מה יכולים שמולי ושפיר ללמוד מהמהפכה של אלכסנדריה אוקסיו-קורטז בארה"ב? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה יכולים שמולי ושפיר ללמוד מהמהפכה של אלכסנדריה אוקסיו-קורטז בארה"ב?

חלק גדול מהדור החדש של העבודה ומרצ לא נראה שונה מהותית ממה שמציגים לפיד, גנץ וכחלון ■ אף אחד מהם לא הצליח או רצה לעשות את מה שעשתה אלכסנדריה אוקסיו קורטז מאז שנכנסה לקונגרס לפני חודשיים: לצאת ממתחם הנוחות של המקובל ולהציע משהו אחר

104תגובות
איציק שמולי חוגג עם אבי גבאי. ילדי המחאה נהפכו לפוליטיקאים מקצועיים
מוטי מילרוד

הצבע חזר השבוע ללחייו של יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי, לאחר פרסום תוצאות הפריימריז. אחרי חודשים של סקרים משפילים ששחקו עד דק את מעמד המפלגה ואת כוח המיקוח שלה מול כל גוש אפשרי שאולי יתגבש, היתה לרגע תחושה שאולי יגיע מפנה.

תוך דקות מרגע פרסום התוצאות התפשטה באינטרנט תמונתו של גבאי מנשק את המנצח הגדול, ח"כ איציק שמולי, שקיבל 28,865 מקולות המתפקדים. גבאי המוכה זיהה אפשרות לנרטיב חדש: הנה, ילדי המחאה החברתית של 2011, שמולי וסתיו שפיר, מסמלים עידן חדש, צעיר יותר, רלוונטי יותר למפלגת העבודה. סיפור טוב.

אבל את הסיפור הזה אפשר למכור בעיקר לבעלי זיכרון קצר, קונטקסט צר או לקוראים נלהבים של "ידיעות אחרונות" ו-ynet. רוב פעילי המחאה החברתית של 2011 יסבירו שבמידה רבה שמולי, ובמידה פחותה שפיר, מתאימים כמו כפפה ליד דווקא למפלגת העבודה ההיסטורית. הם חזקים יותר מבנימין בן אליעזר ושמעון פרס ז"ל בטוויטר ובשידורים חיים בפייסבוק - אבל מחאה הם לא.

רביב דרוקר, בעל החושים הפוליטיים החדים, הזכיר השבוע לצופיו כי הניצחון הגדול של שמולי קשור גם לחשיפה החריגה שהוא מקבל תקופה ארוכה בכלי התקשורת של מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס. אתר העין השביעית ומבקר התקשורת של Mako, אביב הורביץ, קיטלגו מזמן את שמולי ברשימה הלבנה של מוזס - הפוליטיקאים ואנשי העסקים שהוא חפץ ביקרם.

סתיו שפיר
מוטי מילרוד

האם שמולי הוא פרלמנטר חברתי מצטיין, או יצרן סדרתי של הצעות חוק שרובן לא כרוכות בעימותים עם מוקדי הכוח האמיתיים? תלוי בעיקר בהשקפה הכלכלית של המשתתפים בדיון. מה שבטוח הוא שהדיון אינו רלוונטי לעניין הסיקור אצל מוזס: לח"כ שלי יחימוביץ׳ יש לא פחות קבלות על פעילות פרלמנטרית וציבורית מאשר לשמולי. למעשה, בתחומים רבים יש לה יותר קבלות ובעיקר לאורך יותר זמן. אבל היא מעולם לא קיבלה מ"ידיעות אחרונות" טיפול המתקרב לזה שקיבל שמולי.

ברשימה הלבנה אפשר היה למצוא במשך השנים פוליטיקאים מכל קצוות הקשת ומכל אגפי החקירות במשטרה, ובראשם אביגדור ליברמן ואהוד אולמרט. שרת המשפטים איילת שקד ושר החינוך נפתלי בנט הופיעו ברשימה בעיקר בתקופות שבהן נתפשו כיריביו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

ומה שיותר חשוב: גם לפני פרסום תמלילי תיק 2000 (הקלטות נתניהו-מוזס) ידעה כל צמרת הפוליטיקה והעיתונות בישראל שלחשיפה עקבית וחיובית ב"ידיעות אחרונות" וב–ynet יש מחיר. היא תמיד חלק מעסקה, כפי שהסביר דרוקר. מוזס רואה בעיתוניו עסק פרטי, ומי שרוצה חשיפה חיובית - צריך להיות שחקן צוות ולחכות להוראות מהמפקדה. "ידיעות אחרונות" פעל בתקופת המחאה בצבת: מצד אחד הוא ניסה לחבק את ראשי המחאה, ומצד שני הוא פעל לדכא אותה כאשר פנתה נגד הטייקונים שאליהם העיתון היה מחובר מסורתית.

אבל מוזס אינו הטייקון הראשון ששמולי בחר להתחבר אליו: כל פעילי המחאה החברתית של 2011 זוכרים את הרגע המשפיל והצורב באביב 2012, בעיצומם של הקרבות להכנסת תחרות ולהורדת מחירי המזון, כששמולי מיהר לגייס לעמותה שלו 800 אלף שקל מלא אחר מאשר נוחי דנקנר - סמל הריכוזיות ויחסי ההון שלטון באותם ימים סוערים.

כיום, ב-2019, החלטתו של שמולי להתחבר לדנקנר נראית משונה: פוליטיקאי כמו שמולי אמור היה להבין את הסיכון במהלך כזה. רשת שופרסל, אז בשליטת דנקנר, היתה אחת החברות שעמדו במוקד המחאה ובדיונים על שאלת התחרות והמחירים בשוק המזון.

וכאן הנקודה החשובה: ב-2012 דנקנר כבר החל לספוג מהלומות, אבל עדיין היה שחקן חזק מאוד במשק וזכה להגנה מצד חלק גדול מהתקשורת בכלל ומקבוצת "ידיעות אחרונות" בפרט. שמולי, כמו רבים מהמו"לים של כלי התקשורת, בכירי המגזר העסקי והאנשים החזקים בישראל, פשוט הימר על האיש הכי חזק במשק. הוא בחר צד. הצד שנראה אז כמי שימשיך לנצח, לא הצד של הציבור.

סתיו שפיר, יו"ר העבודה אבי גבאי, ח"כ שלי יחימוביץ' וח"כ איתן כבל
תומר אפלבאום

חלק מהפעילים במחאה החברתית מחייכים במרירות כאשר פוליטיקאים ועיתונאים מכנים את שמולי ושפיר "ילדי המחאה". לדידם של רבים מהם, דווקא השניים שנקלטו במפלגת העבודה היו מוכנים מהר מאוד, עוד במהלך המחאה, להתחבר למוקדי הכוח במשק ולא לאתגר אותם. החיבור של שמולי - קודם עם דנקנר ואחר כך עם מוזס - הוא אולי מחוכם פוליטית, אבל מגביל מאוד את גבולות הגזרה שלו.

אין ספק ששמולי ושפיר הם פרלמנטרים חרוצים ורציניים, אבל רוב המאבקים שהם בוחרים לנהל לא מנסים לאתגר את סדר היום הכלכלי והחברתי. ברובם הם צועדים בדיוק בקווי המתאר שסומנו מזמן על ידי מפלגת העבודה והמרכז הישראלי. המסלול הפוליטי של שניהם היה שמרני להפליא: הממסד של המפלגה פתח להם את הדלת, ובן אליעזר היה הראשון לזהות ולחבק ולעזור.

איך יודעים שמישהו מאתגר את סדר היום? זה לא מסובך. כל מה שצריך לעשות הוא להביט במהפכה שמתחוללת בחודשיים האחרונים מעבר לאוקיינוס האטלנטי. שם אפשר לראות מה קורה כאשר פעילת מחאה נכנסת בהפתעה גמורה לקונגרס, ומחליטה לקבוע גבולות חדשים לחלוטין לשיחה.

בחודש האחרון נפתח בארה"ב דיון חסר תקדים בהיקפו ובעוצמתו בנושא שיעורי המס שמשלמים העשירים. בדיון הזה משתתפים לא רק מאות פוליטיקאים ועיתונאים, אלא שורה ארוכה של כלכלנים מהחשובים והבולטים בארה״ב. אורח שהיה מגיע ממאדים היה מתקשה להבין איך זה קרה: עד לפני כמה חודשים כמעט לא היה זכר לנושא הזה בעמודי המאמרים של העיתונים המרכזיים, ובוודאי שלא בקונגרס.

התשובה פשוטה. שלוש מלים: אלכסנדריה. אוקסיו. קורטז. חברת הקונגרס הצעירה בתולדות ארה״ב, שעד לפני שנתיים עבדה כברמנית, התמודדה במפלגה הדמוקרטית ראש בראש ברובע שנשלט במשך עשר כהונות על ידי אחד מחברי המפלגה הוותיקים והממסדיים ביותר, והיכתה אותו רק באמצעות פעילי שטח ועם אפס חיבורים לממסד ולכסף. מהרגע שבו דרכה כף רגלה בוושינגטון החליטה אוקסיו קורטז שהיא לא תתיישר עם הממסד של המפלגה הדמוקטית, ובראיון ל-CNN הציעה להכפיל את המס השולי בארה״ב ל-70%. המפלגה הרפובליקאית נכנסה מיד להתקף זעם, ובפוקס ניוז נהפכה אוקסיו קורטז בן לילה לאויבת הגדולה ביותר של הדמוקרטיה האמריקאית.

אלכסנדריה אוקסיו קורטס
Seth Wenig / אי־פי

אבל לא רק בימין רותחים. הסנאטורית אליזבת וורן, שעד לפני חודשיים נחשבה עם ברני סנדרס לסמן הרדיקלי והפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית, מיהרה לעלות על העגלה והכריזה על הצעה משלה - מס עושר שנתי של 3%-2% על מולטי מיליונרים ומיליארדרים. הווארד שולץ, הבעלים של רשת סטארבקס, מיליארדר ליברלי, הכריז שההצעות של וורן ושל AOC (הכינוי של אוקסיו קורטז) הן "אנטי אמריקאיות".

בשבועות האחרונים ניסו רבים בשמאל ובימין האמריקאי לקטלג את אוקסיו קורטז כסוציאליסטית הזויה, שהמספרים לא מתחברים אצלה. אבל היא לא נבהלה, ותוך זמן קצר החלו להופיע מיליארדרים וכלכלנים שנאלצו להודות שהיא צודקת. ריי דאליו, מנהל קרן גידור מהעשירים והמצליחים בארה״ב, והיזם הבריטי ריצ׳רד ברנסון, היו הראשונים להבין שהשיחה משתנה ומיהרו להכריז שהשיטה הקפיטליסטית הנוכחית לא מספקת את הסחורה לרוב הציבור - וייתכן שתידרש העלאת מסים על העשירים כדי לסגור את הפערים האדירים שנוצרו בעשורים האחרונים. אוקסיו קורטז הצליחה תוך זמן קצר להכניס למרכז השיח שפה, דיבור ורעיונות שרק לפני חודשים ספורים היו בשוליו.

המחאה החברתית של 2011 הולידה שורת רפורמות בישראל שכוונו נגד מוקדי הכוח הכלכליים הגדולים, ובאפקט דומינו לקריסת מחצית מהטייקונים הגדולים - אבל השפעתה הולכת ושוככת עם השנים. הפעם האחרונה שבה היה ניסיון להוביל חקיקה ששוברת את מסגרת השיח היתה כאשר שר האוצר משה כחלון הציג לפני שנתיים תוכנית למיסוי של משקיעי הנדל״ן הכבדים - 54 אלף איש שמחזיקים יותר משלוש דירות.

אספני הדירות, חלקם מהאנשים העשירים בישראל, התארגנו מיד ויצאו למלחמה תקשורתית: עד היום אפשר למצוא בארכיוני אתרי האינטרנט, בשולי הכתבות בנושא מיסוי הדירות, אלפי טוקבקים עם מסרים מדויקים ומתוחכמים שמשרתים את הנרטיב שלהם. אבל מי שבסוף עשה את העבודה, כלומר חיסל את הצעת החוק, היתה מפלגת העבודה שהלכה לבג"ץ מנימוקים "פרוצדורליים". חלק מחברי המפלגה טענו שהם תוקפים את החוק רק בגלל הדרך שבה הוא עבר, והם יחזרו ויתמכו בו בעתיד. כמובן שזה התברר מהר מאוד כשקר כלשהו, והחוק ירד מסדר היום של הממשלה.

אין ספק שמפלגת העבודה התרעננה והצעירה מאוד את פניה בפריימריז האחרונים ובעשור האחרון. דור "הפואדים" התחלף בצעירים שרובם לא השחיתו ולא הושחתו. אבל גם לא היו להם הרבה הזדמנויות: המפלגה לא ישבה בקואליציה יותר מעשור.

המחאה החברתית ב-2011
אוליבייה פיטוסי

את הסיכויים הנמוכים שבשנים הקרובות נראה את חברי מפלגת העבודה או מרצ יושבים בקואליציה או בעמדות השפעה משמעותיות בממשלה נהוג לייחס לכך שהציבור זז ימינה. ייתכן. אבל יש עוד סיבה: חלק גדול מהדור הצעיר והחדש של העבודה ומרצ לא נראה שונה מהותית ממה שמציגים יאיר לפיד, בני גנץ וכחלון. כולם משחקים באותו מגרש. אף אחד מהם לא הצליח או רצה לעשות את מה שעשתה אוקסיו קורטז מאז שנכנסה לקונגרס לפני חודשיים: לצאת ממתחם הנוחות המחבק של ה"בייס", של המקובל, של הנוח, ולהציע משהו אחר.

את התופעה הזאת אפשר לפרש בשתי דרכים: הכעס והמרמור בציבור הישראלי לא גדולים כפי שאויבי נתניהו נוהגים להציג. רוב הציבור מרוצה מהסדר הכלכלי הקיים, ומאמין, כמו מצביעי הליכוד, שהמצב סביר. האפשרות השנייה היא שהמרמור, הכעס והתסכול כבר כאן, מבעבעים, אבל לאופוזיציה אין הצעות משכנעות לשינוי הססטוס קוו, והקיטוב בין השבטים בתוך החברה עדיין מאפשר לפוליטיקאים הן מהימין, הן מהשמאל והן מהמרכז להמשיך להיבחר שוב ושוב אף על פי שהם משרתים את הסטטוס קוו. הצפרדע יושבת בשקט בתוך סיר המים המתחממים, החום עדיין נסבל, ואוקסיו קורטז שלנו תופיע כאשר צעקות השמאל והימין כבר לא יצליחו לשמור אותנו מבולבלים וקפואים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר