מניות נופלות? פנסיה נחתכת? משבר 2008 היה רק הקדימון - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
גיא רולניק

מניות נופלות? פנסיה נחתכת? משבר 2008 היה רק הקדימון

אם לא יוסקו המסקנות — מחירי המניות, הפסדי הפנסיות או יוקר המחיה יהיו אחרונות הבעיות שיעמדו בפנינו. הפצעים של 2008 שותתי דם ושום שיא בבורסה, מכונית חשמלית חדשה, אייפון עם מסך גדול עוד יותר ואפילו לא טיסות מאוישות במיליארדרים לירח לא ירפאו אותם

108תגובות
מפגינים בוול סטריט לאחר קריסת ליהמן ברדרס
JEREMY BALES

ניו יורק, בוסטון, ניו הייבן, וושינגטון.

מחירי המניות בוול סטריט קבעו שיאים בחודשים האחרונים; כמעט כל חודש נוספות עשרות ומאות אלפי משרות חדשות; שיעור האבטלה מתקרב לשפל ההיסטורי שבו היה לפני יותר מעשור; רווחי החברות ושיעורי הרווחיות שלהן בשיא; הבנקים חזרו להדפיס כסף כאילו לא היה משבר; נשיא ארה״ב לא מפסיק לצייץ בהתלהבות שמצב הכלכלה מעולם לא היה טוב יותר; והנשיא שקדם לו מצטרף להצהרות האלה, אבל חוזר ומזכיר שהצמיחה המהירה התחילה בקדנציה שלו. עשר שנים לאחר המשבר הפיננסי הגדול ביותר מאז 1929, שמונה שנים לאחר המיתון העמוק שהגיע לאחריו — האם אפשר לגנוז את התחזיות שדיברו על מות הקפיטליזם ולהכריז שהשיטה עובדת ושההיסטריה, כמו תמיד, היתה מוגזמת?

לפני שנחפור במצב הכלכלי ובמה שהתרחש בעשור האחרון, קודם נפנה אל הדור הצעיר, אלה המכונים מילניאלס (דור ה–Y), אלה שגדלו לתוך המשבר הפיננסי: הצעירים האמריקאים בגילים 18–29. לפני שנתיים שאלו חוקרים באוניברסיטת הרווארד את הקבוצה הזאת כמה מהם רואים עצמם כקפיטליסטים. התשובה היתה מפתיעה: רק 19%. באמריקה. 51% ענו לחוקרים שהם לא תומכים בקפיטליזם. מחקר אחר, שנערך לפני כשנה, מצא ש–44% מהצעירים מעדיפים לחיות במדינה סוציאליסטית, לעומת 42% שמעדיפים לחיות במדינה קפיטליסטית.

מי שחי בארה״ב ב–50 השנים שקדמו למשבר הפיננסי ומכיר את המנטליות והתרבות האמריקאית יתקשה להאמין: לא עבר זמן כה רב מאז ש״סוציאליסט״ או ״סוציאליזם״ היו מילות גנאי. יש רק מילה אחת גרועה יותר ממנה והיא ״קומוניסט״ — ובסקר האחרון לא פחות מ–7% מהצעירים העדיפו קומוניזם על פני קפיטליזם.

תקועים במקום

רבים מהתומכים בקפיטליזם או בכלכלת שוק ימהרו לנחור בבוז, להפטיר כמקובל שהצעירים האלה לא מחונכים, לא מבינים, בורים, לא למדו היסטוריה, לא יודעים איך נראו רוסיה הסובייטית, צפון קוריאה או קובה, וכל הקלישאות הרגילות שמלוות אותנו במשך יובל. הטעות כמובן היא בידם של אלה שמתעלמים מהסנטימנט שמבטאים הצעירים — משום שהם מעידים היטב על כך שאמון הציבור בכלל ושל הדורות הצעירים בפרט בשיטה הכלכלית הנוכחית, באליטות, במומחים ובממסד הולך ונשחק בשיטתיות ובעקביות. לדידו של רוב הציבור במדינות המפותחות, ההתאוששות האדירה בוול סטריט אינה רלוונטית לחייו, לפחדיו וחלומותיו.

את השבוע האחרון, שבו ציינו בדיוק עשור למשבר הפיננסי בוול סטריט, עשיתי בדרכים בסיור בחוף המזרחי — מוושינגטון, דרך ניו יורק, ניו הייבן ובוסטון. פגשתי כלכלנים, מנהלי השקעות, היי־טקיסטים, סטודנטים צעירים ופנסיונרים אמריקאים; ימנים, שמאלנים, מצביעי דונלד טראמפ או הילרי קלינטון, ואוהדי ברני סנדרס. אצל אף אחד מהם לא ניכרת התלהבות מיוחדת מהגאות בוול סטריט, משיעורי האבטלה האפסיים או מהציוצים של טראמפ. ארה״ב מבולבלת, שסועה ולעתים גם מפוחדת. תחושות העליונות, הביטחון, המנהיגות המובנית מאליה, הידיעה שהעתיד תמיד יהיה טוב יותר מהעבר, שהטכנולוגיה דוחפת אותנו רק בכיוון אחד — התחלפו במבוכה וחשש.

אלן גרינספן
AP

הרגע המכונן במשבר הפיננסי של 2008 לא היה נפילתו של בנק ההשקעות ליהמן ברדרס, ואפילו לא החילוץ של חברת הביטוח AIG או התוכניות להזרמת טריליוני דולרים על ידי הממשל והבנק המרכזי בארה"ב שבאו בעקבותיהם. הרגע שבו החל ליפול האסימון היה ב–22 באוקטובר באותה שנה, כאשר נגיד הבנק הפדרלי לשעבר, אלן גרינספן, מי שנחשב במשך שני עשורים המנהיג האידאולוגי והכלכלי של המערב — הודה שהיה ״פגם״ כדבריו בתפישה הכלכלית היסודית שלו, שהמודל שלו לא עובד, שהוא טעה לחשוב שהשווקים יסתדרו לבדם בצורה הטובה ביותר.

המשבר הפיננסי, שהגיע לשיאו בינואר 2009 עם כניסתו של נשיא חדש לבית הלבן, הוא הזדמנות חד־פעמית לשלוח מסר לוול סטריט ולארגן מחדש את כללי המשחק במערכת הפיננסית — כללים שהוכתבו במשך שנים ארוכות בעיקר על ידי הבנקאים, הלוביסטים והתורמים הגדולים. אבל הצוות שמינה אובמה במשרד האוצר היה מורכב ברובו מאנשים שהגיעו מאותם מועדונים עם אותן תפישות. רעיונות להתמודד עם המשבר באמצעות פירוק הבנקים הגדולים נגנזו והוחלפו בהזרמת כספים וחילוצים של הבנקים בלי שהבנקאים משלמים מחיר של ממש. המדיניות הזאת תזרע את הזרעים של אובדן האמון של רבים בהגינות של הרגולציה וכללי המשחק בעולם העסקים.

מאותו רגע ואילך החל להתגלגל כדור השלג הרעיוני, האינטלקטואלי, התפישתי ולצבור תאוצה. כשגרינספן עצמו מודה שהמלך הוא עירום, הרגישו יותר ויותר שחקנים בזירה הציבורית בנוח להגיד בקול רם: השיטה לא עובדת, כללי המשחק שירתו בעיקר את החזקים, העשירים והמקורבים.

אמצעי המדיניות העיקרי להתמודדות עם המשבר היה הורדות ריבית והזרמות אדירות של כסף לשווקים על ידי בנקים מרכזיים, שהגדילו את מאזניהם בטריליוני דולרים. בעוד על הבנקים נכפתה, ובצדק, הורדה חדה של המינוף והגדלת הרזרבות — הבנקים המרכזיים והממשלות הגדילו במהירות את החוב.

האי־שוויון בארה"ב מקצין

הריבית הנמוכה והזרמות העתק גרמו להתאוששות של השווקים, ובועת הנכסים חזרה לצמוח במהירות כאשר עליית מחירים חדה בשוק הנדל״ן ברוב הערים הגדולות בעולם מקפיצה את יוקר המחיה, ומרחיקה מהצעירים את הסיכוי לרכוש דירות.

בעוד השווקים החלו להתאושש, הדימום של המשרות נעצר, הבנקים חזרו לעמוד על רגליהם והפעילות הכלכלית החלה לצבור תאוצה, התרחשו תנועות עומק, חשובות הרבה יותר, בשוק הרעיונות והתפישות: שלוש שנים לאחר המפולת בוול סטריט הגיעה מחאת אוקיופיי וול סטריט — שהיתה לכאורה קטנה ודוכאה במהרה, אבל הסיסמה שלה, ה–99% נגד ה–1%, נהפכה בתוך זמן קצר למטבע לשון שגור בשיח האמריקאי — ואמריקה הקפיטליסטית אימצה רטוריקה של מלחמת מעמדות, שבעבר נחשבה נחלתו של העולם הישן ולא של הכלכלה הגדולה והמצליחה בעולם, שבה כל אחד יכול לטפס, ללא קשר לעמדת הפתיחה שלו.

ואז החלו להגיע הנתונים: הכלכלן הצרפתי תומאס פיקטי פירסם ב–2014 את סיפרו ״הקפיטל במאה ה–21״, ועם הכלכלן גבריאל זוקמן הראה לאמריקאים שוב ושוב שהמשבר האמיתי בארה״ב לא היה התפוצצות בועת הסאבפריים, נפילות במניות, הפסדי עתק לבנקים ועלייה מהירה באבטלה, אלא מה שמתרחש לאט־לאט לאורך עשורים, יום־יום, ולא מקבל כותרות — אבל מצטבר למספרים מבהילים: זה 30 שנה שהשכר החציוני בארה״ב דורך במקום ורוב העושר והצמיחה מתרכזים בידי המאיון והאלפיון העליון.

מתחזקים

ואז בא הכלכלן הצעיר ראז׳ צ׳אטי, ובאמצעות מחקר וניתוח מקורי של נתוני ההכנסה של דורות של מיליוני אמריקאים ברחבי ארה"ב בדק את הסיכויים של שכבות שונות של האוכלוסייה לעלות ולהבקיע בסולם ההכנסות. הוא הראה לאמריקאים שהחלום האמריקאי כבר מת מזמן: לא בגלל הצטברות העושר בידי מעטים, שלכאורה יכולה עדיין להשתלב בדוחק בחלום. החלום מת משום שהניידות החברתית בארה״ב — היכולת של אנשים להתחיל בשכבה הכלכלית התחתונה ולעלות למעלה — היא מהנמוכות בעולם. החלום האמריקאי, הוא אמר לתקשורת, חי ובועט — בקנדה. שם הסיכוי של מי שנולד בצד הלא נכון של העיר לטפס למעלה כפול מאשר בארה"ב, הוסיף.

תומאס פיקטי
REUTERS

ואז הופיע סנדרס והזכיר לאמריקאים את המובן מאליו: ברוב העולם המערבי בריאות וחינוך הם מוצר ציבורי שכל אדם זכאי לו. רק בארה״ב חדרה כלכלת השוק לתוך המוצרים והשירותים הבסיסיים ביותר. סנדרס לא היסס, ולכל אורך הקמפיין שלו אמר שיש קבוצה מסוימת מאוד שנהנית מהמשטר הזה: המיליארדרים. בעוד כל חבריו הרפובליקאים והדמוקרטים שקועים מבוקר עד ערב בגיוס כספים מהמיליארדרים — ורואים במהלך הזה דרכו של עולם — סנדרס כפר בשיטה. את כל הקמפיין שלו הוא גייס מעשרות מיליוני אמריקאים — בלי בנקאים, בלי חברות נשק, או תרופות, וגם ללא ענקיות האינטרנט. לפתע התברר כי כסף בפוליטיקה אינו חוק טבע, אלא אולי הנורמה הרקובה והמסוכנת מכולם שבה יש להיאבק.

עד שהגיע טראמפ. סנדרס הציע רשתות הגנה חברתיות כפי שמקובל בכל מדינות המערב, אבל טראמפ הציע משהו אפקטיבי בהרבה: אויבים, מלחמה, מהגרים שלוקחים לנו את העבודה וסין שגוזלת מאתנו את הייצור. אי־אפשר לקחת מטראמפ את כישרונו הטלוויזיוני התקשורתי לשנות את סדר היום בארה״ב ולנרמל במהירות התנהגות שלפני חמש שנים היתה נראה כמדע בדיוני.

עם עליית טראמפ נפתחה מלחמת סחר בהובלת ארה״ב, מתקפה על המוסדות הבינלאומיים שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה וגל פופוליזם ולאומנות ששוטף את ארה"ב ואירופה. אבל עליית טראמפ, לא פחות מרעיונותיהם של פיקטי, צ׳אטי או סנדרס — היא גם התוצאה של המשבר בוול סטריט, שנהפך למשבר אמון עמוק באליטות.

שלשום, עם סיומו של השבוע שבו צוין העשור למשבר בוול סטריט, הודיע התובע הכללי של מדינת לואיזיאנה כי הוא רוצה לראות את הממשל הפדרלי מפרק את גוגל ופייסבוק. לואיזיאנה אינה מדינה חשובה מדי, בלשון המעטה, וכך גם התובע הכללי שלה — אבל ההצהרה שלו מתחברת לתנועה שצוברת תאוצה מפתיעה בחודשים האחרונים: מימין, ובעיקר משמאל, קוראים אינטלקטואלים ופוליטיקאים אמריקאים להתמודד עם הריכוזיות, המונופולים וחברות הענק בדרך ה״אמריקאית״ ביותר, שהאמריקאים שכחו ב–50 השנים האחרונות — פירוק, ריסון ופתיחה לתחרות.

ראז׳ צ׳אטי
Paul Morigi

אם עד לפני המשבר הפיננסי כל חברה שמניותיה עלו במהירות בעשרות או במאות אחוזים היתה מקבלת מיד מעמד של אלופה וגיבורת החלום האמריקאי, הרי שכיום יותר ויותר אנשים מביטים בזינוק בשווי השוק של אפל, גוגל ואמזון אל מעבר לטריליון דולר — לא דרך משקפי וול סטריט, אלא דרך פרספקטיבה רחבה יותר. הם שואלים מהי התרומה של החברות האלה ושל הריכוזיות בענפי משק רבים לאי־שוויון, לריכוז הכוח בידי מעטים.

פייסבוק לא מחברת את העולם, אלא לעתים קרובות זורעת מבוכה, הרס והתמכרות; גוגל אכן מארגנת את כל המידע בעולם, אבל רובו נשאר בשליטתה המוחלטת; ואמזון היא הדבר המענג והטוב ביותר שקרה עד כה לצרכנים, אבל כלל לא ברור איך ייראו עסקים קטנים, בינוניים, עובדים ומשלמי מסים ביום שבו היא תשלוט ברוב המסחר הקמעוני בעולם.

קריסת בנקים, חילוצם בכספי משלם המסים, ירידה חדה במניות, מיליוני אמריקאים שנזרקים מבתיהם בשעה שהבנקאים מקבלים חילוץ ואיש מהם לא נותן את הדין — כל אלה התחברו ב–2008 וב–2009 לסיפור על ״משבר פיננסי״ עם עשרות נרטיבים, הסברים וויכוחים. אבל מי שמנתח את העשור למשבר הפיננסי צריך להיות אטום במיוחד כדי לא להבחין שהמשבר הזה, גדול ומפחיד ככל שיהיה, הוא חלק קטן מסיפור גדול הרבה יותר: סדר היום והרעיונות הליברליים תחת מתקפה, הניכור בין הציבור לאליטות מעמיק, והשנאה והתסכול מבעבעים בכל פינה על פני הגלובוס.

אם המוסדות הדמוקרטיים לא יגיבו, אם לא יבוא תיקון, אם לא יוסקו המסקנות — מחירי המניות, הפסדי הפנסיות או יוקר המחיה יהיו אחרונות הבעיות שיעמדו בפנינו. הפצעים של 2008 שותתי דם ושום שיא בבורסה, מכונית חשמלית חדשה, אייפון עם מסך גדול עוד יותר ואפילו לא טיסות מאוישות במיליארדרים לירח לא ירפאו אותם.

צמיחה עקבית
שיעור האבטלה בשפל
לומדים וצוברים חובות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר