10 הערות רגע לפני שאתם לובשים את האפודים הצהובים - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

10 הערות רגע לפני שאתם לובשים את האפודים הצהובים

עליות המחירים שדווחו באחרונה גרמו להתארגנויות ברשת, שמטרתן לצאת במחאה על יוקר המחיה ■ רגע לפני שאתם מחקים את הפעילים בפריז, לגיא רולניק יש 10 דברים להגיד לכם

186תגובות
מחאת האפודים הצהובים בפריז נגד העלאת מסים ומחיר הדלק
YVES HERMAN/רויטרס

1. אפודים צהובים: הכלכלה הפוליטית של צרפת שונה מזו של ישראל, ולא צריך לאמץ את כל הרעיונות של לובשי האפודים הצהובים בפריז. אבל הסמל הוא ללא ספק חזק ואפקטיבי ויש לו הקשר ישראלי. הלוביסטים והמאכערים משחיתים שנים ארוכות את הפרלמנט והממשלה בישראל, אבל אנקדוטה קטנה יחסית שנחשפה לפני שש שנים בתחקיר "עובדה" הבהירה לרבים איך העסק עובד. היוזמה לחוק הקובע שכל נהג צריך להחזיק בתא המטען אפוד צהוב לא הגיעה מפוליטיקאים ורגולטורים החרדים לבטיחות הנהג בכביש, אלא מהחברה המייבאת את האפודים האלה.

צח בורוביץ', הלוביסט של חברת הלובינג גלעד, הוקלט אומר לאנשי חברת האפודים: "בואו נלך בגדול. נעשה חוק שיחייב כמעט כל אזרח בישראל לקנות מוצר שעשוי מהחומר שלכם. בכל רכב שנוסע במדינה תהיה חובה לשים אפוד". יהיה זה סמלי אם האפודים האלה יקבלו עכשיו תפקיד חדש בציבוריות הישראלית - ישמשו את המוחים נגד מליציות המיסוי העצמאיות, שבאמצעות הלוביסטים שלהן יוצרות את יוקר המחיה הישראלי.

2. האם כדאי ללבוש אפוד צהוב ולצאת להפגין היום ובשבועות הקרובים? רוב הפעולות האזרחיות, ובראשן הצבעה בבחירות, לא עומדות במבחן הכדאיות האישית. ההשפעה של האזרח הבודד היא אפסית, ובזמן שמצביעים, מוחים נגד עוולות שמשפיעות על כלל האזרחים או לוקחים חלק בכל פעילות בחברה האזרחית - יכול כל אדם להשתמש כדי לקדם את האינטרס הפרטי האישי שלו. אלה הן בעיית הפעולה המשותפת ותופעת הטרמפיסט. אבל ליציאת של עשרות, מאות ובוודאי אלפי ועשרות אלפי אנשים לרחובות יש תועלת עצומה לתהליך הדמוקרטי ולתוצרים שלו - לעתים יותר מאשר להצבעה בבחירות.

משה כחלון
רמי שלוש

המחאה של קיץ 2011 היתה אפקטיבית: היא שלחה איתות חזק לפוליטיקאים, לרגולטורים ולעיתונאים ושינתה נוהגים רבים - חלקם באופן זמני וחלקם מחזיקים מעמד עד היום. מי שלא עוקב אחר הפרטים בדקדקנות יתקשה לראות זאת, אבל ברור שבלי המחאה לא היתה מתחילה תנועת הדומינו שהחלישה דרמטית את מועדון הטייקונים, ששלט במשק במשך שנים והשחית חלקים גדולים מהפוליטיקה, מהרגולציה ומהעיתונות.

3. את מי מפחידה המחאה? את כל עמדות הכוח במדינה. יוקר המחיה הוא אחד התחומים היחידים שטרם מוצבו כסוגיה של ימין, מרכז ושמאל, ואלה הסוגיות שהכי מלחיצות את האנשים שנהנים מהסטטוס־קוו. הפילוג בציבור - מחנה ביבי ומחנה אנטי־ביבי - משרת היטב את מי שנהנה מחיבור לתקציב המדינה, לקופות ציבוריות, לרכוש נטוש או מכוח שוק המאפשר לו לגבות מחירים גבוהים מהציבור. כל עוד הדיון הוא רק בביבי ובמחלוקות של זהות, תרבות, שבטים ומסורת - בעלי הכוח רגועים. לעומת זאת, התאחדות של הציבור נגד יוקר המחיה היא שוק חשמלי אפקטיבי, שיגרום לפוליטיקאים ולפקידים לזוז, לפתור בעיות ובעיקר להתעמת עם האנשים שיצרו לעצמם בורות שומן מוגנים לכל אורך ורוחב המשק הישראלי.

4. הראשון להיבהל מהאפשרות שאלפי לובשי אפודים צהובים ייצאו לרחוב היה כמובן שר האוצר משה כחלון, מהסיבה הפשוטה שהדבר היחיד שמכר לבוחריו לפני שלוש שנים וחצי היה מלחמה ביוקר המחיה - והוא לא סיפק את הסחורה. התגובה של כחלון המחישה את עומק הכישלון שלו וכיצד הוא נטש את הבטחת הבחירות: שלשום הוא הודיע שיקים ועדה בראשות החשב הכללי לשעבר באוצר ירון זליכה. ועדה? אתה רציני, מר כחלון? אנחנו עוד רגע ב-2019, ואתה צריך ועדה כדי לדעת מהם מקורות יוקר המחיה בישראל? שבע שנים עברו מאז המחאה החברתית ושלוש שנים וחצי מאז שנכנסת ללשכת שר האוצר, ועכשיו אתה צריך את זליכה כדי למצוא פתרונות ליוקר המחיה?

הפגנת מחאה חברתית
מוטי מילרוד

5. כחלון, הנה פתרון פשוט עבורך, שיחסוך לך את הקרקס המיותר עם זליכה ואת המאבק נגד משרד המשפטים, שמתנגד למינויו בגלל ניגוד העניינים שבו הוא מצוי. מצאתי את הפתרון בדו"חות הכספיים של נובל אנרג'י - השותפה של יצחק תשובה ושל חברך קובי מימון בזכייניות שקיבלו מהמדינה זכות להפעיל את קידוחי הגז של הציבור הישראלי. מתברר שעלות ההפקה של כל יחידת חום שנמכרת דרך חברת החשמל לציבור הישראלי היא כ-1.25 דולר, בעוד הזכיינים מוכרים את זה לנו, דרך חשבון החשמל, כספי המסים ושימוש יתר באנרגיה פחמית מזהמת ומסרטנת - ביותר מ-6 דולרים, לאחר שההשקעה המקורית בקידוח כבר הוחזרה. ראש הממשלה הסביר לנו שבקרוב יצטברו מאות מיליארדי שקלים בקופה מיוחדת של קרן העושר, שהוקמה כדי לקלוט לתוכה את כל השפע שאמור להגיע מתמלוגי הגז, אך חלפו חמש שנים מאז שתשובה ומימון החלו להפיק ממאגר תמר, ושלוש שנים מאז אישור מתווה הגז בממשלה - ובינתיים הצטברו שם מיליארד שקל, שמהווים פחות מ-0.1% מהתוצר השנתי של ישראל. טעויות עיגול.

אז הנה, שר האוצר, פתרון פשוט: תודיע לחברת חשמל שהיא צריכה לפתוח את החוזה עם נובל, תשובה ומימון - להוריד את המחיר ב-50% לפחות ולהוריד את מחיר החשמל לצרכנים, לעסקים ולתעשייה ב-20%. אם זה לא יספיק, זה יהיה עיתוי טוב להוסיף מהלך התייעלות גדול בחברת החשמל, שבה כידוע לך היטב העובדים נהנים מחבילת שכר, פנסיה וקביעות גבוהה פי ארבעה־חמישה מהשכר הממוצע במשק, ויש גם כמה מאות או אלפים מיותרים. אני לא בטוח שכחלון וזליכה יקפצו על הפתרון הזה - שניהם קרובים מאוד ליו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, ששואב את כל כוחו מהמונופולים במגזר הציבורי, אבל 90% מהציבור - שלא מחובר לעטין של תשובה וניסנקורן - יהיה די מרוצה. לך על זה.

6. הורדה של 50% במחיר חוזה הגז של משלם המסים עם תשובה ומימון והתייעלות של חברת החשמל יהיו דרך נהדרת להשיק את קמפיין הורדת יוקר המחיה, מפני שחשמל הוא רכיב חשוב בעלויות הייצור של רוב החברות והארגונים שמייצרים את יוקר המחיה. רבים מהמונופולים, מהקרטלים וממליציות המיסוי משתמשים בהעלאת מחירי החשמל כמסך עשן כדי להסתיר את כוח השוק שלהם, הרווחים המונופוליסטיים, הבזבוז, השחיתות וניצול כספי משלם המסים. באותה הזדמנות גם תוכיח שאתה עובד עבור הציבור שבחר בך, ולא עבור מימון. בונוס לא קטן לפוליטיקאי שעולה ויורד בסקרים, ולעתים מלחך את אחוז החסימה.

שר האוצר משה כחלון ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן
אוליבייה פיטוסי

7. חלק מהפעילים החברתיים, העיתונאים והמוחים העלו השבוע שוב את השאלה מי הכתובת למחאה - הממשלה, הכנסת, החברות הגדולות? התשובה היא בראש ובראשונה הממשלה. יוקר המחיה אינו תוצאה של גזירת גורל או כוחות שוק ספונטניים - הוא ברובו תוצר של חוקים, רגולציות וכללים שאותם קובעים הכנסת, הממשלה והרשויות הרגולטוריות העצמאיות. יש חוקים ורגולציות שמעודדים ומאפשרים תחרות ויעילות ומגנים על הצרכנים, ויש חוקים ורגולציות שחוסמים תחרות, מרימים חסמי כניסה ומטילים עלויות כבדות על היצרנים והספקים של השירותים במגזר הפרטי והציבורי. רוב הציבור לא מתעניין, לא מסוגל ולא רוצה להבין את פרטי הפרטים של החוקים והכללים שמסדירים את השווקים השונים. לעומת זאת, יצרנים ומתווכים שפועלים בשווקים האלה מכירים היטב את כללי המשחק ופועלים ללא הפסקה כדי להציג תנאים שיחסמו תחרות וישפרו את רווחיהם או שכרם.

8. האם להחרים את החברות הגדולות? כן. גם זה כלי חשוב במשחק הדמוקרטי בכלכלת שוק כמו ישראל. הכוח של החרם הוא מוגבל, משום שרוב החברות שמעלות את מחירים הן מראש מונופולים או קרטלים. החרם תפקידו לכוון את הזרקור הציבורי לעבר שווקים שבהם רשות ההגבלים העסקיים ושאר הרשויות הממשלתיות נכשלו ביצירת תחרות, או יצרו מבנה עלויות שמנפח את יוקר המחיה. החרם תפקידו להחליש את הכוח הפוליטי והציבורי של מנהלי החברות שנותן להם לגיטימציה ללחוץ על הממשלה לקבוע כללי משחק המשרתים אותם.

9. אם הריצה של כחלון להתחבא מאחורי זליכה נראתה קצת מכמירת לב השבוע, הרי התגובה של יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, היתה כבר מגוחכת. לפיד עטה על עצמו ביום רביעי וסט צהוב, יצא למגרש החניה הסמוך לביתו ברמת אביב, הצטלם לבדו, העלה את התמונה לפייסבוק, והוסיף כיתוב: "יקר פה". בעוד שכחלון מתפתל כבר שלוש שנים מול המצביעים שלו, לפיד משוכנע שמצביעיו כסילים גמורים: הוא יצטלם עם אפוד צהוב במקום לפרסם תוכנית מדויקת להורדת יוקר המחיה, והם יקנו את הבלוף. כזכור, לפיד השתמש במחאה החברתית של 2011 כמקפצה לכניסה לפוליטיקה. הוא השתמש בפלטפורמה של מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס כדי לכתוב את הטור "אחי העבדים" ולמצב עצמו כפוליטיקאי מזן חדש.

יאיר לפיד באפוד צהוב - דלג

תרגיל האפוד הצהוב בחניה עשוי ללמד שלפיד חושב שהזמן עמד מלכת. נקווה שהוא טועה. ב-2011 רוב הציבור היה אדיש לחלוטין לפלטפורמה של לפיד - "ידיעות אחרונות" - ולא שאל עצמו מדוע רוב הכותבים הבכירים בעיתון נעמדים לרוב לצד חברות הענק, בין אם אלה הבנקים, מונופול הגז או הפירמידות שמאז כבר קרסו. ב-2018 הציבור כבר חושד שבשרשרת המפגשים הסודיים שקיים לפיד בדירת מסתור עם מוזס השניים לא גילגלו רעיונות כיצד להתמודד עם יוקר המחיה ולהקיא מהפוליטיקה אנשים מסוגו של אביגדור ליברמן. אחרי פרסום תמלילי תיק 2000, הציבור מבין שכאשר מוזס פוגש פוליטיקאי יש סיכוי גבוה שהשיחה עוסקת בשאלה כיצד לגנוב את דעתו של הציבור. כסף קטן אפשר לגנוב דרך כיס, מס, כוח שוק ועמלה, אבל כסף גדול אפשר לחמוס רק עם גניבת דעת.

10. ערב המחאה החברתית, כאשר ועדת הריכוזיות ישבה על המדוכה, הזהירו הטייקונים הישראלים את הרגולטורים והעיתונאים מפני המודל האנגלו־סקסי שאותו אפשר למצוא בעיקר בארה"ב ובבריטניה - שם השליטה ברוב החברות הגדולות מפוזרת בידי הציבור בבורסה. המשבר הפיננסי של 2008, הם אמרו, הוכיח שמבנה שליטה מבוזר מביא לשלטון מנהלים מסוכן, לקיחת סיכונים וניהול כושל. בעל שליטה, "בעל בית", הוא מבנה עדיף.

הטענה של הטייקונים היתה חלולה אבל זכתה להדהוד רב, כי הכוח, הכסף והמידע היו באותן שנים בידיהם. כאשר פרצה המחאה ב-2011, החל גל רפורמות במשק ונחסמה הגישה של הטייקונים לכסף קל ולרגולטורים מתמסרים - קרסו הפירמידות של נוחי דנקנר, שאול אלוביץ' ואליעזר פישמן, וחסרונות מודל השליטה הישראלית של פירמידה ממונפת נחשפו במלוא היקפם.

הפגנת מחאה חברתית
מוטי מילרוד

הוויכוח שפרץ אז בין מודל בעל השליטה לבין מודל השליטה המבוזרת היה מסך עשן. לשני המודלים - שלטון בעלי שליטה ושלטון מנהלים - יש יתרונות וחסרונות. הבעיה במודל הישראלי לא היתה ריכוז השליטה בחברות, אלא המבנה הפירמידיאלי, המינוף והגודל, שיצרו כוח פוליטי אדיר. כאשר קרסו הפירמידות שלהם, התברר שהם היו בעלי שליטה עם אחוזי אחזקה זעירים. ההשקעה והסיכון היו בעיקר של הציבור.

עכשיו מגיעה יו"ר רשות ניירות ערך, ענת גואטה, עם תוכנית חדשה. גואטה מסמנת כיעד את פיזור גרעיני השליטה בכל החברות הציבוריות ומעבר למודל של שליטה מבוזרת - כמקובל בארה"ב ובבריטניה. לשם כך היא מציעה לתת הטבות מס לבעלי שליטה בחברות בורסאיות שיהיו מוכנים למכור את מניות השליטה ולהפוך את החברות שלהם לחברות ללא גרעין שליטה.

הרושם שעושה כרגע גואטה הוא שבניגוד לחלק מקודמיה בתפקיד, היא רוצה לקדם את האינטרס הציבורי ולא חושבת על הג'וב הבא במגזר העסקי. אבל ההצעה שלה לא נתמכת במודלים וגם לא בנתונים אמפיריים שישכנעו אותנו שהעברת חברות ציבוריות ישראליות למבנה בעלות ללא גרעין שליטה תתרום לפריון, לצמיחה, ליעילות של המשק הישראלי באופן שמצדיק מתן הטבות מס במיליארדים לקבוצה של אנשים שרובם ממילא נמנים עם האלפיון העליון של המשק.

ענת גואטה
ענבל מרמרי

גם אם גואטה תביא מידע, ניתוחים וניירות מסודרים שמוכיחים שיש תועלת משמעותית למשק מחברות ללא גרעין שליטה, התוכנית שלה נותרת מסוכנת מאוד, משום שהיא מתעלמת מתוצאות אחרות, הכרחיות, של ביטול גרעיני השליטה בחברות הבורסאיות.

התוצאה הראשונה היא העברת הכוח לידי המנהלים והגופים המוסדיים. לכאורה, העברת כוח לגופים מוסדיים שמנהלים את כספו של הציבור היא מהלך מבורך. אבל למעשה היא מסוכנת מאוד. כפי שהסברנו כאן בעבר שוב ושוב, מבנה התמריצים של הגופים המוסדיים לא מעודד אותם לפקח, למשטר או להתעמת עם החברות הציבוריות. לפני כמה חודשים הבאנו כאן בתמצית את המודל של פרופ' לוסיאן בבצ'וק מאוניברסיטת הרווארד, שהראה שככל שהריכוזיות במערכת הפיננסית גדלה וחלק גדל והולך מהכסף מנוהל על ידי קרנות העוקבות אחרי מדדי השוק - כך הסיכוי שהגופים המוסדיים ישקיעו משאבים במשטור ופיקוח על החברות למען לקוחותיהם הוא נמוך יותר.

אם אנשי משרד האוצר ורשות ההגבלים העסקיים יחליטו להתעמק בסוגיה ויקראו את הספרות העדכנית בתחום, הם יגלו סיכון משמעותי נוסף האורב לנו בעולם שבו יש ריכוזיות גדולה במערכת הפיננסית ורוב החברות פועלות ללא גרעין שליטה. בבורסה שבה יש קומץ חברות פיננסיות גדולות - וביניהן החברות המנהלות את כספי הציבור, "המוסדיים" - גדל הסיכוי שכל אחת מהן תחזיק בחברות מתחרות הפועלות באותן ענפים. ברגע שלחברות מתחרות יש אותם בעלי מניות - גם אם אלה הם "הציבור" - אין לבעלי המניות תמריץ לראות אותן מתחרות. בשלוש השנים האחרונות התרבו המחקרים שהראו שבענפים שבהם יש מתחרים שמניותיהם מוחזקות בידי אותה חברת השקעות, רמת התחרות יורדת והמחירים עולים. מאמר שפורסם ב-2014 הראה את התופעה הזאת מתרחשת בענף התעופה. הוויכוח על מנגנון התמסורת, ככל שיש כזה, בין הריכוזיות במערכת הפיננסית להיעדר תחרות בענפי המשק הוא עז. המאמר העדכני ביותר בסוגיה, שמסכם את רוב הספרות בנושא, הוא של קולגה של בבצ׳וק מהרווארד, פרופ' איינהאר אלהאוג, שקבע ש"אחזקה אופקית" (גופי השקעה ענקיים שמחזיקים במניות של חברות מתחרות) פועלת בהכרח להקטנת התמריצים להתחרות ודורשת התערבות של רשויות ההגבלים.

אם גואטה רוצה לטפל בריכוזיות בשוק ההון ולא רק בבורסה, היא לא יכולה לטפל רק בגרעיני השליטה בחברות עצמן: היא צריכה להכניס לדיון גם את אגף שוק ההון באוצר, בנק ישראל ורשות ההגבלים העסקיים, ולהתחיל לבחון את המערכת במקום שבה הריכוזיות היא המשמעותית ביותר - המערכת הפיננסית. היא צריכה לשאול את עצמה לפחות חמש שאלות: 1. כיצד מבטיחים את צמצום הריכוזיות במערכת הפיננסית, שבה חמש חברות ביטוח ושני בנקים השולטים ברוב החיסכון הארוך והקצר במשק? 2. כיצד מצמצמים את כוחם של הגופים הפיננסיים, ובמיוחד את כוחם של אלה המחזיקים אחזקות ריאליות ופיננסיות, אשר חמקו מחוק הריכוזיות? איזו תשתית של משטר תאגידי ורגולציה צריך לייצר בעולם של שלטון מנהלים, דהיינו חוקי חברות מותאמים למצב שבו השליטה בחברות ציבוריות עוברת מידי בעלי שליטה לשלטון מנהלים וגופים מוסדיים? 3. אילו תמריצים יש לגופים המוסדיים בזירה כה ריכוזית למשטר את החברות הציבוריות? 4. האם הכוח שיש כבר כיום בידי חמש החברות הפיננסיות הגדולות אינו מופרז ועשוי לחסום תחרות הן ברמת המערכת הפיננסית והן ברמת החברות שבהן הן משקיעות? 5. האם פירוק גרעיני השליטה בחברות האלה לא יגדיל את הסיכונים במערכת הפיננסית הריכוזית מאחר שבפועל מרבית המניות שיפוזרו יוחזקו בידיהן, ותדכא עוד יותר את התחרות?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר