תיק 4000 ושלושת פניו של הכוח להשחית בעיתונות הישראלית - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תיק 4000 ושלושת פניו של הכוח להשחית בעיתונות הישראלית

אלוביץ׳ התנהל בברוטליות ובצורה מגושמת, השאיר מאחוריו עדויות, טביעות אצבע, רגל ויד בכל מקום. לעומת זאת, אצל מוזס נבנתה לאורך שנים כוורת קטנה של אנשים שפיתחו נאמנות ותלות מוחלטת בבוס הגדול. הם לא התווכחו כמו "האפסים" מוואלה

69תגובות
ראש הממשלה בנימין נתניהו
אילן אסייג

"האמת היא שהסיקור בוואלה היה עוין לנתניהו. המנכ"ל אילן ישועה אמר שהוא רוצה להיות האתר המוביל בארץ. אז שאול אמר לו: 'בשביל זה צריך להיות במרכז, לא בקצה השמאל'. שאול הוא מרכז־ימין. עיצבן אותו שוואלה מדווחים על פיגוע דריסה כאילו זו תאונה. נתניהו היה מתקשר לשאול להתלונן על כתבות. שאול עסוק, הוא בכלל לא נכנס לוואלה. אז הוא הציע שהדובר של ביבי ידבר ישירות עם אילן או עם העורך. יש אתר שנכנס כל היום בראש הממשלה, שהוא גם שר התקשורת וימני. מה למען השם פסול בזה שהבעלים יבקש למתן את הביקורת על איש שהוא גם חבר שלו וגם רגולטור?” (מקורבי שאול אלוביץ', חדשות ערוץ 2, 5 בדצמבר 2018).

1. עיקרי קו ההגנה של שאול אלוביץ' התחילו השבוע לטפטף לציבור. עורכי הדין של הטייקון לשעבר יודעים שהקרבות המשפטיים מתנהלים לא רק בבתי המשפט, אלא בזירה הציבורית, לפעמים בעיקר בה. אלוביץ' ונתניהו יעלו טענות דומות: בניגוד לטענת המשטרה בתיק 4000, לא היתה כאן עסקת שוחד — רגולציה נוחה לקבוצת בזק תמורת סיקור אוהד בוואלה — אלא מהלך עסקי המקובל בין פוליטיקאים, מקורות ומסוקרים בכלל לבין כלי תקשורת. הראשונים תמיד יפעילו לחץ בלתי פוסק כדי לקבל סיקור אוהד ו"מה למען השם פסול בזה".

מחומר הראיות שפורסם עד כה עולה שרוב המעורבים בקשר בין לשכת ראש הממשלה ומשפחתו לבין קבוצת בזק, ידעו היטב שלא מדובר ביחסים בין גורם מסוקר לבין כלי תקשורת, אלא ביחסי קח־תן בין רגולטור לבין בעל שליטה ומנהל בחברת ענק, שרווחיותה תלויה ישירות בהחלטות רגולטוריות ובעיתוי שבהן הן מתקבלות. אבל הדרך הטובה ביותר להתחיל להבין את השיטה הזאת היא לתת למומחה המוביל בישראל להסביר איך זה עובד. הנה מה שהוא אמר לעיתון זה במארס 2014: "מקור הכוח העיקרי שחברות יכולות לשתף אתו פעולה הם הפוליטיקאים, וכך נוצר קפיטליזם של מקורבים. במערכת שלנו בישראל, זה יכול להיות גם התחברות לכוחות אחרים, כמו כוחות בעיתונות שיש להם שליטה על כוחות פוליטיים, וגם זה ייתן לך קפיטליזם של מקורבים. זה יכול להגיע בשתיים או שלוש דרכים — דרכים למנוע תחרות. ואם אתה מונע תחרות, אתה מעלה מחירים ובדרך כלל משתק את החלקים החלשים יותר בחברה, שהתלות שלהם במחירים נמוכים יותר של מוצרים ושירותים כשיעור מהכנסתם היא גדולה יותר. זה משהו שאני מעוניין מאוד להימנע ממנו".

מה המומחה מסביר לנו? אנשי עסקים וחברות מעוניינים להגביל את התחרות בשווקים שלהן כדי להעלות מחירים. כדי לעשות זאת הן ישתפו פעולה עם פוליטיקאים. בעולם הרחב מקובל לקרוא לזה קפיטליזם של מקורבים. בישראל החיבור בין אנשי העסקים לפוליטיקאים יכול לעבור דרך העיתונות, שלתפישתו יש לה "שליטה על כוחות פוליטיים". כלומר, איש העסקים ישתמש בעיתונות כדי לשחד או לאיים על הפוליטיקאים, שבתורם יסייעו למנוע תחרות בשוק הרלוונטי.

קוראיו של טור זה זוכרים בוודאי מיהו המומחה, שתיאר כאן בצורה כה חדה וברורה את מנגנון התמסורת הידוע כהון־שלטון־עיתון: זהו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמר את הדברים בראיון ארוך בנושא קפיטליזם של מקורבים. כל קורא יכול לצפות בראיון ובסרטון הווידאו המלא שמתעד אותו, ולהתרשם מהדרך שבה נאמרו הדברים ומההקשר הרחב שלהם:

רולניק ונתניהו בשיחה על קפיטליזם - דלג

המסקנה ברורה: נתניהו יודע היטב להבחין בין מערכת יחסים רגילה של פוליטיקאי עם עיתון, שהיא לגיטימית, לבין מערכת יחסים של פוליטיקאי בתפקידו כרגולטור של שוק מסוים, עם בעלים ומנהלים בחברה הכפופה לרגולציה, ששולטים בכלי תקשורת ויכולים להטות את הכיסוי העיתונאי בו.

מדוע החליט נתניהו דווקא במארס 2014 — התקופה שבה החל לקיים מערכת יחסים מהסוג הזה עם אלוביץ׳ — לשתף את הציבור בשיטה? התשובה לכך ניתנה כמה ימים לאחר אותו ראיון, כאשר נתניהו הופיע בתוכנית "מצב האומה" ויצא למתקפה ישירה על מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, וקבוצת הח"כים שתמכו בחוק "ישראל היום". שם הוא אמר: "יש עיתון אחד ('ידיעות אחרונות'; ג"ר) שהוא תמיד נגד, והוא בתשלום. יש אחד שהוא יותר מאוזן ('ישראל היום'; ג"ר) והוא בחינם. העיתון שבתשלום, שהוא נגד, מציע עכשיו הצעת חוק: 'בואו נסגור את העיתון שבחינם'. אני לא מכיר עוד מדינה שבה אוסרים בחוק לחלק עיתונים בחינם. אבל אם כבר מתחילים בכיוון הזה, יכולים ללכת הלאה — גוגל בתשלום, פייסבוק בתשלום, טוויטר בתשלום, סלפי בתשלום. אין סלפי חינם”.

חבר הפאנל גורי אלפי התערב בשלב הזה והעיר: "אבל זה משבע סיעות. יש חברים משבע סיעות שתומכים בחוק”. נתניהו השיב לו: "כנראה שיש מישהו שמתמרץ אותם, מתגמל אותם". אלפי ענה: "אז גם להם יש שלדון עכשיו", כשהוא רומז לשלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום". נתניהו סיכם: "כל הזמן היה. כל הזמן היה אחד. היה אחד. עיתון שהיתה לו מדינה. אחרי זה באו שני עיתונים. אמרו, מה פתאום שני עיתונים? רק עיתון אחד שלהם, נגד”.

והנה, שלוש שנים לאחר מכן, ב–2017, התפרסמו תמלילי תיק 2000 — השיחות בין נתניהו לבין המו"ל מוזס — והקלטות תיק 4000, ומתברר שנתניהו לא הפעיל את הדמיון שלו, אלא פעל בדיוק בשיטה שבה האשים את יריביו: ניהל מגעים עם מוזס ועם אלוביץ' לפי מודל "קפיטליזם המקורבים", שאותו תיאר בראיון שהעניק לנו במארס 2014.

השר גלעד ארדן
מוטי מילרוד

2. ראש הממשלה עצמו הוא העד מומחה הראשון של התביעה שהצגנו כאן כדי לבסס את הטענה שתיק 2000 ותיק 4000 לא נופלים תחת קטגוריה של מערכת יחסים רגילה בין פוליטיקאי לבין עיתון. העד השני יהיה השר לביטחון פנים, גלעד ארדן.

הנה תזכורת: ב–18 במאי 2015, יום לאחר שראש הממשלה בתפקידו כשר התקשורת פיטר את מנכ"ל המשרד אבי ברגר, הודיע ארדן כי יניח הצעת חוק שאמורה להגביל את כוחה של בזק ולפרק אותה. ארדן הודיע שהחל לגבש הצעת חוק שלפיה בזק תחויב למכור את אחזקותיה בכל חברות התוכן והשירותים שלה. המשמעות היא שהחברה תיהפך לחברת תשתיות בלבד, ולא תוכל למכור שירותי אינטרנט, טלפונייה וטלוויזיה, לא תוכל להחזיק עוד בחברת הלוויין yes, בבזק בינלאומי — וכן לא תוכל יותר לשלוט בוואלה.

ההסבר שנתן ארדן: "בשנים האחרונות נקטה בזק כל פעולה אפשרית כדי לתקוע ולעכב את יישום הרפורמה, שתוזיל בעשרות אחוזים את העלויות לציבור. לכן, הגעתי למסקנה שהדרך הנכונה להתמודד עם מונופול כה עוצמתי היא לחייב את חברת בזק למכור את כל אחזקותיה בתחום התוכן והשירותים ולהשאירה כחברת תשתית בלבד”.

האקדח המעשן ביציאה המדהימה הזאת של ארדן נגד ראש הממשלה היה העיתוי שלה: ארדן איים להגיש את הצעת החוק הפרטית הזאת כמה ימים לאחר שסיים את כהונתו כשר התקשורת — תפקיד שבו היה אחראי ישירות על הרגולציה של בזק. את האיום שיגיש בדמות הצעת החוק לפירוק בזק הוא העלה בתקופה שבה מערכת יחסיו עם נתניהו עלתה על שרטון, והוא חשש שבממשלה הבאה שירכיב נתניהו לא יינתן לו תפקיד בכיר.

בדיוק שבוע חלף מהרגע שבו ארדן איים בהגשת הצעת חוק, שבין השאר תכפה על בזק ואלוביץ' להיפרד מוואלה, לרגע שבו הודיע נתניהו על מינויו של ארדן לתפקיד הבכיר של שר לביטחון פנים. כמובן שהצעת החוק של ארדן מעולם לא הוגשה, אף שהמנכ״ל החדש של המשרד, שלמה פילבר — מקורבו של ראש הממשלה, עד המדינה בתיק 4000 — סייע לבזק לעכב את יישום הרפורמה להגברת התחרות.

שאול אלוביץ'
מוטי מילרוד

ב–2012, ערב מינויו לתפקיד שר התקשורת, נפגשתי עם ארדן, כשעוד כיהן כשר להגנת הסביבה. עיתון זה ניהל באותה תקופה קמפיין אגרסיבי להכנסת תחרות בשוק הסלולר הישראלי. ארדן גילה עניין רב ברפורמה בסלולר בהקשר של התועלת הפוליטית שצמחה לשר התקשורת דאז, משה כחלון. היה ברור שארדן רוצה לאמץ את מודל כחלון.

במשך כהונתו כשר התקשורת, ניהל ארדן משא ומתן מתמשך עם בזק על הכנסת תחרות בשוק הסיטוני. הרעיון לפרק את בזק ולנתק אותה, בין השאר מוואלה, עלה וירד כלעומת שעלה בשבוע הגורלי במאי 2015, שבו מצא עצמו ממתין להחלטת נתניהו אם ימונה לתפקיד בכיר בממשלה הבאה. האם זה מקרי, או שארדן אותת לנתניהו ולמעשה לציבור כולו שמערכת היחסים עם אלוביץ' היא נקודה רגישה בצורה יוצאת דופן אצל ראש הממשלה?

3. תיקי 2000 ו–4000 לא הגיעו כרעם ביום בהיר, אלא הבשילו בתהליך שהחל לאחר המחאה החברתית, וכלל דיון ציבורי בכוח הפוליטי של אנשי עסקים שעמדו בראש חברות ענק, שהיו בעלות אחזקות בכלי תקשורת. קדמו להם שני אירועים דרמטיים שלא הגיעו לכדי חקירה פלילית, אבל חשפו את אחורי הקלעים של העיתונות הישראלית: השתלטותו של נוחי דנקנר על "מעריב" ופשיטת הרגל של אליעזר פישמן, לשעבר בעל השליטה ב"גלובס".

המקרה הראשון שהתגבש לכדי המלצה לכתב אישום פלילי מציב במרכז דווקא את וואלה. למרות התפוצה הרחבה יחסית של האתר, היתה לו השפעה מועטה על סדר היום הציבורי. לא רבים הרגולטורים, אנשי העסקים ומקבלי ההחלטות שוואלה היה מרכזי בתפריט צריכת החדשות שלהם.

העובדה שכתב האישום הראשון שמתגבש בפרשת הון־שלטון־עיתון עוסק דווקא בכלי תקשורת מהשורה השנייה מעלה שאלות מעניינות. האפשרות שבכלי התקשורת המשפיעים יותר לא התקיימו דינמיקה ותרבות דומות כבר לא קיימת. אירועי שבע השנים האחרונות חשפו התנהלות דומה בשורה של כלי תקשורת.

בתוכנית "המקור", ששודרה לפני כשבועיים בערוץ 10, אמר רביב דרוקר: "אתם שמעתם מהרבה מאוד עובדים (של וואלה), הרי רובם לא התראיינו, אתם דיברתם עם עשרות. וחלקם שייכים לקבוצה האקסלוסיבית שעבדה בעבר גם בקבוצת 'ידיעות אחרונות' — בכל מיני מגזרים שלה. והם אמרו — ׳כן, מה שהיה בוואלה היה נורא, זה היה לא נעים. אבל מה זה לעומת 'ידיעות'! ב'ידיעות' זה היה יותר גרוע! אני חושב שב'ידיעות אחרונות' פשוט עושים את זה בצורה הרבה יותר מתוחכמת וחכמה, ומגיעים לתוצאות הרבה יותר קשות ממה שקורה לעתים בוואלה וב'ישראל היום'". הכתבת המדינית של "הארץ", נעה לנדאו, הציגה למחרת את הזווית שלה בטוויטר: "וכולנו (עיתונאים) שמענו הרי סיפורים גרועים מאלה שתוארו בוואלה, מחברים ב'ידיעות' וב–ynet. מתי יתפרסמו?"

נוני מוזס
עופר וקנין

הצופה, שאינו מצוי ושרוי בעולם ההון־שלטון־עיתון, נותר מבולבל: במשך כמעט חצי שעה מוצגות בדרמטיות עדויות קשות על שחיתות עיתונאית מהדרגה הגבוהה ביותר ביחסים בין העיתונאים והמנהלים לבין ראש הממשלה בוואלה — ואז, רגע לפני סיום, מפטיר המגיש והרוח החיה בתוכנית, כמעט לאחר יד, שלמעשה מדובר בזוטי זוטות לעומת דרגת ההשחתה בקבוצת תקשורת שהשפעתה ב–50 השנים האחרונות על המערכת הפוליטית והכלכלית ועל השיח הציבורי גדולה בהרבה מזו של וואלה.

מדוע מתרכזות רוב העדויות על הנעשה בוואלה, "מעריב" ו"גלובס"? ההסבר פשוט: בעלי השליטה בשלושת כלי התקשורת האלה פשטו רגל, ותוך כדי קריסתם הכלכלית דמם הותר. כלומר, הם איבדו את מעמדם הפוליטי, החברתי והכלכלי. מצד אחד נוצר נרטיב שנתן לגיטימציה לדיון בהתנהלות בארגונים האלה, ומצד שני ירד הסיכון האישי שנטלו אלה שהחליטו לדבר לציטוט.

קריסתם של דנקנר, אלוביץ' ופישמן — ובעיקר העיתוי שלה — קשורה ישירות למחאה החברתית, לשינוי השיח הציבורי שהגיעה בעקבותיה ולפרץ של רפורמות וחקיקות שנולדו ממנה, שפגעו במודל העסקי של פירמידות, מונופולים וטייקונים ממונפים. המשותף לשלושת כלי התקשורת האלה הוא שהם הוחזקו בידי איש עסקים שהאתר או העיתון היו חלק שולי יחסית בתיק ההשקעות שלו, ונועד רק לתת לו כוח פוליטי.

מול כל אלה בולטת שתיקתם של העורכים והעיתונאים ב"ידיעות אחרונות" וב–ynet — שם עסקי העיתונות עצמם היו החלק המרכזי בתיק ההשקעות של בעל השליטה במשך העשורים האחרונים, למעט התקופה שבה היתה הקבוצה שותפה דומיננטית בחברת הכבלים HOT.

רוב הציבור שנחשף בתוכנית "המקור" בפעם הראשונה לעדויות של העיתונאים והעורכים בוואלה, התאכזב לגלות כיצד הטו העורכים את הסיקור לבקשת בעל השליטה והמנכ"ל. אבל מה שבלט לא פחות הוא הסלידה ששררה במערכת האתר מההנחתות שהגיעו מלמעלה. העדויות על הלחצים הבלתי פוסקים של נתניהו, רעייתו ומקורביו על אנשי וואלה מעלות תמונה ברורה: ניסיונותיו של נתניהו להשתלט על וואלה נחלו הצלחה חלקית בלבד. הארגון לא הפסיק להתנגד.

4. אז הנה שאלה מעניינת: האם אהוד אולמרט היה צריך להתקשר למוזס, לעורכיו ולכתביו בתקופה שבה "ידיעות אחרונות" ניהל קמפיין למענו? האם הכותרות, התמונות והמסגור המחמיא שלו זוכים פוליטיקאים כמו אביגדור ליברמן ממוזס לאורך שנים הם תוצאה של לחצים בלתי פוסקים על המו״ל ועורכיו? האם התמיכה של "ידיעות אחרונות" בבני הדודים דני ונוחי דנקנר, בבנק הפועלים, באי.די.בי וההתנגדות של העיתון לרפורמות שפגעו בטייקונים היו תוצאה של מסע לחצים כמו זה שהופעל בוואלה — לחצים שהפעילו הפוליטיקאים, הרגולטורים והטייקונים על עורכי העיתון וכמה מפרשניו הבכירים?

אלה שאלות מעניינות, והדרך להבין אותן טוב יותר היא לערוך השוואה בין התרבות הארגונית בוואלה לבין זו ששררה ב"ידיעות אחרונות". יש הבדלים רבים בין אלוביץ' למוזס, הבולט שבהם בהקשר זה הוא מערכת היחסים בין בעל השליטה לבין העיתונאים שלו. אלוביץ' היה טירון בשוק העיתונות, לא היתה לו שורת עיתונאים מקורבים ונאמנים. הוא עצמו העיד השבוע שאין לו מושג מה תפקידו של עיתון ואת מי הוא משרת: "מה למען השם פסול בזה שהבעלים יבקש למתן את הביקורת על איש שהוא גם חבר שלו וגם רגולטור?"

מנכ"ל וואלה אילן ישועה
אייל טואג

אלוביץ׳ התנהל בברוטליות ובצורה מגושמת, השאיר מאחוריו עדויות, טביעות אצבע, רגל ויד בכל מקום. לעומת זאת, אצל מוזס נבנתה לאורך שנים כוורת קטנה של אנשים שפיתחו נאמנות, שותפות גורל ותלות מוחלטת בבוס הגדול. חלקם הפנימו בצורה מלאה את האינטרסים של המו"ל. הם לא התווכחו עם המו"ל כמו "האפסים" (הכינוי שהצמיד אלוביץ' לעיתונאיו) בוואלה. זאת הסיבה שמוזס מדבר בחופשיות עם נתניהו בתמלילי תיק 2000 על מהלך מדהים של "הטיית הספינה" — לתת הוראה לעשרות עורכים וכתבים לשנות את הקו המערכתי של העיתון.

הנה דרך אחרת לתאר את התופעה שתיאר דרוקר: ב"ידיעות אחרונות" מתנהלים בצורה יותר מושחתת ומתוחכמת שמביאה תוצאות הרבה יותר משמעותיות. נתניהו ואלוביץ' לא הצליחו להגיע בוואלה לסימביוזה ולנאמנות ששררו בין מוזס ומקורביו במערכת הפוליטית והכלכלית לבין העורכים והכתבים מתחת.

וואלה מצטיירת מהעדויות כמקום שבו התקיימה במשך תקופה מסוימת שחיתות לא מקצועית אך בוטה, שבה העיתונאים מקבלים הוראות מפורשות, והם מתמרדים לעתים, ומי שמוביל אותה הוא טייקון שהעיתונות אינה לחם חוקו. מולה ניצב מודל שני: אתר מושחת שמבוסס על עיתון ממוסד, שבו כמה מהעיתונאים והעורכים הם חלק אינטגרלי מהשיטה, שבה לא צריך לדבר יותר מדי כי כולם יודעים מהי רוח המפקד ומצייתים לה. למעשה, "ידיעות" הוא ארגון שבו יש כמה שותפים לשחיתות העיתונאית, בעוד וואלה הוא ארגון שבעליו ניסה להשחית אותו — בהצלחה חלקית בלבד.

סוציולוגים ואנשי מדע המדינה מבחינים בשלושה סוגים של כוח. הראשון הוא הפשוט: הכוח של א' על ב'. אלוביץ' נותן הוראה למנכ"ל וואלה ישועה, שנותן הוראה לעורך הראשי אבי אלקלעי, שנותן הוראה לכתב להעלות, להוריד או לשנות ידיעה. זה המופע הערום והברור של כוחניות בעיתונות.

הסוג השני של כוח הוא קביעת סדר היום: לא מה אומרים, אלא מה לא אומרים. מי שקובע את סדר היום מפעיל כוח משמעותי, אבל הוא סמוי יחסית, שכן עיקר דאגתו היא שדברים לא יקרו, לא ייאמרו ולא יישמעו. בנוסף, ההשפעה, על פי רוב, מושגת בלי לדבר, בלי לאיים במפורש. בעל העוצמה יודע שהכפוף לו יודע מה לעשות, בלי שצריך להגיד לו במפורש מה לעשות, מה לא לעשות, מה לכתוב ומה לא לכתוב. בהקשר התקשורתי, העורך יכול להחליט שהנושאים החשובים ביותר הם המדיניים, הפוליטיים, הימין והשמאל. שחיתות היא לא נושא. העיתונאים חופשיים לכתוב מה שהם רוצים במסגרת סדר היום שנקבע על ידי העורך, הוא בכלל לא צריך להגיד להם. הם יודעים מהי רוח המפקד.

הסוג השלישי של כוח הוא השפעה על העדפות של השחקנים באופן שאינו משרת את האינטרסים האמיתיים שלהם. לכאורה, השחקנים חופשיים לחלוטין, אבל העדפותיהם עוצבו לאורך זמן על ידי מוקדי הכוח, באופן שלא רק פוגע באוטונומיה שלהם, אלא מביא אותם לרצות דברים שמזיקים להם.

כתבי האישום שיוגשו כנראה בתיקי 2000 ו–4000 הם נגד ראש הממשלה ובעלי כלי התקשורת, אבל במידה רבה הם כתב אישום נגד רוב חלקי העיתונות, שהניחו לבעלי הכוח הכלכלי והפוליטי בישראל לתת להם הוראות ישירות, לקבוע להם את סדר היום, או לעצב את העדפותיהם. דיון רחב ופתוח בשלושת פניו של הכוח בעיתונות הישראלית, בפוליטיקה הישראלית ובשיח הציבורי צריך להוליד לא רק כתבי אישום והרשעות פליליות — אלא שינוי עמוק הרבה יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר