עוד לפני פוטין: אלה האנשים שמתערבים בבחירות בישראל ובעולם - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עוד לפני פוטין: אלה האנשים שמתערבים בבחירות בישראל ובעולם

סערה פרצה השבוע סביב דבריו של ראש השב"כ, נדב ארגמן, על התערבות אפשרית של מדינה זרה בבחירות הקרובות בישראל ■ אין לזלזל ביכולותיה הטכנולוגיות של רוסיה, אבל יש מי שמתערבים במערכות הבחירות בישראל ובעולם כבר שנים ארוכות

קלפי בחירות
גדי ימפל / דובר צה"ל

סערה פרצה השבוע סביב דבריו של ראש השב"כ, נדב ארגמן, על התערבות אפשרית של מדינה זרה בבחירות הקרובות בישראל. הצנזורה צינזרה, אבל האצבעות המאשימות הופנו מיד לעבר רוסיה - זאת, על רקע הממצאים של ה-CIA ממערכת הבחירות האחרונה בארה״ב.

חוקרי האינטרנט בעולם עדיין חלוקים בדעותיהם עד כמה משמעותית היתה הטיית הבחירות בארה״ב כתוצאה מהמעורבות הרוסית: אין עוררין על כך שרוסיה הפעילה כלי סייבר רבים כדי לזרוע ידיעות, מידע ופרסום באינטרנט - אבל דרגת ההשפעה של פעולותיה על הבוחרים שנויה במחלוקת.

אין לזלזל ביכולותיה הטכנולוגיות של רוסיה, אבל כדאי לרענן את זיכרוננו לגבי האנשים שמתערבים במערכות הבחירות בישראל ובעולם כבר שנים ארוכות, ולהבין את התמריצים הכלכליים והמגבלות המשפטיות שמכתיבים את פעולתם.

מארק צוקרברג

מנכ"ל פייסבוק, מארק צוקרברג
Charles Platiau/רויטרס

פייסבוק סופגת בחודשים האחרונים ביקורת על כישלונה בהגבלתו של מידע שקרי ומסית בפלטפורמות שלה. אבל טקטיקת יחסי הציבור הראשונית של החברה עבדה יפה, וחלק מהנרטיבים שלה עדיין צרובים בקרב קהל גדול. החברה הצליחה ליצור תחושה כאילו גל החדשות, המידע והפרסום המזויף באינטרנט הוא תוצאה של מה שהבוס שלה שב וכינה בעדויות בקונגרס ״שחקנים רעים״ או ״אנשים ברוסיה״. התוצאה היא שרבים סבורים שהאקרים רוסים וגורמים פליליים שונים הם האשמים בגל הזיהום האדיר של שוקי המידע והחדשות.

האמת היא שהרוב המכריע של שימוש לרעה שנעשה בפייסבוק על ידי גורמים רבים, והרוסים ביניהם, היה חוקי לחלוטין ולא היה כרוך בחדירה לא חוקית ומתוחכמת למחשבים של פייסבוק. הוא עמד במרכז המודל העסקי של פייסבוק.

לפני שמונה שנים פתחה החבריה חלקים ניכרים ממסד הנתונים שלה בפני מאות אלפי מפתחים של אפליקציות בכל העולם באמצעי המקובל בעולם התוכנה והרשתות — API (Application Programing Interface) — שנתן גישה בלתי מוגבלת לכל גורם שרצה בה, לרוב הנתונים האישיים של המשתמשים. פייסבוק חברה חיסלה את הפרטיות של מאות מיליוני משתמשים ברשת שלה כי היא היתה בעיצומו של מסע מהיר להפיכתה למונופול, ורצתה לוודא שכמות גדולה ככל שניתן של אפליקציות באינטרנט נבנות על הרשת שלה.

מארק צוקרברג בקונגרס - דלג

פייסבוק דאגה לקבוע בתנאי השימוש של ה–API שלה שהיא רשאית לחתוך בכל עת את צינור המידע לכל אפליקציה ושירות משיקוליה שלה — כדי לוודא שלא יקום לרשת שלה כל מתחרה. במקביל, היא קנתה או דרסה כל רשת וכל שירות שעשוי היה ליהפך לרשת מתחרה: וואטסאפ ואינסטגרם נבלעו בתוכה וסנאפצ׳ט נדרסה. בישראל קנתה פייסבוק את חברת אונאבו, ואף שהיא מעולם לא מסרה הסבר לרכישה הזאת, רוב המומחים סבורים שמדובר בתוכנה שנועדה לאסוף מידע על משתמשים באינטרנט למטרות הביון העסקי של פייסבוק.

המודל העסקי של פייסבוק — מונופוליזציה של עסקי הפרסום המטורגט (המכוון בצורה מדויקת על בסיס מידע עצום שנאסף על המשתמשים) למשתמש הבודד — תומך בהפצה של מידע שקרי, שנאה וקיטוב. המסגרת המשפטית שבה פועלת פייסבוק, הפוטרת אותה כמעט לחלוטין מחבות משפטית בגין שקרים, מאפשרת לה לשמור על רמת הוצאות אפסית על כמויות התוכן האדירות שמוצגות בכל רגע בפלטפורמות שלה.

פייסבוק היתה אדישה במשך שנים להשפעות החיצוניות השליליות של השירות שלה על שוק המידע, החדשות והרעיונות, ונהפכה למפעל המזהם הגדולה ביותר בהיסטוריה. מחקרים ונתונים שהיא עצמה פירסמה בעבר הראו כיצד השירות שלה הוא מכשיר אפקטיבי להשפעה על הרגשות, ההתנהגות והנטיות הפוליטיות של המשתמשים שלה. כאשר המידע על הזיהום האדיר שהיא יוצרת החל להיחשף ולתפוס תשומת לב ציבורית, היא היתה עסוקה בעיקר בהכחשה, טיוח ותקיפה של מבקריה.

הטלוויזיה

לוגו קשת ורשת

פייסבוק רחוקה מלהיות החברה הראשונה בעולם שהמודל העסקי שלה מבוסס על מקסום תשומת לב ומכירת פרסום באמצעות הצגת מידע סנסציוני ומושך לב. קדמה לה במשך עשרות שנים הטלוויזיה בכלל והחדשות בטלוויזיה בפרט, שהיו ממוקדות תמיד בעיקר בהשגת רייטינג. ההבדל העיקרי בין פייסבוק לטלוויזיה ולעיתונים רבי התפוצה הוא שפייסבוק היא מכונה יעילה הרבה יותר ואינה מוגבלת על ידי שיקולי מוניטין וחבויות משפטיות כמו הטלוויזיה והעיתונות.

שלושה הבדלים עיקריים מפרידים בין התקשורת המסורתית לפייסבוק. הראשון הוא שטלוויזיית ברודקאסט מוגבלת בכך שהיא משווקת תוכן זהה לכל הצופים. פייסבוק, לעומת זאת, מתאימה את התוכן לצופה ולמשתמש הבודד, מה שמאפשר לה לנצל את חולשותיו והטיותיו המדויקות. האלגוריתם של פייסבוק יודע בדיוק מהן דעותינו ונטיותינו. לעתים הדרך הטובה ביותר למקסם את השימוש שלנו באפליקציה היא להציג לנו מידע שימכר אותנו על ידי אשרור דעותינו הקדומות או הפעלת רגשות עזים של שנאה, הסתה וקיטוב.

ההבדל השני הוא שפייסבוק לא צריכה לאזן בין האינטרס שלה למקסם את הכנסותיה מפרסום לבין הצורך לשמור על מוניטין. פייסבוק לא מייצרת את התוכן ולא אחראית בשום צורה לאיכותו ולנכונותו. רשתות טלוויזיה ועיתונים, לעומת זאת, צריכות למקסם הכנסות, אבל גם מוגבלות במידה מסוימת על ידי הצורך לשמור על המוניטין שלהן.

ההבדל השלישי הוא שכלי תקשורת מסורתיים חשופים לתביעות דיבה, להפסדים כספיים ולפגיעה במוניטין, בשעה שפייסבוק פטורה מכל כאב הראש הזה.

הטלוויזיה והעיתונות התערבו גם הן תמיד בבחירות: בסדר היום שהן קבעו, בנטייה שלהן לא לאתגר את הצופים אלא להציג להם מידע שמותאם לדעותיהם הקדומות, בבחירה להיות שטחיות כדי לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר, בתלות שלהן בממסד כמקור מידע וכמובן בהטיה שלהן לסדר יום שמשרת את המפרסמים. אבל כל אלה היו מוגבלים במידה מסוימת על ידי הצורך לשמור על מוניטין ונורמות מקצועיות ברוב כלי התקשורת.

סוג חדש של טלוויזיה, שמובל בארה"ב על ידי רשת פוקס ניוז ובהמשך על ידי MSNBC, הוא זה המכוון לקהל בוחרים מסוים. פוקס ממוקדת בבוחרי הימין ו–MSNBC בבוחרי השמאל: הן דומות יותר למכונות תעמולה, ממעטות בתחקירים ובניתוחים ניטרליים ודוחפות סדר יום ורעיונות המתאימים למפלגות ולנטיות פוליטיות מסוימות. ערוץ 20 הישראלי מנסה לחקות את המודל: אין לו מערך של כתבים ועורכים האוספים מידע ועורכים תחקירים עיתונאיים, אלא בעיקר פובליציסטים המחווים דעות שמתאימות לקהל בוחרים מסוים ונשענים על מידע שמפרסמים כלי תקשורת אחרים.

"ידיעות אחרונות"

בניין קבוצת ידיעות אחרונות בראשון לציון
מוטי מילרוד

מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס: "תראה ביבי, אנחנו צריכים לעשות הכל מהר כי אני צריך להזיז את הספינה. אני אומר לרון (ירון, לשעבר עורך "ידיעות אחרונות"; ג"ר ) ביום ראשון".

ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אבל תסובב את הספינה".

מוזס: "אני אומר לרון ביום ראשון שידברו אתו, זו ההתחלה. היו כמה דברים קטנים אחד או שניים שהוא ביקש וזה קרה. ביבי, יש בחירות עוד שלושה וחצי חודשים. יהיו מיליון אלמנטים עליך. ניהלנו את זה ב–2009, אתה שכחת אולי".

נתניהו: "לא שכחתי בכלל".

מוזס: "נוהל אינטילגנטי, טוב, והיינו לכאורה באותו מצב. כבר היינו בסרט הזה, עשינו את זה. זאת מערכת בחירות רביעית שלנו, לא שלישית, רביעית. 96', 99', 2009 ועכשיו".

תמלילי תיק 2000, שנחשפו באקראי בחקירת המשטרה של עד המדינה ארי הרו, לשעבר ראש לשכתו של נתניהו, הם העדות האמפירית הראשונה למה ששורה ארוכה של עיתונאים ועורכים לשעבר ב"ידיעות אחרונות" טוענים זה עשור או שניים: צמרת העורכים בקבוצת התקשורת לא מהססת להשתמש בעוצמה האדירה שבידיה כדי לקדם אינטרסים של המו"ל ומקורביו וכדי לפגוע במי שהוא תופש כאויביו ומתחריו.

לאחר שהמגעים שניהלו מוזס ונתניהו ב–2014 נכשלו, ניהלה ערב בחירות 2015 קבוצת "ידיעות אחרונות" סדר יום עיתונאי שנועד לפגוע בנתניהו ולשרת את מתחריו. היא נכשלה והשיטה נחשפה, אבל יש סיכוי טוב שבעבר היא הצליחה פעמים רבות גם להטות את סדר היום וגם להסתיר את זה מהציבור.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ומו"ל "ידיעות אחרונות", ונוני מוזס
אמיל סלמן, ניר קידר

הנה עוד קטע מהתמלילים:

מוזס: "תן לי ימני (עיתונאי בעל דעות ימניות; ג"ר), אני אומר לך את זה כבר הרבה זמן".

נתניהו: "אני לא יכול להמציא. חגי סגל, שלדון לקח אותו להיות עורך 'מקור ראשון'".

מוזס: "זה מקצוע לנווט תקשורת".

נתניהו: "אני מדבר עם רב־אמן, בתור רב־אמן".

מוזס: "אתה..."

נתניהו: "אתה רב־אמן כזה".

מוזס: "תביא מישהו שיכתוב מחר בבוקר מאמרים, נו תביא. כבר מחר בבוקר, בלי קשר לכלום, לפני החוק, לפני הכל. מנסה להראות לך רצון טוב. תביא".

מהי אותה ״אמנות״ שנתניהו ומוזס מזכירים? עיתונות חוקרת ללא מורא ומשוא פנים? פוליטיקה וניהול ענייני המדינה? ספק רב. האמנות שהשניים מייחסים איש לרעהו היא גניבת דעת ומניפולציה. הכוח הגדול של "ידיעות אחרונות" במשך שנים לא היה רק התפוצה האדירה שלו, אלא העובדה שהרוב המכריע של הציבור לא היה מסוגל להבחין באינטרסים ובמניפולציות. הכל נעשה בתפירה עילית תוך דילול האינטרסים והסוואתם בתוך חבילה שכללה גם עיתונות נהדרת עם עיתונאים רציניים.

"ישראל היום"

מו"ל "ישראל היום", שלדון אדלסון
אילן אסייג

בניגוד ל"ידיעות אחרונות", שמסווה היטב את האינטרסים שלו ולכן היה במשך שנים אפקטיבי מאוד בהשפעה על סדר היום ועל התנהגותם של פוליטיקאים ומקבלי החלטות, "ישראל היום" הוא מכשיר קהה של תעמולה המשרתת את ראש הממשלה.

עורכיו ועיתונאיו רוצים להציגו כעיתון שמרני או ימני — אבל זה תיאור מחמיא. "וול סטריט ג׳ורנל" הוא עיתון שמרני — הוא מעסיק מאות עיתונאים שמביאים מידע, ניתוחים וחדשות. בעמודי הדעות שלו הוא מקדם השקפת עולם שמרנית ברורה במטרה להשפיע על הקוראים ועל מקבלי ההחלטות. ב"ישראל היום" לעתים קרובות הכותרת הראשית ורוב עמודי החדשות משועבדים לא להשקפת עולם שמרנית, אלא למסרים שמגיעים מלשכת ראש הממשלה. ההבדל בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות" הוא שכל מקבלי ההחלטות, הפוליטיקאים, העיתונאים ואנשי העסקים שקוראים את "ישראל היום" יודעים היטב את מי העיתון נועד לשרת.

האינטרנט

כאשר האינטרנט החל לצבור תאוצה, היו כאלה שסברו שהוא עשוי לתרום לשוק החדשות והרעיונות ולחשוף את ההטיות, האינטרסים והמניפולציות של עיתונות מסורתית ריכוזית. אלא ככל שחולף הזמן והדומיננטיות של פייסבוק והפלטפורמות הדיגיטליות עולה, הסיכוי שהגל הטכנולוגי האחרון יתמוך בתקשורת עצמאית המקדמת את התהליך הדמוקרטי הולך ויורד.

המודלים העסקיים, הנורמות ומנגנון ההפצה הפייסבוקי אינם תומכים בדיון, ניתוח והצגת חלופות על מדיניות הממשלה בנושאים המכתיבים את רמת ואיכות החיים והתוואי שבו נעה המדינה. זהו עידן הטרולים, השנאה, הקיטוב והאינטרסים, שבו מעטים יודעים להבחין בין אמת לשקר, בין שולי לחשוב. אל תשתפו ואל "תרטווטו" את המאמר הזה. הוא ממילא ייבלע בים מזוהם ללא סדר יום, משמעות, הקשר, היררכיה ודיוק, שבמרכזו עדיין נמצא המפעל המזהם בשווי 400 מיליארד הדולר של מארק צוקרברג.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר