פינטו ומוזס מודיעים: מחקנו לכם מיליארד שקל - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פינטו ומוזס מודיעים: מחקנו לכם מיליארד שקל

מדוע בנק הפועלים המתין חמש, עשר או 15 שנה מהרגע שבו התברר שפישמן לא מסוגל להחזיר את ההלוואות עד 2019 כדי לפעול לגבות את החוב? כמובן - משום שזה לא הכסף של אף אחד ■ זה הכסף שלכם, בעלי המניות והלקוחות של בנק הפועלים

93תגובות
מו"ל ידיעות אחרונות, נוני מוזס, ואריק פינטו
אמיל סלמן וניר קידר

כשליש מקוראי טור זה הם לקוחות בנק הפועלים. איך אני יודע? כי זה בערך נתח השוק של בנק הפועלים במערכת הבנקאות. לכן, אנצל הבוקר את המעמד הדומיננטי של הבנק בקרב קוראינו כדי לפנות אליהם ישירות.

ובכן, יש לנו מבצע בשבילכם, שלא מופיע בפרסומי הבנק, וכדאי שתתעניינו בו בסניף. המבצע די פשוט: אתם לוקחים הלוואה ל-20 שנה לרכישת נכס. עקרונית, אתם מחויבים לשלם קרן וריבית לאורך התקופה, אבל אם זה לא מסתייע או נוח לכם, אל תשלמו. אם ההשקעה תצליח - תחזירו את הכסף. אם היא לא תצליח - נוותר לכם.

קחו למשל את איש העסקים אליעזר פישמן ואת מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, לקוחות חשובים של בנק הפועלים במשך הרבה שנים. לפני 20 שנה החליט מוזס שהוא רוצה להיפטר משותפיו המטרידים ב"ידיעות אחרונות". לשם כך הוא גייס את פישמן, שקנה מבני משפחתו את מניותיהם בעיתון. לפישמן כמובן לא היה הכסף הדרוש - בדיוק בשביל זה קיים בנק הפועלים. פישמן לקח הלוואה של כמה מאות מיליוני שקלים מבנק הפועלים, והביטחון היחיד עבורה היו המניות.

אליעזר פישמן
עופר וקנין

כעבור כמה שנים התברר שלפישמן אין עניין או יכולת לשלם את הריבית ואת הקרן על ההלוואה. אז הבנק החליט שהדבר הטוב ביותר הוא לפרוס את הלוואה, שוב ושוב, או להעמיד לפישמן הלוואות נוספות. כאשר שאלתי את ראשי בנק הפועלים במשך השנים מה מצב ההלוואה הזאת, הם השיבו: "אנחנו רגועים. לפעמים פישמן לא משלם, אבל הנכס מצוין. אתה מכיר אותו, נכון? 'ידיעות אחרונות'? יש נכס טוב ממנו"?

התשובה של אנשי הפועלים לא הניחה את דעתי, אבל תחת "סודיות בנקאית" הם מעולם לא נדרשו לגלות לציבור וגם לא לבית המשפט מה מצב ההלוואה הזאת. אבל השבוע, במלאת 20 שנה להעמדתה, החליט הבנק שזאת שעה יפה לתת לציבור דיווח חלקי על מצב ההלוואה הנהדרת הזאת.

מתברר שמתוך כ-1.2 מיליארד שקל שעומדים כנגד ההלוואה הזאת, הבנק יזכה לראות כ-300 מיליון שקל. השבוע פירסמו ב-TheMarker נתי טוקר ומיכאל רוכוורגר שהבנק מתכוון למכור את מניות "ידיעות אחרונות" שנתפסו על ידו במסגרת קריסתו של פישמן תמורת כ-300 מיליון שקל.

אם המונחים הבנקאיים בילבלו אתכם, אפשט ואחדד: מנכ״ל בנק הפועלים אריק פינטו החליט השבוע רשמית למחוק מיליארד שקל מכספכם. זהו הכסף שהבנק נתן לפישמן לפני 20 שנה, ומאז גילגל אותו כל אימת שפישמן לא עמד בתשלומים.

כמובן שמיליארד השקלים האלה שנמחקו מכספכם לא התאדו השבוע — הרוב התאדה במשך העשור האחרון: מדי שנה הבנק היה מפריש בספריו אחוז קטן מההלוואה הזאת. מנהליו ידעו מזמן שלא יזכו לראות את הכסף בחזרה.

מדוע בנק הפועלים המתין חמש, עשר או 15 שנה מהרגע שבו התברר שפישמן לא מסוגל להחזיר את ההלוואות עד 2019 כדי לפעול לגביית החוב? כמובן — משום שזה לא הכסף של אף אחד. זה הכסף שלכם, בעלי המניות והלקוחות של בנק הפועלים.

מנכ"ל בנק הפועלים, אריק פינטו, בכנסת. מאחוריו: עודד ערן, יו"ר הבנק
אמיל סלמן

אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה. הסיבה השנייה, החשובה יותר, נחשפה בשנתיים האחרונות בחומרי הראיות של תיקי החקירה הפליליים הידועים בשמות תיק 2000 ותיק 4000. בשתי הפרשיות נחשף שבעלי השליטה בכלי התקשורת הגדולים בישראל השתמשו בהם לא כדי לדווח לציבור על המציאות, אלא כדי לגנוב את דעתו. מוזס הוקלט כשהוא אומר לראש הממשלה בנימין נתניהו שבכוונתו להשתמש בעיתונאיו כדי לדאוג שהוא ייבחר שוב לראשות הממשלה, ואף מתפאר בכך שהוא ונתניהו עושים עסקות כאלה מאז 1996. שאול אלוביץ׳ הוקלט כשהוא נוזף במנכ״ל וואלה על כך שהוא לא יודע לנהל את עיתונאיו בדרך שמוזס פיתח לכדי אמנות: לגרום להם לדווח בדיוק לפי האינטרסים העסקיים שלו, מבלי שיצטרך לתת להם הוראות מדויקות, ללא עדויות, ללא טביעות אצבע — ללא חומר ראיות.

מיליארד השקלים שיימחקו סופית אם דירקטוריון בנק הפועלים יאשר לפינטו למכור את מניות "ידיעות אחרונות" למוזס תמורת 300 מיליון שקל הם סכום קונקרטי ופשוט למדידה. אבל האם זהו הנזק היחיד שנגרם לציבור?

לדעתי, זה הכסף הקטן. הכסף הגדול יותר הוא הנזק שנגרם לסדר היום הציבורי בישראל בתחום הרפורמות נגד קבוצות הכסף הגדול כתוצאה מהטיה פוטנציאלית שהתקיימה בסדר היום התקשורתי של "ידיעות אחרונות", ynet ו"כלכליסט" בעשור האחרון. קוראים חדי עין היו יכולים להבחין שלעתים קרובות העמדה של עיתונאי הקבוצה בעניינים הקשורים למבנה מערכת הבנקאות והרגולציה על כמה מלקוחותיו הגדולים של בנק הפועלים לא רחוקה מהעמדה של בנק הפועלים ולקוחותיו. ייתכן שזה מקרי, וייתכן שההלוואות האדירות, הפרסום המסיבי ושיתופי הפעולה בין הבנק לבין העיתון תרמו לעניין הזה.

תמלילי תיק 2000 לא עוסקים בבנק הפועלים, אבל מציירים תרבות ארגונית המתאימה היטב לסוג העסקות הזה. עדותו של אלוביץ' בעניין הזה היא ״עדות מומחה״, משום שהוא עקב בדריכות במשך 20 שנה אחר הסיקור העיתונאי של "ידיעות אחרונות" על חברת HOT, שכן חברת yes שבשליטתו היתה המתחרה הישירה שלה. גדעון עשת, לשעבר עיתונאי "ידיעות אחרונות", סיפר לא מזמן כי לאחר שכתב מאמרים ביקורתיים על HOT, פנה אליו העורך הראשי בבקשה להימנע מכך בעתיד. הוא סירב — אבל כלל לא בטוח שהעורכים והכתבים של תחום הרגולציה והתקשורת, שלא היו במעמדו של עשת, נהגו כמוהו.

החדשות הטובות, כפי שמסביר סמי פרץ בטורו, הן שבחמש השנים האחרונות נרשמה מהפכה חסרת תקדים בתפישה של רוב הציבור, העיתונות, המחוקקים, האקדמיה והרגולציה לגבי קיומן של עסקות כאלה. אם עד 2012 עסק הממסד בישראל בהכחשה שלהן, בטענה ש״אין עדויות אמפיריות״ או שמדובר בשיווי משקל יעיל ויציב — הרי שכיום הקשר הישיר בין כוח כלכלי, כוח פוליטי, עיתונות ורגולציה ברור.

כפי שהסבירו אתמול בעיתון זה אנשי רשות ההגבלים העסקיים, הם רואים את ההחזקה בכלי תקשורת משמעותי כסכנה ברורה ומיידית לשבי רגולטורי — כלומר שאיש העסקים המחזיק בעיתון או בערוץ טלוויזיה ישתמש בכלי התקשורת כדי לשחד או לצ׳פר פוליטיקאים ורגולטורים שיטו את הרגולציה לכיוון המיטיב עם עסקיו. שלשום הודיעה רשות ההגבלים על החלטה ראשונה, סופית והיסטורית: הטייקון עידן עופר התחייב למכור את החזקותיו בזכיינית ערוץ 2 רשת, ולא לחזור לתקשורת לפחות 25 שנה — כדי לקבל היתר להרחיב את השקעותיו בתחום תשתיות החשמל. זאת, מתוך הנחה ששליטה בערוץ טלוויזיה גדול, שיש לו גם חברות חדשות משפיעה, יכולה לשמש כלי אפקטיבי בהטיית הרגולציה לטובתו — ונגד האינטרס הציבורי.

החדשות הרעות הן שהדרך לשבות רגולטורים לא עוברת רק דרך שליטה באמצעי תקשורת — יש רגולטורים שלאורך זמן מפנימים את האינטרסים של המפוקחים שלהם ואת ראיית עולמם. דוגמה טובה לכך היא בנק ישראל.

חדוה בר, המפקחת על הבנקים
עופר וקנין

בנק הפועלים לא ראה לנכון לקיים מכרז פתוח ושקוף למכירת מניות "ידיעות אחרונות", שאותן קיבל כתוצאה מקריסתו של פישמן. "ידיעות אחרונות" היא חברה פרטית, ואיש אינו יודע את השווי המדויק שלה. הבנק ניהל משא ומתן חסוי עם מוזס, והחליט למכור לו את המניות ב–300 מיליון שקל. אנחנו חייבים להודות שלא נדהמנו כשהתברר שפינטו החליט למכור את המניות למוזס בלי מכרז. החלטתו של המנכ״ל לפני חצי שנה לשכור את כוכבי "ארץ נהדרת" כדי שישתתפו בסרטון מגוחך המאדיר את האיש אשר מנהל בנק ציבורי, העלתה חשש כבד שמדובר ב״בנק הטורטלים״, שאף ששרשרת מנהלים בו נאלצה לעזוב את הבנק בנסיבות לא נעימות, הוא עדיין מתקשה להבין את סוג ההתנהלות והמשטר התאגידי המצופים מבנק ציבורי המחזיק כשליש ממערכת הבנקאות.

אם הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל היה רוצה לשדר מסר ברור שעידן העסקות האלה נגמר, הוא היה צריך לדרוש מבנק הפועלים לנהל הליך ציבורי גלוי ושקוף.

בעבר ראינו את בנק ישראל משנה את התנהגותו, כאשר היה נתון תחת מתקפה תקשורתית ומחאה חברתית. לפני שנה וחצי ניסו בנק הפועלים ובנק לאומי לסגור עסקה דומה עם פישמן. רק לחץ של ארגונים חברתיים ועיתון זה הביא את בנק ישראל להתערב. המפקחת על הבנקים בבנק ישראל ד"ר חדוה בר נזעקה, הגיעה ביום שישי לאולפני הטלוויזיה והכריזה שם: "אני נותנת משקל מאוד גדול לאמון של הציבור במערכת הבנקאית, ולא יכול להיות שיהיה יחס שונה ללווה גדול שלא מחזיר את רוב החוב שלו וללווה קטן. ולכן העמדה המקצועית שלי היא שלא ייתכן כזה ויתור גדול ושהוא לא יהיה פושט רגל".

אם בנק ישראל לא מתעורר בינתיים, היכן נמצאים המחוקקים שלנו? ובכן, אלה נמרצים מאוד כאשר הם מזהים הזדמנות לקבל תשומת לב תקשורתית. אבל מה עושים כאשר במרכז הפרשייה המפוקפקת נמצא עיתון השולט באתר אינטרנט שרוב בוחריהם הפוטנציאלים נכנסים אליו כמה פעמים ביום? למעט ח"כים בודדים, כמו מיקי רוזנטל (העבודה), לשעבר איש "ידיעות אחרונות", רוב הח"כים מעדיפים לא להתעסק בנושאים האלה.

את הדוגמה הקיצונית ביותר לכך נתנה לנו השבוע יו"ר מפלגת התנועה, ח"כ ציפי לבני. יממה לאחר שיו"ר המחנה הציוני אבי גבאי החליט להיפטר ממנה בשידור חי, היא הופיעה באולפנים ובין השאר הסבירה שזמן רב התלבטה לגבי גבאי, בין היתר משום שיו״ר המפלגה החליט לעסוק ביוקר המחיה בעוד שהיא מתעניינת יותר בתהליך השלום.

ציפי לבני - דלג

צריך לחזור לצפות בקטע הזה כדי להבין שבניגוד לטענה המקובלת בעיתון זה — שנתניהו הוא ראש ממשלה זחוח ומנותק מהציבור — יש פוליטיקאים מנותקים יותר ממנו. נתניהו מרבה לטעון שהוא מתמודד גם עם נושא יוקר המחיה וגם עם הסוגיות הביטחוניות, כי הוא יודע שרוב הציבור מוטרד מאוד משני הנושאים. לבני, לעומת זאת, משוכנעת שענייני יוקר המחיה הם שוליים, ורק טיפוסים מרגיזים כמו גבאי מתעניינים בהם.

הדבקות של לבני במשימה ההיסטורית החשובה של הבאת שלום למזרח התיכון מעוררת השראה אדירה בקרב מיליוני ישראלים ועשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם. היא החליטה להקריב את חייה למען המטרה הנעלה ביותר שאפשר להעלות על הדעת — כנגד כל הסיכויים. אבל אפשר לראות את הסלידה שלה מהעיסוק ביוקר המחיה ואת האהבה הגדולה לקידום תהליך השלום עם הפלסטינים מזווית קצת יותר טכנית.

ראשית, המשימה של צמצום יוקר המחיה היא דבר די מדיד. כל אחד מאתנו מרגיש בכיסו את מחירי הסלולר, חשבון החשמל, גני הילדים הפרטיים, הקוטג׳ והדלק. יש גם מדדים כמותיים שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) ומוסדות אחרים מפרסמים. למשל, השבוע פירסם גלעד ברנד ממכון טאוב מחקר מעניין, שבו הראה שדהרת עליות המחירים ויוקר המחיה בישראל נבלמה לאחר המחאה החברתית כתוצאה מהלחץ על הרגולטורים. אף אחד לא אוהב להימדד, בוודאי לא פוליטיקאים.

לעומת זאת, בתהליך השלום יש יתרון אדיר. מאחר שזמן רב איש אינו מצפה לרגע שבו תכונן דמוקרטיה בכל המזרח התיכון ונבקר בסופי השבוע בטהרן, המדידה אינה של תוצאות, אלא של תהליך. כלומר, ככל שמרבים בוועידות, כנסים ונאומים חוצבי להבות על מדשאות הבית הלבן ובכנסים של חיים סבן בוושינגטון — כך ייטב. הציבור המתעניין בתהליך מרגיש שיש עשייה נהדרת. הנה, למשל, תמונות של לבני עם סבן והילרי קלינטון, והנה הדברים שאמרה לדנה וייס. והנה המאמר הנהדר שכתב על לבני תומאס פרידמן, מומחה בינלאומי מוביל ל״תהליך״, ב"ניו יורק טיימס". ובכלל, כולם מסכימים שהיא נהדרת והיתה לה הופעה פנטסטית בפגישה עם הדיפלומטים, המיליארדרים והאקדמאים בכנס האחרון.

לעומת זאת, העיסוק ביוקר המחיה נוראי. נניח, למשל, שלבני היתה מחליטה שצריך להוריד את מחירי החשמל. או אז היא היתה מגלה שבפורום סבן, במחלקת המדינה האמריקאית ובאוניברסיטת הרווארד יש עניין אפסי בשאלות של מונופולים, רגולטורים שבויים ויוקר המחיה בישראל. את זה הרי יש לאמריקאים משל עצמם. וזה משעמם להחריד.

ציפי לבני (משמאל) עם הילרי קלינטון וחיים סבן
Mary Calvert / Reuters

עזבו לרגע את השעמום. כאשר רוצים לצמצם את יוקר המחיה צריך להתעסק עם יצחק תשובה ועם אסם ועם תנובה ועם יבואני רכב ועם חברת חשמל ועם משרד הביטחון — ושם מדובר באנשים הרבה פחות מסבירי פנים מאבו מאזן. אלה אנשים שנלחמים כמו אריות על הרגולציה ועל הרנטות שלהם. האמינו לי: זה לא כיף בכלל.

וכדי להוסיף את הדובדבן על העוגה הלא מושכת הזאת, נזכיר שהפוליטיקאים שירצו להילחם ביוקר המחיה ויבואו בדברים עם טייקונים ומיליציות מיסוי יגלו לפעמים שיש להם יריב נוסף: נכון, העיתונים, אלה שקיבלו הלוואות מאותם ארגונים שקשורים ליוקר המחיה. ולמה ללבני לקלקל את יחסיה הנהדרים עם מוזס ו"ידיעות אחרונות" בשביל עניין פעוט כמו יוקר המחיה, אם אפשר להמשיך לקבל מדי כמה חודשים עוד ראיון חגיגי, ענק ובלעדי על ״התהליך״ ועל כך שחייבים, אבל ממש ממש חייבים, להיפרד מהפלסטינים.

נהוג לומר שהפטריוטיות היא מפלטם של הנבלים. את האמירה הזאת יש לעדכן ולהרחיב. הפטריוטיות, הביטחון והשלום הם המפלט הטוב ביותר של הפוליטיקאי, הבנקאי, הטייקון והמו״ל מהגרוע מכל: המאבק למען הורדת יוקר המחיה, שיפור השירותים הציבוריים ואיכות החיים של כולנו. גבאי התמקד השבוע בנאומו במה שהוא ראה כחתרנות וחוסר נאמנות מצדה של לבני. חבל על הגישה הזאת. הוא וחבריו היו יכולים לספר לבוחריהם שהוא ולבני צריכים להיפרד כי היא מומחית לשלום בינלאומי ולמהלכים היסטוריים גדולים — והוא עדיין מאמין שאפשר לשפר מחר בבוקר את איכות החיים של הבוחרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר