משקיעים מוסדיים״, מציגים השלושה מודל פשוט המראה בצורה כמעט מתמטית שלרוב המשקיעים המוסדיים אין תמריץ לפקח בצורה רצינית על ההנהלות של החברות שבהן כספי הלקוחות שלהם מושקעים.

מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר, ציון קינן
מוטי מילרוד

בבצ׳וק מוכר היטב לקוראי עיתון זה משום שהיה יועץ לוועדת הריכוזיות — מהאנשים הבודדים שיצאו נגד צבא הלוביסטים, הכלכלנים והעיתונאים ששכרו הטייקונים. ואולם בארה״ב הוא מוכר הרבה יותר: הוא חוקר בתחום ניתוח כלכלי של המשפט והמצוטט ביותר בעולם בתחום זה, והתמחותו העיקרית היא משטר תאגידי — הנושא שבו עסקינן.

במאמר זה מסביר בבצ׳וק כי מבנה התמריצים של מנהלי הכספים של אנשים אחרים לא מעודד אותם לקיים פיקוח על הדרך שבה מתנהלים הדירקטוריונים והחברות, בהינתן העלויות הכבדות והמחיר הכלכלי שהם עלולים לשלם אם יתעמתו עם מנהלי החברות.

בבצ׳וק, כהן והירסט גם מראים שהסיכוי ש״התחרות״ בין המשקיעים המוסדיים על ביצועים ועל גיוס כספים תביא אותם לפקח בצורה טובה על החברות שבהן מושקעים כספי הלקוחות — הוא אפסי, וככל שגדלה התעשייה של השקעות אינדקס (הידועות לפעמים בשם השקעות פאסיביות) וגדלה הריכוזיות בענף ניהול ההשקעות — התמריצים האלה רק יורדים.

אם ניקח את הניסיון האישי של זיו במשטר התאגידי בבנק הפועלים בעידן גרעין השליטה, ונוסיף לו את המודל של בבצ׳וק על מבנה התמריצים של המשקיעים המוסדיים בשליטה מבוזרת — נקבל תמונה עגומה ומטרידה על התמריץ של השחקנים העיקריים בשוק ההון לדאוג לפיקוח על החברות הציבוריות.

ואולם ראוי לציין שהבעיות האלה חמורות כפליים כאשר מדובר בפיקוח על מוסדות פיננסיים, כמו בנקים וחברות ביטוח, בגלל המינוף המובנה של המאזנים שלהם: רוב הכסף שבשליטתם הוא ציבורי.

האם יש מודל נקי, שבו האינטרסים של המפקחים והמנהלים ואלה של המשקיעים זהים? כמובן שלא — איש עוד לא פתר את בעיית הסוכן ובעיית הפעולה המשותפת בשוק ההון, וגם לא במשטרים דמוקרטיים.

אבל הניסיון של זיו והמודל של בבצ׳וק נותנים לנו כמה כלים ונורות אדומות כדי לגבש את החוקים וכללי המשחק שאנחנו צריכים לקבוע בעולם העסקים.

ראשית, צריך להבין שהרגולציה על מוסדות פיננסיים צריכה להיות הדוקה ושקופה בכל מצב בגלל ניגודי האינטרסים המובנים. שנית, צריך לחזק את העצמאות וחוסר התלות של כל השחקנים — דירקטורים, רואי חשבון, חברות דירוג אשראי, סוכנויות רגולציה וגם כלי תקשורת.

שלישית, ברור שיש משתנה אחד קריטי שמשפיע על התפקוד של כל הגורמים האלה: ביזור מול ריכוזיות. ברגע שיש מעט שחקנים השולטים בסכומי כסף אדירים — כל מערכת האיזונים והבלמים קורסת; אין לאף אחד תמריץ להתריע, להתעמת ולחשוף. גם את זה זיו מדגים בצורה נהדרת: המאמר החשוב שלו פורסם לצערנו רק בסתיו 2018 — שבועיים אחרי שאריסון איבדה את השליטה בבנק, ונוחי דנקנר נשלח לכלא לשלוש שנים.

אפרים צדקה: כדורגלן־העל שחשש לרדת ליגה

האם בנק ישראל ורשות שוק ההון יסיקו מסקנות מאירועי העשור האחרון בבנק הפועלים ומהמחקרים הרבים המתעדים את הסיכונים האדירים במערכת הפיננסית כתוצאה מניגודי עניינים? זה תלוי כמובן בשר האוצר ובראש הממשלה, שבשבועות הקרובים אמורים להחליט על זהות המחליפים של הנגידה קרנית פלוג, ויו"ר רשות שוק ההון והביטוח, דורית סלינגר.

כיצד מועמדים ששירתו טייקונים וחברות ענק רואים את הסוגיה של ניגודי עניינים, עצמאות דירקטורים ומשטר תאגידי במוסדות פיננסיים המנהלים טריליונים של כספי ציבור? הנה הזדמנות מעניינת לקבל את השקפת העולם של אחד מהם: פרופ' אפרים צדקה, שמועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל — שהאתגר העיקרי שלו, לאחר שהודברה האינפלציה בישראל וברוב המערב, הוא בעיקר פיקוח על הבנקים והובלת רפורמות מבניות בהם.

סטנלי פישר
עופר וקנין

ב–4 בנובמבר 2011 שיגר צדקה לחיים שני, שהיה יו"ר ועדת הריכוזיות, מכתב, ובו הוא מלין בפני האחרון כי הוא עומד לפגוע בפרנסתו. הנה כמה ציטוטים ממנו.

״המלצות הוועדה שבראשותך בעניין איסור הכהונה במקביל של דירקטור בגוף פיננסי משמעותי ובתאגיד ריאלי משמעותי פוגעות בצורה קשה, לא מידתית ושלא לצורך בחופש העיסוק שלי וביכולתי להשתמש בהון האנושי שצברתי בעמל רב במשך יותר מ–45 שנה...אני מבקש ממך לאפשר לי להופיע בפני הוועדה ולשטוח את טענותי והשגותי..."

לקריאת מכתבו המלא של פרופ' צדקה ליחצו כאן - דלג

"בקרוב אפרוש מהפעילות האקדמית ואתמקד בכהונות כדירקטור בחברות. זהו בעצם המקצוע שלי... מניסיוני אני למד שיש לי כישורי־יתר לכהונה בגופים פיננסיים או תאגידים ריאליים לא משמעותיים. בהשאלה מעולם הכדורגל: אני רוצה ואני סבור שאני מתאים לשחק בליגת העל, ולא בליגות המשנה. כמו כן, קבוצות מליגות המשנה אינן להוטות, בלשון המעטה, להחתים שחקנים שמסוגלים לככב בליגת העל".

"...רוצה לומר: המלצות הוועדה בעניין פוגעות בצורה קשה ביכולת ההשתכרות שלי ואפשרות הניצול המרבי של ההון האנושי שלי. הסטה של גורמי ייצור מתחומים שבהם יש להם יתרון יחסי לתחומים אחרים מהווה לכשעצמה עיוות ברור וחד משמעי בהקצאת המקורות במשק!"

"...הוועדה מדגישה בצדק את חשיבות השמירה על העצמאות של הדירקטורים. דא עקא, המלצות הוועדה בעניין הזה דווקא מגבירות את החשש להעצמת התלות של הדירקטורים בבעלי השליטה במקום להגדיל את עצמאות הדירקטורים. שהרי ככל שגדל מספר התאגידים שאדם פלוני מכהן בהם, כך גדלה הסבירות שיוכל לשמור על אי תלות בכל אחד מבעלי השליטה..."

"...אם אכן יתקבלו המלצות הוועדה בעניין ההפרדה בין אחזקות ריאליות לפיננסיות (ואגב, אודה על האמת, כי איני תומך בהמלצות אלה), סביר להניח שהבעלות החדשה תגרור מינוי דירקטורים חדשים... לכן, יכולה בוודאי הוועדה להמתין עד אשר ימומשו אם בכלל המלצותיה בעניין ההפרדה ורק אז ללמוד את ממדי התופעה וחומרתה, אם בכלל, ולקבל החלטות בהתאם... אם לא ימומשו המלצות הוועדה — הרי על אחת כמה וכמה שאין זה ראוי 'להעלות על המוקד' בצורה גורפת את כל הדירקטורים המכהנים במקביל בתאגידים פיננסיים וריאליים משמעותיים...״.

ואולם דומה שכמה פסקאות אלה ובעיקר הדרך שבה נפתח המכתב של הפרופסור לכלכלה מביאות את רוח הדברים והשקפת עולמו בקשר לשיקולים שצריכים לעמוד בפני רגולטורים ומקבלי החלטות, בבואם לגבש מדיניות בנוגע להגנה על טריליוני שקלים של כספי ציבור. לפני הכל מדובר, מתברר, בסוגיה של חופש העיסוק או תוכנית הפנסיה וההשתכרות של פרופסור לכלכלה בדימוס, שעשוי חס וחלילה להידרדר לליגת המשנה.

פרופ' אפרים צדקה
מוטי קמחי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר