נוחי דנקנר נכנס לכלא. הגיע הזמן לדבר על מה שכולם נמנעים ממנו - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
גיא רולניק

נוחי דנקנר נכנס לכלא. הגיע הזמן לדבר על מה שכולם נמנעים ממנו

האליטה בישראל עדיין לא מעוניינת לנהל את השיחה האמיתית, החשובה, הכואבת והקשה על תופעת נוחי דנקנר ■ להימנעות שלנו מהשיחה על הפרשת - הן ברמה האישית והן ברמה המערכתית - יהיה מחיר כבד

103תגובות
נוחי דנקנר נכנס לכלא
עופר וקנין

ביום שבו שלח בית המשפט העליון את נוחי דנקנר, איש העסקים הדומיננטי ביותר בישראל במשך עשור, לשלוש שנות מאסר בפועל - עסקו רבים בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים בשאלת התקלה במועד מסירת פסק הדין לנאשם ובמפיקת הרדיו שלכאורה בישרה לנאשם עליו.

ביום שבו נכנס דנקנר לכלא היתה שיחה ערה על אוסף קלישאות על הקדוש ברוך הוא, פטריוטיות ואהבת המדינה - אותן בחר האסיר להשמיע במסיבת העיתונאים שתיכנן מראש. בערב דיווחה העיתונות כי הזמר קובי פרץ, שהשתחרר לפני כשלושה חודשים מכלא מעשיהו, נפגש עם האסיר והכין אותו לחייו החדשים.

בשנתיים האחרונות התעמקה העיתונות בעיקר בהרצת המניות ב"הנפקת החברים" של דנקנר, בטיעונים וטיעוני הנגד שהועלו במשפט ובאוסף של ראיות שהן מה שהביאו, או לא הביאו, להרשעה של דנקנר.

עכשיו, כאשר דנקנר כבר בכלא כתוצאה מפסק דין של בית המשפט העליון, אפשר להגיד בביטחון: האליטה בישראל ב-2018 עדיין לא מעוניינת לנהל את השיחה החשובה, הכואבת, הקשה והאמיתית על תופעת נוחי דנקנר; לא הפוליטיקאים, לא העיתונאים, לא האקדמאים, לא הרגולטורים ולא אנשי העסקים.

לעצם כניסתו של דנקנר לכלא יש ויהיו תועלות משמעותיות וישירות לחברה הישראלית, לדמוקרטיה, להון החברתי, לשגשוג בעולם העסקים, לאיכות החיים ולרמת החיים. אעמוד עליהם בקצרה לקראת סוף הטור הזה. אבל להימנעות שלנו מהשיחה האמיתית על פרשת דנקנר - הן ברמה האישית והן ברמה המערכתית - יהיה מחיר כבד. כבר השבוע התחלנו לקבל תזכורות לכך.

המרוץ למינוי של שני תפקידי מפתח במשק הישראלי הגיע השבוע לשלביו האחרונים: יו"ר בנק לאומי, הבנק השני בגודלו בישראל המנהל כ-450 מיליארד שקל מכספי הציבור, ויו"ר רשות שוק ההון והביטוח, הרגולטור שאחראי על השמירה של כספי הגופים החוץ־בנקאיים בסך 1.55 טריליון שקל של כספי הציבור. שני המינויים האלה ישפיעו משמעותית על השאלה כיצד יושקעו וינוהלו בשנים הקרובות כ-2 טריליון שקל מכספי הציבור.

חלק ניכר מהדיון במינויים החשובים האלה עסק בקורות החיים, רמת המקצועיות, הניסיון והידע של המועמדים, ובמספר התעודות והדיפלומות שתלויות להם במשרד או בבית.

בצדק: התפקידים האלה דורשים רמות ידע, מקצועיות, ניסיון ותחכום גבוהות מאוד. הנושאים הפיננסיים סבוכים, הסביבה שבה צריך להתנהל מורכבת ולעתים קרובות כוחנית, וידע והבנה עמוקים הם קריטיים למילוי התפקיד בהצלחה.

אבל מה שנעדר ברוב המקרים מהדיון - בממשלה, בוועדות המינויים, בהנהלות של החברות הרלוונטיות, באקדמיה ובעיקר בעיתונות - הם הלקחים שאפשר להפיק מהעידן שבו שלט דנקנר במשק הישראלי על סוג האנשים שמתמנים לעמדות מפתח.

מסיבת העיתונאים "המאולתרת" שקיים נוחי דנקנר עם כניסתו לכלא
עופר וקנין

נרענן במהירות את זכרוננו:

אנשי מקצוע מנוסים, רציניים עם תארים מתקדמים וניסיון ישבו בדירקטוריונים של החברות בקבוצת אי.די.בי, שנטלו הלוואות עתק להשקעה בפרויקטים ובנכסים מסוכנים, כמו קרקע בלאס וגאס או מניות קרדיט סוויס. אף אחד מהדירקטורים לא התנגד לעסקות הממונפות שחשפו את החברות הציבוריות לסיכונים חריגים.

 אנשי מקצוע רציניים, מנוסים עם תארים מתקדמים ישבו בדירקטוריון של דיסקונט השקעות ואישרו לדנקנר לשרוף 400 מיליון שקל ברכישת עיתון "מעריב", שהיה קרוב לקריסה שנים ארוכות - אף שעלה חשש ברור שהעיתון נרכש כדי לצבור כוח פוליטי ולאיים על מבקרים. רק כאשר דנקנר איבד את השליטה באי.די.בי ואת כוחו - העידו אנשי פנים בחברה מה היתה מטרת הרכישה האמיתית של "מעריב" ובית המשפט המחוזי, שחקר את הדירקטורים בדיסקונט השקעות, כינה את הדיונים בדירקטוריון "תהלוכה של בגדי המלך החדשים".

 מיטב רואי החשבון בוגרי המוסדות הטובים ביותר, עם ניסיון של עשרות שנים בענף, אישרו לאי.די.בי לנפח את הרווחים במאזנים, באמצעות טיפול חשבונאי אגרסיבי, אולי מניפולטיבי, ברישום ההשקעה בשופרסל והקרקע בלאס וגאס. כאשר דנקנר איבד מכוחו - הרווחים התפוגגו מיד והאמת נחשפה לציבור.

 מיטב מומחי המימון עם ידע בפיננסים ושליטה וירטואוזית בתוכנת האקסל, בעלי תארים מתקדמים מאוניברסיטאות מהליגה הבינלאומית, הכינו את הערכות השווי וחוות הדעת הכלכליות שאיפשרו לאי.די.בי לרכוש את חברת ישראייר הכושלת - מהלך שהעביר חובות עתק פרטיים של דנקנר ומקורביו אל הציבור.

 מיטב המומחים בארגון תעשייתי, הגבלים עסקיים, רובם עם ניסיון רב בארץ ובעולם, עמדו מנגד במשך שנים כאשר בענפי משק רבים שבהם היתה מושקעת אי.די.בי איפשרה הריכוזיות לגבות מחירים לא תחרותיים ולנפח את יוקר המחיה.

 מיטב הבנקאים וקציני האשראי אישרו לאיתי שטרום, האיש אשר הריץ את מניות אי.די.בי, הלוואה של 15 מיליון שקל ללא ביטחונות, בשיחת טלפון אחת, רק משום שדנקנר היה מעברו השני של הקו.

מיטב המשפטנים והכלכלנים הישראלים בבנק ישראל וברשות ניירות ערך - אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה - נמנעו לאורך שנים מלחקור את שרשרת ההלוואות הפרטיות הענקיות שעברו תת־קרקעית בין יו"ר בנק הפועלים ובן דודו של נוחי, דני דנקנר, לבין יו"ר אי.די.בי, נוחי דנקנר. סיכוי סביר שההלוואות לא חוקיות או נגועות בניגודי עניינים המסכנים את הבנקים. פרופסורים, משפטנים ומומחים למשטר תאגידי, פיננסים ובנקאות בגופי הרגולציה נמנעים גם כיום מליזום חקירות שיחשפו לעיני הציבור את בנקאות המקורבים של עידן נוחי דנקנר ואליעזר פישמן במשק.

מיטב רואי החשבון, עורכי הדין, בנקאי ההשקעות ומומחים למשטר תאגידי ישבו בדירקטוריונים של הבנקים שנמנעו במשך שנים להפעיל בקרה על ההלוואות שנטלו דנקנר וחברותיו מבנק הפועלים ובנק לאומי. כאשר דנקנר איבד את כוחו נחשפו לפתע חוסרים בביטחונות ומחיקות בסך מאות מיליוני שקלים.

יורם טורבוביץ'
מוטי מילרוד

אפשר להמשיך את הרשימה הזאת, אבל דומני שהנתונים האמפיריים, שרובם זכו לתיעוד מדויק בדו"חות כספיים ובפסקי דין, מציירים תמונה ברורה: כל העסקות הפסולות והמושחתות האלה בוצעו באישור ובגיבוי של אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, משפטנים, כלכלני ורואי חשבון בעלי ניסיון רב, עם יוקרה ומוניטין במגזר העסקי, ובמקרים רבים גם עם תארים מתקדמים מהמוסדות המובילים בארץ ובעולם.

מה היה חסר לכל עשרות עורכי הדין, הכלכלנים, רואי החשבון, הרגולטורים והעיתונאים שהיו מעורבים בכל העסקות האלה? איי.קיו? לא. ניסיון? גם לא. דיפלומות ממוסדות יוקרתיים? בוודאי שלא. היה חסר להם משהו הרבה יותר בסיסי: מצפן ערכי מסוים וחוט שדרה שבדרך כלל מגיע אתו.

האנשים שאישרו את כל העסקות האלה, שנמנעו מלעשות את עבודתם ברגולציה ובדירקטוריונים, התחלקו לשני סוגים עיקריים: אלה שממוקדים אך ורק בצבירת כסף וכוח, ואלה שמתבטלים בפני כסף וכוח.

היה להם עוד מהמשותף, לרובם: לא היתה הפרדה של ממש בין המעגלים המקצועיים שלהם לבין המעגלים החברתיים. הם נעו ערב ערב, כלהקה, עם בני ובנות זוגם, מקוקטייל, בר מצווה, חתונה ומסיבה של טייקון אחד למשנהו. כמות המסיבות ו"איכותן" היא שקבעה את מעמדם החברתי.

ריכוז הכוח הכלכלי האדיר בידי קבוצה כה קטנה של אנשים והחיבורים הקרובים ביניהם יצרו קבוצה שהנאמנות העליונה שלה היא אך ורק לחברי הקבוצה ולנורמות שלה, שבהדרגה סטו משמעותית מנורמות שהיו מצופות מאנשים בעמדות השפעה כה משמעותיות. מקומך בקבוצה, ערכך ויוקרתך נמדדים רק בשני מטבעות: כסף וכוח. ברגע שאת חלק מהקבוצה הזאת - הסיכוי שתייצגי את האינטרס הציבורי, כאשר הוא יתנגש באינטרס האישי ובאינטרס הקבוצה, נמוך. זה קשה מדי.

בנו של בעל שליטה בחברת השקעות גדולה הסביר לנו בזמנו את הפחד: "אם לא היינו מאשרים את העסקה היינו נפגעים בעשרות מיליונים, אבל מפחיד יותר היה הנידוי החברתי".

קורא ספקן ימהר אולי לקבוע שהתופעה הכלכלית והחברתית שאני מתאר למעלה היא אופיינית, מוכרת ובמידה רבה כמעט הכרחית. היא קיימת בתחומים רבים בחיינו לאורך ההיסטוריה.

ייתכן, אבל אליטות כלכליות, עסקיות ופוליטיות כאלה יכולות לשרת רק את עצמן, או לראות גם את השירות הציבורי כחלק ממחויבותן, ולהבין שבטווח הארוך הן חייבות לקבל לגיטימציה ציבורית. לקבל אחריות לא רק למקסום התועלת האישית של חברי הקבוצה.

בימי שלטון הדנקנרים השיחה הזאת כמובן לא התנהלה. לקבוצה הזאת היה מספיק כוח כדי לשלוט בסדר היום, בשיחה וברעיונות בישראל: הם כתבו את הנרטיב של עולם העסקים והפוליטיקה הישראלית - הם הצליחו לשכנע את הציבור שהם המנהיגים, האלופים, הפילנטרופים ולעטוף רגולציה כושלת ששירתה את החזקים בסיפור על החופש הכלכלי. היו להם גם עיתונים, שהם מכשירים אפקטיביים ביותר בקביעת סדר יום ובהטמעת נרטיבים שהועילו להם.

משה ברקת
עופר וקנין

אבל כיום, כאשר ערוותם נחשפה ברבים, כאשר רבים מהם ירדו מנכסיהם, כאשר דו"חות כספיים מבהירים שכישרונם היה בעיקר בכוחם הפוליטי - יש לנו הזדמנות לעשות שינוי. ואולם גם עכשיו אנחנו נמנעים מלנהל את השיחה הזאת. את חלקנו היא מביכה, על חלקנו היא מאיימת ואילו רבים נשארים בעלטה: מטביעים אותם בפרטים על מינופים, פירמידות, תספורות והנפקות - כדי להימנע מלנהל את השיחה החשובה והכואבת הזאת.

כמובן שיש לנו גם תירוץ נהדר לא לנהל עכשיו שום סוג של שיחה: קרב אימתנים היסטורי מתנהל בארה"ב, בישראל ולמעשה בכל המערב בין שמרנים לליברלים, בין ימנים לשמאלנים, בעד ונגד הגירה, בעד ונגד סחר פתוח, בעד ונגד לאומנות. זה לא הזמן הרי לנהל שום שיחה אחרת - על אליטות שדואגות רק לעצמן.

לא בטוח. לגל העכור נגד רעיונות של חופש וזכויות אדם יש שורשים והסברים כלכליים והיסטוריים רבים. אבל הדומיננטיים שבהם הן השיטנה וטינה הגוברות לאליטות; הן אולי היו שם תמיד, אבל כנראה גברו מאוד בשנים האחרונות. "אליטות" זה לא רק הנשיא, ראש הממשלה ושני אנשי עסקים עשירים - אלא כפר שלם של שחקנים שמאפשרים לאליטות קטנות לרמוס את האינטרס הציבורי.

אם אנחנו מוטרדים מ"פופוליזם", לפחות מההיבט השלילי שלו, אז אנחנו צריכים להבין ששורשיו נעוצים בסוג הכלכלה הפוליטית שאנשים כמו דנקנר היו במרכזה.

השיחה על המועמדים להובלת הבנקים והרגולטור של שוק ההון נעדרה השבוע את כל המרכיבים המתוארים לעיל. היא התמקדה, שוב, בשאלת הדיפלומות והניסיון. קיומו או היעדרו של מצפן ערכי ברור, עצמאות, חוסר תלות ונכונות להתעמק עם האליטה הכלכלית והפוליטית לא הועלו במקומות הרלוונטיים. לד"ר יורם טורבוביץ' או ד"ר משה ברקת ושאר המועמדים לתפקידים הבכירים במוסדות פיננסיים ציבוריים ובגופי הרגולציה המרכזיים יש להפנות שאלות לא רק על הניסיון והתעודות שלהם - אלא בעיקר לתהות על עצמאותם, נכונותם להתעמת עם מוקדי הכסף והכוח המשמעותיים בשוק ההון הישראלי ולברר אם הם חלק מאליטה שמשרתת את עצמה את הציבור. לא ניהלנו השבוע את השיחה הזאת, לא ניהלנו אותה בשנים האחרונות.

אבל אחרי שאמרנו את כל זה, כדאי להדגיש: לכניסתו של איש העסקים החזק בישראל לכלא לשלוש שנות מאסר עדיין תהיה תרומה קונקרטית וחשובה למדינה שלטענתו הוא "אוהב אותה".

 המדינה שדנקנר אוהב מתחזקת כאשר מיליוני ישראלים מקבלים הדגמה חדה וברורה לכך שבית המשפט העליון לא מהסס לשלוח למאסר בפועל איש עסקים שמגיע ממעגלים קרובים מאוד לאלה של האליטה המשפטית. במדינות מערביות רבות, ובראשן ארה"ב, נמנעת מערכת אכיפת החוק והמשפט למצות את הדין עם צמרת עולם העסקים, גם משום שהעונשים נגד אנשי הצווארון הלבן מורכבים ולא נעשים נגד אדם ספציפי, אלא נגד מיליוני חוסכים, משקיעים ומשלמי מסים, וגם בגלל הקרבה בין מעגלי החוק למעגלים של עולם העסקים.

 המדינה שדנקנר אוהב מתחזקת כאשר מאות דירקטורים, רואי חשבון, השותפים הבכירים במשרדי עורכי הדין ורגולטורים בכירים מקבלים הדגמה חיה לתהליך שבו אנשים שהיו מוגנים נחשפים לפתע במלוא ערוותם וחירותם ניטלת מהם. את השיחה הערכית עוד לא עשינו, אבל הסיכון של הדירקטורים שמאשרים עסקות שעושקות את הציבור - לשלם בכיס ולאבד יוקרה ציבורית - עולה משמעותית עם כניסתו של דנקנר לכלא.

 המדינה שדנקנר אוהב לכאורה מתחזקת כאשר ריכוזי כוח כלכליים גדולים נחלשים וסמלים שלהם מושלכים לכלא; ריכוזיות היא הרוצח השקט לא רק של ההון החברתי, אמון הציבור במערכות הפוליטיות והציבוריות, אלא גם של היזמות, החדשנות והיזמות. נפילתם, כליאתם ופירוקם של טייקונים בעלי כוח פוליטי תזריק חיות ודם חדש לאנשים שרוצים להקים עסקים ולהתחרות בחברות הענק.

 המדינה שדנקנר אוהב לכאורה תתחזק כאשר בזיכרון ההיסטורי של כולם יהיה צרוב הסיפור על הטייקון שהכניע את כל כלבי השמירה, סירס את רוב העיתונות, קנה לעצמו עיתון, מילא את כל שורות הקונצרן שלו ברגולטורים לשעבר - וכאשר נפל, התברר שהוא ייצר מעט מאוד ערך לחברה.

ועכשיו, מעודדים מכל אלה, בואו נתחיל לנהל גם את גם השיחה שממנה אנחנו נמנעים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר