הקו המחבר בין אפי נוה, איילת שקד, משפחת סאקלר ואוקסיו־קורטז - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הקו המחבר בין אפי נוה, איילת שקד, משפחת סאקלר ואוקסיו־קורטז

אפי נוה יירד בקרוב מבימת ההיסטוריה, האנשים שתמכו בו ימהרו להתנכר לו ולהתנער ממנו. מה שצריך להטריד כפליים את אזרחי ישראל הוא השיטה הכלכלית והמשפטית שבה השתמשה איילת שקד כדי לתרץ את חברותה הקרובה עם נוה

129תגובות
מנדלבליט, נוה ושקד בכינוס של לשכת עורכי הדין בתל אביב, ב–2017.
דודו בכר

1. רק לפני שבועיים הענקנו כאן ליו"ר לשכת עורכי הדין המתפטר, אפי נוה, את תואר "הישראלי המכוער של 2018". על רקע התעוררות השיח הציבורי השבוע בנושא מעלליו של נוה, המסר דורש חידוד. נוה אינו ישראלי מכוער במיוחד, אלא פרצופה של קבוצה לא קטנה בישראל. נוה אינו תפוח רקוב, הוא סימפטום למערכת, לשיטה, לתרבות.

להפיכתו של נוה תוך שנים ספורות לגורם כה משפיע במערכת המשפט יש כמה משתפי פעולה: שרת המשפטים איילת שקד, שחיבקה אותו בטענה שיש לשניהם השקפת עולם שמרנית; השופטים בוועדות השופטים ששיחקו את המשחק כי רצו שנוה יסכים לדילים; וכמובן חלקים גדולים מצמרת עולם עריכת הדין והמשפט, שרגילה להתבטל בפני כוח בהתאם לאינטרסים.

למה כדאי להיזהר מעורכי דין - דלג

כאשר נוה התנפל באביב שנה שעברה על דורית סלינגר, יו"ר רשות שוק ההון דאז, מול מאות אנשי ענף הביטוח ובעלי השליטה בחברות הגדולות — שרת המשפטים שישבה באולם לא התנערה ממנו, אלא מיהרה להחרות להחזיק אחריו. כמה ימים לאחר שנתפס בנתב"ג לעיני המצלמות, מיהר עו"ד פיני רובין, פרקליטם של הטייקונים, לארח במשרד גורניצקי ושות' את החשוד בפלילים נוה, כאשר לידו ישובה, שוב, שרת המשפטים. יחצני המשרד, שסבורים כנראה שטוהר מידות, חקירות ומראית עין הם מושגים שאבד עליהם הכלח, מיהרו להעלות את תמונת השלושה מחויכים לעמוד הפייסבוק של המשרד. העדפת המסר של כוחניות וכבוד על פני טוהר מידות היא סימן ההיכר של קבוצות קטנות ומנותקות, שרואות רק את האינטרס הכספי האישי.

נוה יירד בקרוב מבימת ההיסטוריה, האנשים שתמכו בו במעשה ובמחדל ימהרו להתנכר לו ולהתנער ממנו. אבל הביקוש למאכערים של הון־שלטון־משפט מסוגו לא ייעלם. מה שצריך להטריד כפליים את אזרחי ישראל שאינם מחוברים למועדוני הכוח והכסף האלה הוא השיטה הכלכלית והמשפטית, המסתתרת לעתים קרובות מאחורי אותה השקפת שמרנית ששקד השתמשה בה כדי לתרץ את חברותה הקרובה עם נוה.

שרת המשפטים שקד ויו"ר לשכת עורכי הדין נוה, באוקטובר
תומר אפלבאום

להשקפה שמרנית יש פרשנויות רבות. כנראה שבמקרה של נוה אין הכוונה דווקא לערכי המשפחה. אבל זה ממילא אינו החלק המטריד. המקום שבו אפשר למצוא את הזיקוק של אותו מפגש בהשקפות השמרניות של שקד ונוה הוא ביחסם של השניים לרגולציה על כספי החוסכים בשוק ההון. שניהם היו תמימי דעים שיש להחליש את הרגולציה ולתת לעסקים — במקרה הזה חברות הביטוח — לעשות את מה שהם רוצים לעשות, וזאת למרות פערי המידע והכוח העצומים בין חברות הביטוח למבוטחים.

אצל שקד זה לא אירוע חד־פעמי: כמעט בכל פעם שהגיעה לשולחנה התלבטות שבה היתה צריכה להתעמת עם מוקד כוח משמעותי ולהחליט אם היא בצד של הציבור המפוזר או של קבוצת אינטרס, היא נמנעה מקבלת החלטה. כך היא עשתה כאשר התברר שבעל השליטה בפירמידת אי.די.בי, אדוארדו אלשטיין, עושה צחוק מחוק הריכוזיות; כך עשתה כאשר תמכה בהעלאת האגרות על הגשת תובענות ייצוגיות של צרכנים נגד חברות; וכך עשתה כאשר מנעה את הרחבת חוק הלוביסטים שיזם ח"כ אלי אלאלוף מהקואליציה. יותר מההתנגדות של שקד לחוק, מעניין הנימוק שהיא נתנה למיזם העיתונאי "שקוף", שחשף את ההתנגדות. "שקד סבורה כי נכון יותר להטמיע את עקרונות החוק בתוך קוד אתי של חברות הלובינג", נמסר מטעמה. הרעיון לתת לחברות הלובינג לפקח על עצמן מתאים היטב לפרשנות מסוימת לרעיון של שמרנות: כל התערבות היא מיותרת, וצריך לסמוך על האתיקה של גורמים פרטיים וכוחות השוק שיחוללו לבדם את נפלאותיהם.

2. הרעיונות של שקד נגד מעורבות ממשלתית מוכרים היטב למי שעוקב מקרוב אחרי המתקפה נגד רגולציה שמנהלות חברות הענק בארה״ב ב–30 השנים האחרונות. במאמר שפירסמה לפני שנתיים במגזין "השילוח", תחת הכותרת "מסילות למשילות", שקד השתמשה בשפה המוכרת למי שנחשף למכוני המחקר ולבטאונים הליברטריאניים והפרו־עסקיים בארה״ב בשנים האחרונות. דומה ששקד לא מודעת או מתעלמת מכך שאימוץ הרעיונות האלה הוביל את ארה״ב למשבר חברתי חריף שמעמיק והולך מדי יום.

לא היה מועד טוב יותר להדגים את הכישלון של מערכת משפט, ובעיקר של אכיפה שמרנית, מאשר האירועים שהתחוללו השבוע בארה"ב.

אוקסיקונטין של פרדיו פארמה
בלומברג

ביום רביעי פירסם התובע הכללי של מדינת מסצ'וסטס מזכר בן 274 עמודים, החושף ששמונה מבני משפחת סאקלר, הבעלים של חברת התרופות פרדיו פארמה, היו מעורבים ישירות בשערורייה הגדולה ביותר בשני העשורים האחרונים בענף התרופות — ואולי במערכת הבריאות כולה.

פרדיו פארמה של משפחת סאקלר החדירה לשוק האמריקאי ב–1996 משכך כאבים בשם אוקסיקונטין, שיצר שוק ענק למשככי כאבים (הידועים כאופיאידים) חזקים הגורמים להתמכרות. הרופא במינהל המזון והתרופות שאישר את הפצת התרופה עבר לעבוד בחברה, ועם השנים התברר שהחברה הקימה מערך שיווק אדיר של משככי כאבים קטלניים שהביאו להתמכרותם של מאות אלפי אמריקאים. ההערכות העדכניות מדברות על מותם של כ–200 אלף אמריקאים מאז 1996 כתוצאה משימוש יתר בתרופות מסוגה של אוקסיקונטין.

בתחילת העשור הקודם נפתחה שורת חקירות בארה״ב נגד פרדיו פארמה בחשד שהיא הונתה ושיחדה רופאים והתעלמה מכמות עצומה של תלונות על התמכרות ושימוש מסוכן בתרופות שלה בשוק השחור. אבל משרד המשפטים האמריקאי עבר ב–20 השנים האחרונות למדיניות אכיפה מקלה מול חברות הענק בכלל, ועברייני צווארון לבן בפרט. במקום כתבי אישום ועונשים למנהלי החברות — רוב החקירות והתיקים נסגרו בהסדרים כספיים גדולים.

ב–2007 סגרו הסאקלרים — בסיוע היועץ המיוחד שלהם, רודי ג'וליאני — הסדר טיעון עם משרד המשפטים, שבמסגרתו לא יהיו הליכים פליליים נגד אף אחד מבני המשפחה או מנהלי החברה, ובמקום זאת שילמה החברה קנס של 635 מיליון דולר. הקנס היה ועודנו אפסי ביחס לרווחיה של החברה, שמוערכים ביותר מ–10 מיליארד דולר לאורך השנים. אחרי שהסאקלרים שילמו את הקנס, הם המשיכו לשווק את התרופה בצורה לא חוקית. תחקירי "ניו יורק טיימס" טענו שפרדיו פארמה היא החברה שזרעה בארה"ב את מגיפת משככי הכאבים, שקרעה לגזרים חלקים נרחבים בחברה האמריקאית, בעיקר באזורים עניים מאוד. הסדר הטיעון של 2007 מנע דיון ציבורי, שינוי נורמות וחשבון נפש בתעשיית התרופות ולמעשה איפשר את המשך התפשטות המגיפה עשור נוסף.

AP

השם סאקלר מוכר לחלק מקוראי טור זה. זהו השם שמתנוסס על בניין הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ובמוסדות רבים אחרים בישראל ובארה"ב. חובבי האמנות מכירים את האגפים השלמים תחת השם "סאקלר" במוזיאונים החשובים בארה״ב. זה לא מקרה. ביד אחת סייעו הסאקלרים ליצור את מגיפת משככי הכאבים שהרגה ופגעה במאות אלפי אנשים, וביד השנייה הם קנו לעצמם כבוד, יוקרה והגנה ציבורית באמצעות השקעות אדירות בפילנתרופיה.

קשה לדמיין דרך טובה יותר להבין את העיוותים של השיטה הכלכלית האמריקאית מאשר הסיפור של משפחת סאקלר: אמונה שתמריץ הרווח יביא תמיד בהכרח לתועלת חברתית; רגולציה חלשה ולעתים מושחתת; יכולת לתמרן ולהשחית אלפי רופאים באמצעות שוחד; והימנעות מהעמדת אנשים עשירים וחזקים לדין. כל אלה הסתייעו לעתים קרובות בסיסמאות שובות לב על חופש, הגבלת כוחה של הממשלה, חירות ואגדות על שוק חופשי.

ב–2008 נחשפה השיטה הזאת במערכת הפיננסית, כאשר וול סטריט קרסה וחולצה על ידי משלם המסים, ומיליוני אמריקאים איבדו את חסכונותיהם ובתיהם. במקרה של משפחת סאקלר זה התבטא בצורה אכזרית כפליים: מגיפה של סמים שהכתה בבטן הרכה של ארה״ב וגרמה בין השאר לכך שהיא המדינה המערבית היחידה שבה תוחלת החיים נמצאת בירידה זה חמש שנים ברציפות. העובדה שבארה״ב השימוש בתרופות האלה גבוה דרמטית מברוב מדינות המערב מחזקת את ההערכה שמדובר במגיפה של תאוות בצע ורגולציה שבויה — ולא במגיפה רפואית.

3. החלשת הרגולציה על חברות ענק שיש פער אדיר של כוח ומידע ביניהן לבין לקוחותיהן, עובדיהן והחברה בכלל — כמו גם הימנעות מהעמדת עברייני צווארון לבן לדין — היא תהליך שהחל בשנות ה–80, בעיקר ביוזמתם של גורמים שמרניים בפוליטיקה שמומנו ונתמכו על ידי מוקדי הכסף הגדול. מובן שהמפלגה הדמוקרטית, "השמאל" האמריקאי, הצטרף במחדל ולעתים קרובות במעשה לרעיונות השמרניים האלה, ונתן לכסף להשחית את כל מערכות השלטון והחקיקה.

כעת המטוטלת מתחילה לנוע לכיוון השני. המיקוד בנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שמשרת מתחילת כהונתו את תאגידי הענק ומחליש עוד יותר את הרגולציה, עשוי למנוע מאתנו להבחין בתנועות תת־קרקעיות הרבה יותר משמעותיות בארה״ב. ברני סנדרס אמנם הפסיד להילרי קלינטון בפריימריז ב–2016, אבל מאז ההפסד שלו הפלג הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית — שמבקש לנתק את שליטת תאגידי הענק והכסף הגדול מהמפלגה — מתחזק והולך.

ברני סנדרס. ההשראה של אוקסיו-קורטז
Jim Young / REUTERS

מי שנכנסה במידה רבה לנעליו של סנדרס היא חברת הקונגרס הצעירה ביותר, שהצטרפה לבית הנבחרים לפני פחות מחודש, אלכסנדריה אוקסיו־קורטז. היא נהפכה בן לילה לאחת הפוליטיקאיות המדוברות ביותר בארה״ב הודות לשימוש האגרסיבי שלה בטוויטר והשנאה היוקדת כלפיה מצד רשת הטלוויזיה השמרנית־ימנית פוקס.

לפני שבועיים אוקסיו־קורטז הניחה על סדר היום הציבורי רעיון שעד לא מכבר נראה הזוי בעיני רוב הפוליטיקאים והעיתונאים: מס שולי בגובה 70% על הכנסה שנתית של מעל 10 מיליון דולר. המראיינים ברשתות הטלוויזיה נראו המומים כאשר אוקסיו־קורטז העלתה את הרעיון, ורבים מיהרו ללעוג לה שהיא אינה מבינה דבר בכלכלה. אבל שניים מהכלכלנים הבולטים בארה״ב הפתיעו השבוע וקבעו שהרעיון כלל אינו מופרך. חתן פרס נובל לכלכלה פול קרוגמן הזכיר שאין שום עדויות אמפיריות לכך שמס שולי גבוה על עשירים ידכא את הכלכלה והיזמות. שר האוצר לשעבר פרופ' לארי סאמרס — מולטי־מיליונר בפני עצמו — הצטרף וקבע שהרעיונות של אוקסיו־קורטז על מיסוי כבד על עשירים הם ״בכיוון הנכון״.

לקוראים הצעירים של טור זה, שנחרדים מהרעיון של מס שולי של 70% על בעלי הכנסות גבוהות במיוחד, נזכיר שבשנות ה–50 וה–60 בארה״ב — שנים של צמיחה מהירה בתוצר ובפריון תוך ירידה באי־שוויון — הגיע המס השולי בארה״ב ל–80%–90%, ועד תחילת שנות ה–80 היה המס השולי בארה״ב 70% — בדיוק כמו שאוקסיו־קורטז מציעה.

אוקסיו-קורטז בעיר קיימברידג' שבמסצ'וסטס, ביום חמישי
Charles Krupa/אי־פי

האם מס שולי גבוה הוא הדרך האפקטיווית להילחם כיום באי־שוויון בארה״ב ולממן הרחבה של רשתות הגנה חברתיות? הדעות בעניין חלוקות. יש הטוענים כי יהיה אפקטיבי יותר לסגור את פרצות המס של חברות הענק, להטיל מסי רכוש, להפסיק את הסובסידיות לחברות הענק ולהכניס תחרות לענפי משק ריכוזיים רבים. אבל מה שמדהים ומעורר מחשבה היא העובדה שאלפי פוליטיקאים, כלכלנים ועיתונאים לא הצליחו לעשות עד היום את מה שעשתה בחורה צעירה — לשנות את השיח בנושא כה קריטי. נושא לא קיים נהפך לסוגיה שרבים נאלצים להגיב ולהתמודד אתו — בשמאל, בימין, באקדמיה ובעיתונות.

רבים ימשיכו ללעוג לאוקסיו־קורטז, כשם שלעגו לפניה לסנדרס כאשר הציע שארה״ב תאמץ את מודל מערכת הבריאות האירופי, הציבורי — אבל יש סיכוי לא קטן שההיסטוריה הכלכלית תזכור את הסבא היהודי הקשיש ואת האישה הצעירה כמי שהניעו כיוון חדש בתפישות הכלכליות בארה״ב — לא פחות מכוכב הטלוויזיה, ידידו של פוטין, שמשבית את הממשל שלו כבר חודש כדי לממן בניית חומה שכל הנתונים מעידים שאין בה שום צורך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר