האם "נטו כחלון" תיגמר בסיכון פנסיית ההורים ודחיפת משכנתא לילדים? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם "נטו כחלון" תיגמר בסיכון פנסיית ההורים ודחיפת משכנתא לילדים?

כחלון מחפש בקדחתנות עוד ועוד קסמים וכישופים שהופכים קש לזהב, עד שבסוף אנחנו מתעוררים מהחלום ועוץ לי גוץ לי והכישור שלו נעלמו, התפוגגו והשאירו אותנו עם משבר

247תגובות
שר האוצר, משה כחלון
ניר קידר

שר האוצר, משה כחלון, עומד בימים אלה מול שתי החלטות קריטיות שעשויות להיזכר כסמל הבולט ביותר של כהונתו. ההחלטה הראשונה, שתתקבל בימים הקרובים, עשויה לסכן את הפנסיה של מיליוני ישראלים, וההחלטה השנייה עלולה לדחוף לאורך שנים את הדור הצעיר לנטילת משכנתאות מסוכנות שיתקשו להחזיר.

ביחד, שתי ההחלטות האלה עלולות להכות במשפחות ממעמד הביניים הישראלי בשני המקומות הכואבים והאסטרטגיים ביותר: הפנסיה והדירה. המחדל המסתמן בהחלטה הראשונה נובע בעיקר מרשלנות והתבטלות של כחלון בפני כמה מעוזריו ומקורביו; והמחדל המסתמן בהחלטה השנייה מבטא את התהליך שעובר כחלון מהיום הראשון שבו נכנס למשרד האוצר — הוא מרים בהדרגה ידיים, מוותר על מאבקים וממהר לאמץ כל החלטה חסרת אחריות שעשויה להיראות כמיטיבה עם העם, אך בפועל מעבירה משאבים מציבור רחב ומפוזר ומהדור הבא למגזרים ספציפיים קטנים ומאורגנים עם כוח פוליטי. ריח הבחירות באוויר, וכחלון מאבד את העשתונות.

"הקמת רשות שוק ההון היא צעד חיוני ומרכזי לשכלול השוק הפיננסי בישראל. כיום הגופים הפנסיוניים של קרנות הפנסיה, חברות הביטוח וקופות הגמל מנהלים כספים שעולים על אלה שמנוהלים על ידי הבנקים. בשוק ריכוזי, כמו זה שקיים בישראל, אנחנו צריכים רשות שוק הון חזקה, יציבה, לא פוליטית, שלצד בנק ישראל תוכל לשמור על כספי המבוטחים מן הצד האחד ומן הצד שני, לקחת חלק מרכזי בכלכלת ישראל״. חלפו בדיוק שנתיים מאז ששר הכלכלה אלי כהן, יד ימינו של שר האוצר, נשא את הדברים האלה בכנסת, בישיבה שבה אושרה בקריאה שנייה ושלישית ההחלטה ההיסטורית להקים רשות עצמאית לשוק ההון, הביטוח והחיסכון.

אלא שזה היה בעידן אחר, פרהיסטורי, באוגוסט 2016, ימים שבהם כחלון וכהן עוד זכרו וחיו את הבטחות הבחירות שלהם, את הסיבה היחידה שבגללה מונה כחלון לשר האוצר — הבטחתו להיאבק נגד מוקדי הכוח במשק למען הצרכנים, משלמי המסים והמשקיעים.

באוגוסט 2018, בתום קדנציה של חמש שנים — תחילה כראש אגף שוק ההון ולאחר מכן כראש הרשות העצמאית החדשה לשוק ההון, פרשה דורית סלינגר מתפקידה. התפנית ביחס של שר האוצר ומקורביו לרשות שוק ההון התגלתה עוד לפני שסלינגר פרשה; על אף שתאריך פרישתה היה ידוע במשך שנתיים — לא טרחו כחלון ואנשיו לקיים הליך מסודר למציאת מחליף. זה חודש שאין ראש לרשות האמונה על הגנה של 1.5 טריליון שקל של כספי ציבור.

שוק הנדל"ן

אך סמלי הוא שהפקרת העמדה החשובה ביותר ברגולציה של שוק ההון התרחשה בדיוק בחודש שבו צוין בכל העולם עשור למשבר הפיננסי של 2008, שהבליט את החשיבות ברגולציה הדוקה על השווקים הפיננסיים. האיתות לשוק ההון, לחוסכים ולמפוקחים ברור: כחלון איבד עניין.

לוואקום מיהר להיכנס ה"פיקסר" של כחלון, מנכ״ל האוצר שי באב״ד — אחד הפקידים הכי פוליטיים שהיו במשרד ב–30 השנים האחרונות. השבוע חשף סמי פרץ בעיתון זה את מה שכל צמרת האוצר ידעה; המועמדים שרואיינו על ידי ועדת האיתור שבראשה עומד באב״ד הבינו מיד בתחילת הראיונות לאן הרוח נושבת: ועדת האיתור מחפשת יס־מן שימלא את הוראות הפוליטיקאים ויפסיק להתעמת עם הבוסים של השוק — חמשת בעלי השליטה והמנכ״לים בענקיות הביטוח והפנסיה הגדולות.

המגמה המסתמנת להחליש את העצמאות והלוחמנות של רשות שוק ההון מתיישבת עם קמפיין ה"משילות" והעברת הכוח מה״פקידים״ לפוליטיקאים, שאותו מובילים שרת המשפטים איילת שקד ושורה של פעילים פוליטיים והוגי דעות ימנים, חלקם ליברטריאנים, שצמחו סביבה בשנתיים האחרונות.

אין דרך טובה יותר להבין כמה מניפולטיבי וחלול הקמפיין הזה מאשר לבחון את מקרה המבחן של עצמאות רשות שוק ההון ששקד סימנה לפני חצי שנה כאויבת. בלב הטיעון של אנשי קמפיין ״המשילות״ עומד הרעיון שובה הלב והפשוט הבא: פקידים באשר הם צריכים למלא את הוראות הפוליטיקאים, שהרי הפוליטיקאים נבחרו על ידי הציבור. תמצית הדמוקרטיה.

בואו נבחן את הרעיון ה״פשוט״ הזה באמצעות רשות שוק ההון. הממשלה הקימה את רשות שוק ההון כרשות עצמאית, בדומה לרשות ניירות ערך, בנק ישראל או מבקר המדינה — כדי שלא תהיה כפופה לשליטה הישירה והיומיומית של פוליטיקאים. האם זה אומר שהרשויות האלה הן ״לא דמוקרטיות״?

שר הכלכלה, אלי כהן
יונתן זינדל / פלאש

רחוק מכך. אם היתה נערכת היום הצבעה דמוקרטית ישירה בקרב כל אזרחי ישראל על שאלה אחת — האם לדעתך רשות שוק ההון המופקדת על הגנת כל כספי הפנסיה של הציבור צריכה להיות עצמאית או כפופה ישירות לפוליטיקאים — הרוב המוחץ של הציבור היה בוחר באופן דמוקרטי להרחיק את ניהול הרשות מהפוליטיקה. מדובר בפנסיה ובחסכונות של האנשים.

כמובן שבשיטת השלטון הישראלית לא נערכות הצבעות ישירות כאלה. לבוחרים מוצע מדי ארבע שנים לבחור בין שלל מפלגות שכוללות סל רחב של הצעות מדיניות — שטחים, שלום, דת, מדינה, ביטחון, ימין, שמאל וכו'. חלק גדול מהמצביעים יבחרו בהתאם לשבט שלהם.

כחלון וכהן, שהובילו את הקמת רשות שוק ההון לפני שנתיים, נימקו את הצורך בהקמתה בדיוק מסיבה זאת: ״אנחנו צריכים רשות שוק הון חזקה, יציבה ולא פוליטית״. האם ״לא פוליטית״ משמעותה אנטי־דמוקרטית? כמובן שלא. לאור הניסיון האדיר שנצבר בכל הדמוקרטיות בעולם במשך שנים, ברור שהפקדת ניהול הרגולציה על המערכת הפיננסית ישירות בידי פוליטיקאים היא מסוכנת מאוד.

המראיינים בוועדת האיתור לראש רשות שוק ההון והביטוח הבא אימצו בראיונות הקבלה את הסיסמה של מנהלי חברות הביטוח, הלוביסט שלהם — יו"ר לשכת עורכי הדין, אפי נוה — ושרת המשפטים: סלינגר כשלה משום שבתקופת כהונתה ״הוציאה 300 חוזרים״. ״מה דעתך על 300 חוזרים״, נשאלו המועמדים המבוהלים, והבינו מיד את מטרת השאלה: מצופה מהם לומר שאצלם זה לא יקרה יותר.

בואו נתעכב לשתי דקות על קמפיין ״300 החוזרים״. המספר 300 נשמע גבוה מאוד. אוי ואבוי. זו ביורוקרטיה איומה. ביורוקרטיה שחונקת את היזמות הנהדרת במגזר העסקי. כל אחד מאתנו מיד מזדהה עם הסיסמה, שהרי אין דבר השנוא עלינו יותר מהטופסולוגיה הנוראית שכופות עלינו הרשויות הממשלתיות. ברור שמי שמוציא הרבה חוזרים הוא רשע מרושע.

שרת המשפטים, איילת שקד
מגד גוזני

אז לפני שאתם ממשיכים את קריאת הטור הזה, תעשו בבקשה הפסקה קצרה ותשלפו את פוליסת ביטוח המנהלים או קרן הפנסיה שלכם ותקראו אותה. לא, סתם הקנטתי אתכם. אין צורך באמת לעשות זאת. הרי תוך שתי דקות תאבדו עניין ויכולת ריכוז, שכן מדובר בעשרות עמודים הכתובים בשפה שבן אנוש, שלא משמש עורך דין, אקטואר או שניהם, לא יכול להבין.

את 300 החוזרים שהוציאה סלינגר, שמטרתם למנוע מהחברות המפוקחות לנצל, להונות ולהטעות את המבוטחים והלקוחות, יש להעמיד מול שלושה דברים: 1. החברות המפוקחות על ידי רשות שוק ההון מנהלות 1.5 טריליון שקל של כספי ציבור. כולנו מחויבים, בחוק, להפקיד מדי שנה כ–100 מיליארד שקל מהמשכורת שלנו אצל החברות האלה. בשנה הבאה הסכום הזה יהיה 1.6 טריליון שקל. 2. יש פערי מידע וכוח אדירים בין החברות המנהלות את הכסף והתעשייה הענקית שמשווקת את שירותיהן לבין הצרכנים, החוסכים והעמיתים. הפערים האלה באים לידי ביטוי בכל שלושת השלבים של השירות: כאשר אנחנו בוחרים את החברה והמוצר, כאשר אנחנו מפקידים את כספנו בו לאורך עשרות שנים וכאשר מגיע הרגע שבו אנחנו אמורים לקבל את הכסף במועד הפרישה, או חס וחלילה כאשר קורה לנו אסון שהופך אותנו לחלשים ושבירים במיוחד. 3. המוצרים הפיננסיים שנמכרים לנו מסובכים. 99% מהציבור לא מבין אותם לעומק, ובמקרים רבים השירות עצמו יינתן 20, 30 או 40 שנה לאחר כריתת חוזה ההתקשרות המקורי. הטעיה או ניצול של הלקוח עלולים להביא עליו קטסטרופה כלכלית בערוב ימיו או בעת אסון. האם כחלון לא מבין זאת? הוא מבין היטב — אבל הבחירות מתקרבות והוא איבד עניין.

קודמה של סלינגר בראשות אגף שוק ההון באוצר לא זכה לביקורת חריפה ומתמשכת מצד חברות הביטוח והדרג הפוליטי. הוא היה Team Player, שאישר בין השאר לשלמה אליהו לרכוש את חברת הביטוח מגדל בהלוואת ענק מבנק לאומי. הוא גם ראה ברכה בהחלטתו ומונה לאחר שסיים את תפקידו ליו"ר מגדל בשכר גבוה פי עשרה משכרו של פקיד ממשלתי.

סלינגר, לעומת זאת, חסמה לאורך כל תקופת כהונתה עסקות שבמסגרתן חברות סיניות היו אמורות לרכוש את השליטה בחברות ביטוח ישראליות. אלמלא התעקשותה, הפנסיה של מאות אלפי ישראלים היתה יכולה להיות כיום בשליטה ישירה או עקיפה של ממשלת סין, שבה הפוליטיזציה והשחיתות הן ברמות שלא מוכרות בישראל.

בעוד את הטעות המסתמנת בתחום מינוי ראש רשות שוק ההון אפשר להגדיר כרשלנות של כחלון או חולשתו מול כמה ממקורביו תאבי הכוח שזיהו הזדמנות לפתח קשרים עם טייקוני שוק ההון — הרי ההודעה של האוצר השבוע, שלפיה הוא שוקל לאמץ את הרעיון של הח"כית אורלי לוי־אבקסיס להציע לציבור לקחת משכנתאות של 90% משווי הדירה, היא מחדל מכוון וקיצוני בחוסר אחריותו.

שי באב"ד
אייל טואג

לפני כשנתיים גילתה לוי־אבקסיס את המכונה הפלאית שכל המדענים, הפוליטיקאים והכלכלנים מחפשים זה אלפי שנים — זאת שהופכת קש לזהב. בעוד בכל העולם ובוודאי בישראל מחפשים פוליטיקאים, פקידים, כלכלנים, אנשי מיסוי ובנייה דרכים לפתור את בעיות הדיור, לוי־אבקסיס חשבה על פטנט גאוני: לא צריך להוריד את מחירי הדיור או להתעמת עם אינספור האינטרסנטים בענפי הנדל"ן והמימון. כל שצריך לעשות הוא להורות לבנקים לחלק כסף לכל מי שרוצה לקנות דירה — ללא קשר ליכולתו הכלכלית. זה win–win–win–win: הזוג הצעיר קונה דירה, הקבלן מוכר דירה, הבנקאי מעמיד עוד משכנתאות ואוצר המדינה נהנה מהמסים הרבים שכל עסקת נדל"ן מייצרת.

כמובן שבהמשך עשויה להיווצר בעיה קטנה: חלק מהקונים לא יוכלו לפרוע את ההלוואות; במקרה הגרוע הם ייקלעו למשבר פיננסי אישי; במקרה הבאמת גרוע יזנקו מחירי הדירות כתוצאה מגל משכנתאות סאבפריים ולאחר מכן יקרסו, תוך שהם משאירים עשרות אלפי משפחות מדממות מזומנים — מה שייאלץ את הממשלה לחלץ את נוטלי המשכנתאות, או את הבנקים. במלים אחרות, במקרה של משבר הממשלה תכניס יד עמוק לתוך הכיס של האנשים האחראים, שלא רצו לקחת משכנתאות גדולות, כדי לממן אנשים שלא גילו אחריות.

ואולם זה תסריט לא הגיוני. אנחנו הרי יודעים שמחירי הדירות רק עולים כמו פונקציה מונוטונית עולה עד אינסוף, וכל נוטלי המשכנתאות לעולם לא יפוטרו או יספגו ירידה בהכנסה ותמיד יוכלו לפרוע אותן כמו שעון. הרי לא יעלה על הדעת שחגיגת משכנתאות במינוף חריג של 90% תסתיים במשבר פיננסי אדיר שיגרור את כל המערכת הפיננסית והמשק למטה.

אכן כן. להצעת החוק של לוי־אבקסיס, עם כל כוונותיה הנהדרות, אפשר לקרוא הצעת חוק ״סאבפריים כחול־לבן״, שכן היסודות שלה מזכירים את מה שהתרחש בארה״ב ערב המשבר הפיננסי הגדול שבו הבנקים, בחסות הממשלה, דחפו למיליוני אמריקאים משכנתאות שהיו גדולות משמעותית מיכולת ההחזר שלהם.

אם כחלון יאמץ את הצעת לוי־אבקסיס לא תהיה ברירה אלא לשנות את שמותיהם הפרטיים של השניים. אורלי תיקרא "פאני" ומשה יהיה "פרדי", על שמם של שתי סוכנויות המימון הממשלתיות למחצה, שבעזרתן דחפו הממשלים הדמוקרטים והרפובליקאים משכנתאות במאות מיליארדים לציבור האמריקאי. בארה״ב הוסיפו הפיננסיירים איגוח של משכנתאות הסאבפריים, וביחד קיבלנו ניטרוגליצרין שהושאר בארגז החול בגן הילדים.

לא צריך להיות מומחה למימון, נדל״ן או כלכלה כדי להבין שהצעת החוק של לוי־אבקסיס, שכחלון הודיע כי הוא שוקל לאמץ, היא סכנה ברורה ומיידית למשק. אחד ממקורבי כחלון אמר לנו השבוע בתגובה שהמבקרים של תוכנית לוי־כחלון לחלוקת משכנתאות של 90% הם "השבעים שלעולם לא יבינו את הרעבים". זו אינה דמגוגיה, אלא מניפולציה: בטווח הארוך הנהנים מהתוכנית הזאת יהיו רק בנקאים, בעלי קרקעות וקבלנים שיידעו מתי להוריד את הכסף מהשולחן. ההפסדים או החשבון על החילוץ מהמשבר יוגשו למשלם המסים הישראלי. הכלכלה, הפוליטיקה ואמון הציבור בארה״ב עדיין מלקקים את פצעיהם ממדיניות כלכלית דומה שהונהגה שם בראשית שנות ה–2000.

במערכת הכלכלית והפוליטית התחזקה בחודשים האחרונים ההערכה שכחלון הרים ידיים מהבטחת הבחירות שלו להוריד את מחירי הדיור; הוא הבין שכל עמדות הכוח והכסף במדינה רוצות לראות מחירים גבוהים ועולים, ואין כדאיות פוליטית לצאת למאבק הזה. האינדיקציה הטובה ביותר לאובדן הדרך והייאוש של כחלון היא ההשתעשעות ברעיון המופרך של לוי־אבקסיס.

מה שמפחיד את כחלון אינו הרעיון של הח"כית השאפתנית, אלא הסקרים שמנבאים כי היא תיקח ממנו מנדטים. במקום לעמוד מול הציבור ולהסביר לו באריכות, בפרטנות וביושר שוב ושוב ושוב מדוע החשבון על רעיונות של לוי־אבקסיס, כמו צעדים אטרקטיביים של הדפסה וחלוקת כסף למגזרים וקבוצות אינטרס חזקות, יוגש בסופו של דבר לציבור — כחלון מחפש בקדחתנות עוד ועוד קסמים וכישופים שהופכים קש לזהב, עד שבסוף אנחנו מתעוררים מהחלום ועוץ לי גוץ לי והכישור שלו נעלמו, התפוגגו והשאירו אותנו עם משבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר