למה מנכ"ל אפל יושב ליד האיש שאמר שהוא מעדיף שבנו ימות מאשר יהיה הומו? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למה מנכ"ל אפל יושב ליד האיש שאמר שהוא מעדיף שבנו ימות מאשר יהיה הומו?

יותר ויותר אנשים מחוץ לדאבוס מוכנים להגיד בקול רם את מה שבעבר לא עלה על דל שפתותיהם, לפחות לא של אלה שמשתתפים כאן: רוב האנשים שמגיעים לכאן הם הבעיה ולא הפתרון

61תגובות
דאבוס 2019
הטוויטר של Javier Blas

תמונה אחת, שצולמה באקראי, תפסה השבוע את הרוח של כנס הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, את סדרי העדיפויות של הפלוטוקרטים, עוזריהם וידידיהם המתכנסים מדי שנה בעיירת הסקי היפה בשווייץ.

בתמונה רואים שולחן עגול ניצב במרכז אחת מיני מאות התכנסויות ומסיבות פרטיות שנערכות בשולי הכנס של הפורום הכלכלי העולמי. סביבו ישובים יחדיו טים קוק, מנכ״ל אפל — החברה בעלת שווי השוק הרביעי בגובהו בעולם — וסאטיה נאדלה, מנכ״ל מיקרוסופט — החברה בעלת שווי השוק הגבוה ביותר בעולם בימים אלה.

התמונה של ארוחת הערב בדאבוס - דלג

נו, מה חדש כאן? זאת דאבוס: המקום שבו הבוסים של חברות הענק בכל העולם נפגשים מדי שנה כדי להחליף דעות, לתאם עמדות ולעשות לובי סמוי ושקט מול פוליטיקאים.

נשיא ברזיל ז'איר בולסונרו (במרכז), בשולחן עם מנכ"ל אפל טים קוק ומנכ"ל מיקרוסופט סאטיה נאדלה
הטוויטר של Vení Gil

אבל רגע, מי זה הבחור באמצע, עם העניבה הכחולה? הם לא משוחחים אתו, אבל הוא יושב במרחק של לא יותר ממטר ממהם.

כמובן: בהיעדרו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מהכנס השנה, נשיא ברזיל החדש ז'איר בולסונרו הוא הכוכב הגדול ביותר של הוועידה. כמה שעות קודם לכן הוא עמד מול הקהל באולם המרכזי במרכז הקונגרסים והכריז על חזון ברזיל החדשה, שנשמע דומה לזה של רבים מהפוליטיקאים הסמכותניים שפורחים ועולים בשנים האחרונות: הקטנת הממשלה, מלחמה בשחיתות ובביורוקרטיה ותוכנית הפרטות גדולה.

בעוד על הדעות והרעיונות של בולסונרו לגבי כלכלה ושחיתות אפשר לנהל דיון, על דעותיו בנושא זכויות אדם, נשים ולהט"בים הוויכוח נגמר לפני עשור, שניים או חמישה. הן חשוכות ומפחידות.

בולסונרו הוא הומופוב, מיזוגן וגזען. התובע הכללי של ברזיל הגיש נגדו באפריל שעבר כתב אישום על הסתה בכל התחומים האלה. זה כנראה רק עזר לו לסחוף חלקים מסוימים מציבור הבוחרים הברזילאי, ולא מנע מחלק גדול מעשירי המדינה לתמוך בו במרוץ לנשיאות.

אבל דאבוס היא לא ברזיל: רבע ממאות הדיונים שנערכים כאן מדי שנה עוסקים בזכויות אדם בכלל ובחיזוק נשים, מיעוטים ומהגרים בפרט. בדאבוס הפלוטוקרטים חובבי הכוח והכסף נוהגים להתגנדר, להתנאות ולהתגאות במחויבות שלהם לזכויות אדם. הם לא אוהבים לשלם מסים, הם נלחמים ברגולציה ובונים אימפריות מונופוליסטיות, אבל רוממות זכויות הנשים, הלהט"בים והמיעוטים היא הסטריאוטיפ של איש דאבוס.

נשיא ברזיל, ז'איר בולסונרו, מצטלם לסלפי בכנס דאבוס. הומופוב, מיזוגן, גזען וחביב המיליארדרים
AFP

בולסונרו, כמו טראמפ, הוא ההפך מאיש דאבוס, אבל לאחר שבשנה שעברה התקבל כאן טראמפ בכבוד מלכים, השנה הגיע תורו של הטראמפ הדרום־אמריקאי.

קוק, מנכ"ל אפל, הוא הומו מוצהר. הוא יודע היטב שבולסונרו אמר בעבר בראיון שהוא מעדיף שהבן שלו ימות בתאונת דרכים מאשר יהיה הומו, ושהוא גאה להיות הומופוב. אבל לקוק (ההומו) ולנאדלה (המהגר), כמו לשאר מאות המנכ"לים של חברות הענק בעולם, אין כוונה למחות נגד בולסונרו ודומיו. מדובר בבוס של המדינה הגדולה ביותר בדרום אמריקה, שוק ענק וחשוב לכל החברות הגדולות בעולם. כדאי להתנהג יפה.

הרבה השתנה בעולם בשני העשורים האחרונים, מאז נהפכה דאבוס לכנס המדובר ביותר בעיתונות הכלכלית הגלובלית. בתחילת שנות ה–2000 עסקו כאן באובססיביות בטרור, אחרי זה עברו לעסוק באינטרנט, במשבר הפיננסי ובהתחממות הגלובלית, ובחמש השנים האחרונות הנושא המדובר ביותר הוא האי־שוויון ועליית הפופוליזם.

ביל גייטס
בלומברג

אבל ב–2019 משהו בסיסי ועמוק השתנה. יותר ויותר אנשים מחוץ לדאבוס מוכנים להגיד בקול רם את מה שבעבר לא עלה על דל שפתותיהם, לפחות לא של אלה שמשתתפים כאן: רוב האנשים שמגיעים לכאן הם הבעיה ולא הפתרון.

הפוליטיקאים הם הראשונים בקו האש של הציבור והתקשורת, על מחדליהם בניהול הכלכלות, האי־שוויון הגדל, הקרעים החברתיים, הרס הסביבה והמלחמות המיותרות. אבל ברוב העולם, מעל הפוליטיקאים נמצאת הקבוצה הנסתרת מעין, שמשפיעה על סדר היום של הפוליטיקאים והתמריצים שלהם: אנשי דאבוס, הפלוטוקרטים, החבורה שמטוסיה הפרטיים נחתו ביום שני בבוקר בשדות התעופה הפרטיים של ציריך וסנט גאלן וימריאו מכאן חזרה ללונדון, סן פרנסיסקו, וושינגטון, ניו יורק, פרקנפורט, ניו דלהי, בייג׳ין, פריז, סאו פאולו וקטאר.

אנשי דאבוס והאינטלקטואלים המאמינים שהסדר הכלכלי והחברתי הנוכחי משביע רצון דוחים כל טענה שבכלכלות השוק הדמוקרטיות יש מלחמת מעמדות וקאסטות נסתרות או גלויות שקשה מאוד לנוע ביניהן. אבל אפילו בדאבוס יש קאסטות ברורות. לכל משתתף יש תו כניסה בצבע אחר: הצבע הלבן מקנה למשתתף גישה לאולמות הקונגרסים ולכל הדיונים הסגורים, ומתחתיו יש שורה ארוכה של צבעים עבור הסוגים השונים של המשתתפים. כל משתתף יכול להביט בצבע התו של חברו ולדעת לאיזו קבוצה הוא משתייך.

בתוך מרכז הקונגרסים האווירה היתה עליזה כרגיל: חצי מהאנשים המסתובבים במסדרונות מגיעים הנה מדי שנה כבר עשר ו–20 שנה. ראשי ממשלות, שרים, בעלי חברות, פרופסורים, ראשי ארגונים חברתיים — כולם מתחככים זה בזה, מחליפים דעות על מזג האוויר, על הפאנלים שהם שמעו ("ישבתי בפאנל על אינטיליגנציה מלאכותית — היה מדהים"). הביקוש להזמנה לדאבוס עולה כפונקציה מונוטונית מדי שנה. תג המחיר לכנס — 65 אלף דולר לפני המלונות שגובים מחירים מטורפים של אלפי דולרים ללילה — לא מרתיע איש, בעיקר כשרוב הכסף משולם על ידי חברות ציבוריות ענקיות. כולם רוצים להיות חברים במועדון הזה.

פורום דאבוס
Markus Schreiber/אי־פי

אבל מחוץ למרכז הקונגרסים, מחוץ לבועה של דאבוס, הכעס גובר והולך, וכך גם ההערכה שהאנשים שמגיעים מדי שנה לכנס הם במקרים הגרועים הבעיה עצמה ובמקרים השכיחים לא אלה שיביאו את השינוי. או כמו שכותב הסופר האמריקאי אנאנד גירידהארדס בספרו "המנצחים לוקחים את הכל" — הפלוטוקרטים והפילנתרופים לעולם לא יבואו עם פתרונות מדיניות שיפגעו ברכושם, מעמדם ויוקרתם. תפריט הרעיונות, היזמויות וההצעות של הארגונים החברתיים, המומחים, הפוליטיקאים ומרכזי המחקר שמממנים המיליארדרים תמיד יכלול דיאטה מדויקת: רק יזמויות, חוקים ופעילויות שישמרו אותם בראש הפירמידה של הכסף והכוח.

נקים ארגון צדקה לפליטים — אבל נילחם נגד העלאת מסים לאלפיון העליון; נתמוך ביזמויות חינוך בקרב אוכלוסיות מוחלשות — אבל נפעיל ציי לוביסטים לשימור פרצות במערך המיסוי; נדבר על חיזוק מוסדות דמוקרטיים — אבל נשלוט בסדר היום הפוליטי באמצעות תרומות; נדבר על עזרה לאוכלוסיות מוחלשות — אבל ניאבק עד זוב דם נגד רגולטורים שיבקשו להכניס תחרות ולשבור את ריכוזי הכוח הכלכלי שלנו; נקים ארגוני מגזר שלישי — אבל נוודא שהם לעולם לא יתעמתו עם חברות גדולות ובנקים.

המנהלים של הפורום הכלכלי העולמי מודעים היטב לכך שהרוחות בקרב הציבור הרחב משתנות, ולא בכיוונם. בבלוג של דאבוס עלה השנה לראשונה פוסט שמבקר בזהירות את האנשים שמגיעים לכנס במטוסים פרטיים, בגלל הזיהום הסביבתי האדיר שהם יוצרים. מארגני הכנס ערכו חישוב וטענו שהשנה חלה ירידה במספר המטוסים הפרטיים שהגיעו לעיירה. הם אמדו אותם ב–130–140 והוסיפו שהם קוראים למי שבכל זאת חייב להגיע במטוס פרטי לחלוק אותו עם אחרים. מיליארדרי כל העולם, התאחדו! טוסו ביחד לדאבוס בגאלפסטרים 5 שלכם!

ספק אם המיליארדרים ומשרתיהם הבנקאים, עורכי הדין, הלוביסטים והיחצ"נים ייענו לקריאות האלה. אחרי 40 שנה שבהן העושר מתרכז והולך יותר ויותר בידי מעטים והפוליטיקאים ברוב העולם המערבי והשלישי נזהרים מלגעת בפלוטוקרטים של המאיון העליון, רובם מניחים שמה שהיה הוא מה שיהיה. כאשר המיליארדר מייקל דל נשאל כאן השבוע מה דעתו על הרעיון של חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו־קורטז להטיל מס של 70% על הכנסה שנתית של 10 מיליון דולר ויותר, הוא ורוב הנוכחים פרצו בצחוק גדול. דל המשיך וטען שרעייתו והוא תורמים מדי שנה לפילנתרופיה יותר מ–70% מהכנסתם, ואמר: "אני מרגיש יותר נוח עם היכולת שלנו לתת את הכסף דרך הקרן הפילנתרופית הפרטית שלנו מאשר לתת אותו לממשלה".

פאנל בכנס בדאבוס
ARND WIEGMANN/רויטרס

כאשר דל נשאל שוב מדוע הוא מתנגד למס שולי של 70% הוא שאל: "איפה אי־פעם זה עבד?". פרופ' אריק ברינג'ולפסון מ–MIT שישב לידו הפתיע אותו כאשר ענה לו: "זה עבד בארה״ב החל בשנות ה–30 למשך כמה עשורים וזאת היתה תקופה טובה במיוחד מבחינת שיעורי הצמיחה". כאשר ביל גייטס נשאל על הטענה שהפילנתרופיה של המיליארדרים נמנעת מלהעלות נושאים שפוגעים בהם עצמם, הוא ביטל את הטענה כקומוניסטית.

המבקרים של הסדר הכלכלי של דאבוס אינם קומוניסטים ואפילו לא סוציאליסטים. חלקם סוציאל־דמוקרטים וחלקם רואים עצמם גם כקפיטליסטים. מה שמאחד את רובם הוא ההערכה שריכוז עושר עצום בידי מעטים מעוות את המערכת הפוליטית, מסכן את היציבות העולמית ועשוי להסתיים בחזרתה של ההיסטוריה הנוראית של המחצית הראשונה של המאה ה–20.

סדר היום הליברלי של 50 השנים האחרונות נדרס בידי פוליטיקאים ופלוטוקרטים, והשאלות היחידות שנותרו הן אם המוסדות הדמוקרטיים יחזיקו מעמד ואם תנועות חברתיות ופוליטיות יעצרו את התוואי שבו אנו נעים כפי שעשו ברוב העולם אחרי מלחמת העולם השנייה — או שהכעס והתסכול הגוברים בקרב אלה שלא נהנים כבר 30 שנה מהשיטה הכלכלית הנוכחית יביא לנו עוד ועוד מנהיגים סמכותניים שיסמנו אויבים, מהגרים ו"אחרים" כמי שאחראים לקשיים הכלכליים ולפערים.

בתוך האולמות במרכז הקונגרסים בדאבוס יש מספיק נשים וגברים חכמים שאמורים לראות את הכיוון שבו אנחנו נעים, אבל כולם שבויים במרוץ לשמירה על מעמדם החברתי והכלכלי ומשכנעים את עצמם שיהיה בסדר, או שמישהו אחר יפתור את הבעיות.

הנסיך ויליאם דיוויד אטנבורו
Markus Schreiber/אי־פי
מייקל דל
Brendan McDermid/רויטרס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר