חיבה לכסף, דירות ושחיתות: העבריין שלא מתחרט מככב בטלוויזיה - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חיבה לכסף, דירות ושחיתות: העבריין שלא מתחרט מככב בטלוויזיה

אלה שמרגישים שעולמם חרב עליהם, ושאין טעם לחייהם, נמנים עם החוליות החלשות במדרג הכלכלי, הארגוני והחברתי ■ המנהלים והפוליטיקאים הבכירים החשודים בפלילים לא מתאבדים - הם הרי רק צריכים לחכות שייגמר המשפט, ומעגל החברים והעיתונאים יחזור לחבק אותם

122תגובות
ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, ולב לבייב
מוטי קמחי ומגד גוזני

שוטרים

תיאוריית ״הבחירה הציבורית״ אינה חובת לימוד בתארים ראשונים בכלכלה, במשפטים או במדע המדינה. יש לכך סיבות: להוראת התיאוריה — המציגה את הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות במגזר הציבורי כממקסמי תועלת אישית — עשויה להיות השפעה שלילית על חלק מהסטודנטים, ולגרום להם לפתח ציניות כלפי פוליטיקאים ומוסדות דמוקרטיים.

אלא שהפוליטיקה הישראלית שוב ייצרה לנו השבוע רגע שבו אנחנו צריכים להרהר: אולי המודלים הציניים והפשטניים לעתים של ״הבחירה הציבורית״ צריכים להיות חלק מתוכנית הלימודים? בלעדיהם קשה יהיה לבוחרים, לעיתונאים ולחברה האזרחית להבין מה קורה כאן.

הממשלה אישרה השבוע אחרי דיון של דקה ורבע קיצוץ רוחבי של מאות מיליוני שקלים בתקציב המדינה. הקיצוץ נועד לממן העלאות שכר לגמלאי המשטרה, שב"ס, המוסד והשב״כ. הקיצוץ יכה כבר בשנה הבאה בחינוך, בבריאות, ברווחה — בכל מקום שבו יש אזרחים, חולים, קשישים, נכים הזקוקים לסיוע.

הפגנה של גמלאי המשטרה ושב"ס

העברת משאבים מכלל הציבור הרחב, המפוזר, הדומם והלא מאורגן לקבוצת אינטרס הומוגנית וחזקה אינה אירוע נדיר בפוליטיקה הישראלית. למעשה, היא מתרחשת כל יום, אבל במנות קטנות, המפוזרות לאורך זמן, באופן שקשה לציבור או לעיתונאים להבחין בהן. מה שמיוחד באירוע הזה הוא שהדבר מבוצע לאור יום בצורה ברוטלית, חדה וברורה.

אם מנסור אולסון, מהכלכלנים החשובים ב–50 השנים האחרונות, שניסח כמה מהמודלים הבסיסיים של ״הבחירה הציבורית״ ובהם בעיית הפעולה המשותפת, היה עדיין בחיים, הוא היה מסביר לנו שאירועי השבוע מתאימים במדויק לתיאוריה. הפוליטיקאים עומדים מול שתי קבוצות: האחת קטנה, חזקה והומוגנית, שקל לה להתארגן ביחד לפעולה משותפת — להלן גמלאי המשטרה, השב״כ והמוסד; והשנייה היא הציבור הרחב, שבגלל גודלה וההטרוגניות שלה יש לה יכולת ותמריצים אפסיים להתארגן. הבחירה של הפוליטיקאי פשוטה: הוא בוחר לשרת את הקבוצה הקטנה — על חשבון הציבור.

על פי המודלים המקובלים ב״בחירה הציבורית״, הציבור הרחב והמפוזר, זה שדופקים אותו, יתקשה להבחין בכך משום שהוא ״בור רציונלי״: מאחר שהשפעתו על המערכת הפוליטית היא אפסית, אין לו תמריץ להתעניין וללמוד אם וכיצד הוא נדפק. הפוליטיקאים יודעים זאת, ולכן מתעלמים ממנו ומשרתים את הקבוצות שיש להן תמריץ להיות מיודעות ומעודכנות.

אלא שהקיצוץ שהתרחש השבוע היה מקרה ציני וגרוע כפליים: הממשלה לא ניסתה אפילו להסתיר את מה שקורה כאן ולשכנע את הציבור שמדובר במהלך מוצדק. שר האוצר משה כחלון נימק את הצעד בכך שהוא לא מוכן להיות פראייר של ראש הממשלה ש״ייזרק מתחת לגלגלי האוטובוס״. מאחורי הריאל־פוליטיק הזה יש למעשה ציניות מוחלטת מהסוג שמבקרי תיאוריית ״הבחירה הציבורית״ סולדים ממנה, ובצדק.

השוטרים, מצדם, טענו בשבועות האחרונים שוב ושוב שהם מקופחים לעומת עובדי צה״ל. הם צודקים, כמובן: אם נשקלל את השווי הכלכלי של הפנסיות בצבא, נראה ששכרם של קצינים ונגדים בצה״ל גבוה דרמטית. לרוב גמלאי צה״ל, שאינם קרביים, יש פנסיות בשווי מיליוני שקלים — פי שלושה עד שבעה מאלה של בני תמותה רגילים במקצועות זהים באזרחות. אבל אם הצידוק להעלאת שכר השוטרים הוא סגירת פערים עם צה״ל, אז מדוע גמלאי המוסד והשב״כ כרוכים בחבילה אחת עם גמלאי המשטרה? ובכלל, אם סוגרים פערים, אז הרבה לפני השוטרים היו צריכים לעמוד בתור מאות אלפי עובדים עם שכר נמוך דרמטית מהם, ובראשם עובדי קבלן ואלה המכונים עובדי דור ב׳ או ג׳ בכל חלקי המשק.

שר האוצר משה כחלון וראש הממשלה בנימין נתניהו
אמיל סלמן

פעילים חברתיים תהו השבוע כיצד ייתכן שהשוטרים, אנשי השב״כ והמוסד מקבלים העלאות שכר במיליארדים, בשעה שקצבאות הזקנה עומדות במקום יותר מעשור, והשירותים לנכים, לחולים ולבעלי מוגבלויות נמצאים בתת־תקצוב מתמשך. התשובה פשוטה להפליא: ככל הקבוצה גדולה יותר, הטרוגנית יותר ומפוזרת יותר — היא תהיה חלשה יותר.

התנהגותם של ראש הממשלה ושר האוצר דומה להפליא למה שמנבאת תיאוריית הבחירה הציבורית. אבל מה עם האופוזיציה? גם היא, כמובן, מתנהגת בדיוק לפי התיאוריה הצינית הזאת: האופוזיציה בישראל מעדיפה בדרך כלל לעסוק במחלוקות של תרבות, זהות ושבטים. יש לה אפס עניין בעשרות מיליארדי שקלים שזורמים לקבוצות אינטרס. את אותם שיקולים פוליטיים ציניים של השלטון עושים גם חברי האופוזיציה. אם אי אפשר לצבוע את הסוגייה בצבע ברור של ״המחנה״ — כלומר סתם לוקחים מיליארדים משירותי החינוך, התרבות והרווחה לטובת קבוצה קטנה שאינה מזוהה עם הימין או השמאל — האופוזיציה היא חותמת גומי של הממשלה. רב המשותף על המפריד בין נתניהו לבין מתנגדיו.

גנבים

הידעתם? ראש הממשלה בנימין נתניהו מנפח את האיומים הביטחוניים העומדים מול ישראל, אין חשש לקיומה למדינה והתנהלות הממשלה מול הנהגת חמאס שחקה את כושר ההרתעה שלנו. רגע, אל תברחו. המשיכו לקרוא. אני יודע שמדובר באוסף קלישאות שקראתם בחודשים האחרונים מפיהם של עשרות פוליטיקאים, גנרלים בדימוס וטוקבקיסטים משועממים. אבל מי שאחראי לציטוטים האלה, פחות או יותר, הוא אהוד אולמרט. וואוו! אולמרט בכבודו ובעצמו הופיע השבוע באולפנים והעיתונים, ובפיו ביקורת חריפה על המנהיגות בישראל.

כ–30% מהבוחרים משוכנעים שראש הממשלה מושחת וחייב ללכת הביתה: הסתה, הקצנה וכמובן תיקי 1000, 2000, 3000 ו–4000. אבל למי שבאמת מוטרד משחיתות כדאי לחשוב שוב אם השחיתות מתחילה או נגמרת בנתניהו ובשורת ראשי ממשלה, שרים ופוליטיקאים מושחתים, או שדרוש כפר שלם כדי להשחית כאן את הכל.

רוב העורכים והעיתונאים שמזמינים את אולמרט לראיונות בטלוויזיה ובעיתונים אינם מושחתים. רוב הגרופיז, המקורבים והאוהדים של אולמרט בחדרי החדשות איבדו את מעמדם בעיתונות. אצל ידידו מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, הוחלף השבוע נחום ברנע — שנטה חיבה לאולמרט — בעמית סגל, שמגיע מהמחנה הסולד ממנו. אלה שמזמינים את אולמרט עושים זאת בעיקר משום שהם מחפשים מרואיינים מעניינים ופרובוקטיבים.

אהוד אולמרט מתראיין
צילום מסך חדשות עשר

אבל מי שחפץ לראות שינוי, מי שמאמין ששינוי אפשרי, מי שחושב שתיאוריית ״הבחירה הציבורית״ היא צינית מדי — צריך לעשות כל שביכולתו כדי שהאולמרטים והליברמנים לא ידרכו אף פעם באולפנים — ואם ידרכו באולפן השאלות שיופנו אליהם בראש הדברים שוב ושוב ושוב יהיו על השחיתות שלהם או על חרטה.

אולמרט אינו בהכרח הפוליטיקאי המושחת ביותר שהגיע לצמרת החברה הישראלית: אריאל שרון נכנס לתרדמת לפני שמסכת השחיתויות שלו ושל בניו הגיעה לדיון פתוח, וכתבי האישום והליכים משפטיים של נתניהו עדיין לפנינו. אבל מה שייחד את אולמרט הוא שהוא מעולם לא הביע שום סוג של חרטה — לפני שנכנס לכלא, כאשר היה בכלא ולאחר שיצא מהכלא. אולמרט אומר כולו, עד היום, התרסה נגד מערכות החוק במדינת ישראל, ואורחו ורבעו של האיש היו טבולים במשך 30 או 40 שנה בחיבה לכסף, אנשים עשירים, ניגודי אינטרסים, דירות והפרת אמונים.

מיגור שחיתות ושינוי נורמות תלויים לא רק בסנקציות פליליות, אלא בסנקציות חברתיות. במקרים רבים הסנקציה החברתית חשובה יותר מהפלילית, בוודאי כאשר מדובר בעברייני צווארון לבן שתקופות המאסר שהם מקבלים הן בדרך כלל קצרות. אם אין סנקציה חברתית משמעותית, השחיתות במגזר הציבורי והפרטי נהפכת ללא יותר ממטרד, תקלה או cost of doing business.

זימונו לאולפנים של ראש ממשלה לשעבר שמעולם לא הביע חרטה ולמעשה עשה בעיקר את ההפך — יש בו אפס תועלת עיתונאית ותוצאתה אחת: נורמליזציה של השחיתות והקטנה או איון של הסנקציה החברתית.

ליברמן בעת מסירת ההודעה על התפטרותו מתפקיד שר הביטחון
אמיל סלמן

התוכנית ״המקור״ חזרה השבוע לפרשיות השחיתות של אביגדור ליברמן, והפעם התמקדה בפרשה המגוחכת שבה ליברמן קיבל 3 מיליון דולר מבנק אוסטריה של איש העסקים מרטין שלאף תמורת ״הזזת שער הרובל״. ממש כך. אם זה לא היה שר הביטחון שלנו עד לפני שבוע, היינו צוחקים.

לכאורה, אלה סיפורים ישנים, אבל התרומה הציבורית־העיתונאית של הקלטות המעורבים בסגירת התיק של ליברמן היא עצומה. מי ייתן וערוצי הטלוויזיה והעיתונים יחזרו שוב ושוב בפרוטרוט לשרשרת פרשיות השחיתות של ליברמן וחבריו. הגם שהן הוזכרו בטור זה כמה עשרות פעמים ב–20 השנים האחרונות, אנחנו נדהמים כל פעם מחדש לגלות שחלק ניכר מהציבור לא מכיר אותן.

אבל כדאי שכל העושים במלאכת התחקירים וחשיפת השחיתויות בערוצי הטלוויזיה ובעיתונות יידעו: עבודת הקודש החשובה של חשיפת השחיתויות נמחקת או נשטפת על ידי הראיונות והסיקור השוטף של העבריינים והמושחתים, כמו הראיונות עם אולמרט וליברמן. כל הופעה של פוליטיקאי המעורב בשחיתות, שבמסגרתה השאלות קשות לא נשאלות, היא עוד נגיסה קטנה בסנקציה החברתית, במאבק בשחיתות, בהון החברתי, באיכות החיים, בלכידות, ברמת החיים ובאופטימיות של החברה הישראלית.

קורבנות

חילופי האשמות בין המשטרה ללב לבייב סביב האחריות למותה של מזל הדדי, עובדת חברת היהלומים של הטייקון לשעבר. יש לקוות שהתקדמות החקירה ופרסום קלטות הווידאו של חקירת העובדת ישפכו אור על הטרגדיה הנוראית. האם אפשר כבר לדבר על דפוס? הרי לא חלפה שנה מאז שענבל ציון, לשעבר מזכירת קבוצת אי.די.בי — החברה הגדולה במשק — שמה קץ לחייה כמה ימים לפני שהיתה אמורה למסור עדות במשפט שבו נתבעו שורה ארוכה של מנהלים בכירים בקבוצה. התאבדותה של ציון לא נחקרה לעומק עד היום. מי הפעיל עליה לחץ וכיצד? האם עדותה היתה יכולה לסכן את המנהלים באי.די.בי? האם שיתפה עמם פעולה במעשים פליליים? השאלות נותרו פתוחות ולא נותר מי שידרוש חקירה ותשובות.

לב לבייב
Lucy Young / REX / Shutterstock

דבר אחד בטוח: אלה שבוחרים לשים קץ לחייהם נמנים עם החוליות החלשות במדרג הכלכלי, הארגוני והחברתי. דווקא הם, הש"ג, שלא יזמו את הפעולות המושחתות והפליליות ולרוב נגררו מפחד הבוס — הם הראשונים להרגיש שעולמם חרב עליהם ואין טעם לחייהם.

המנהלים והפוליטיקאים הבכירים החשודים בפלילים לא מתאבדים. הם שוכרים לעצמם עורכי דין יקרים ויחצ"נים ומחכים שייגמר המשפט או שהם ישתחררו מהכלא, ומעגל החברים והעיתונאים יחזור לחבק אותם. מה קרה? שום דבר. בסך הכל גנבנו קצת כסף מהציבור הרחב והמפוזר. נתפסנו. קורה. אני חייב לרוץ, הזמינו אותי שוב לאולפן. יש לי מה להגיד על עזה, על המשק, על השווקים, על הרגולציה, על החיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר