ההחלטה הדרמטית של היועמ"ש: האם בישראל ישלטו ברלוסנוני וברלוסביבי - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ההחלטה הדרמטית של היועמ"ש: האם בישראל ישלטו ברלוסנוני וברלוסביבי

"כשאתה שם את הציצים של אביבית בר זוהר אז יש לך יותר כניסות עכשיו. אנשים נמאס להם מחדשות. נמאס להם"

31תגובות
נתניהו במטה הליכוד, בספטמבר
Photo Sergey/The New York Times

בדברי הימים של תהליך ההשחתה ושליטת הכסף הגדול בפוליטיקה האמריקאית יש נקודות ציון רבות ב–50 השנים האחרונות. בניגוד לדעה הפופולרית בשמאל, רובן לא התרחשו בשלוש שנות שלטונו של דונלד טראמפ, אלא התפרשו על פני עשורים רבים שבהם כיהנו נשיאים רפובליקאים ודמוקרטים.

אחת מנקודות הציון האלה, שבהן המשטר האמריקאי קיבל חותמת כמעט רשמית של שחיתות מוסדית, חוקית ומבנית, התרחשה ב–2010, כשבית המשפט העליון קבע ברוב של חמישה נגד ארבעה שהגבלת תרומות פוליטיות מחברות סותרת את חופש הביטוי שנקבע בתיקון הראשון לחוקה.

המערכת הפוליטית האמריקאית היתה שקועה בתוך מדמנת כספי התורמים הגדולים עוד לפני פסיקת העליון, הידועה כ"סיטיזנס יונייטד", אך ההחלטה הזאת פתחה את כל הסכרים, וושינגטון הוצפה בכסף של חברות ומיליארדרים.

משפטנים רבים אוהבים להלל את יתרונות החוקה האמריקאית, אבל פסיקת "סיטיזנס יונייטד" הוכיחה שהכל פוליטי: ההחלטה עברה ברוב של השופטים השמרנים שמונו על ידי נשיאים רפובליקאים, בעוד שהשופטים הליברלים הצטרפו לדעתו של השופט ג'ון סטיבנס, שקבע שהחלטת הרוב מערערת את היושרה של המוסדות הנבחרים האמריקאיים: "דמוקרטיה אינה יכולה לתפקד באפקטיביות כאשר הבוחרים מאמינים שהחוקים נקנים ונמכרים", הוא כתב.

התזה שלפיה הגבלה של כספי התרומות הפוליטיות של מיליארדרים וחברות ענק היא פגיעה בחופש הביטוי מבטאת בצורה הטובה ביותר את תפישת העולם השמרנית האמריקאית, שמאמינה בכך שעקרונות השוק החופשי צריכים לחול גם על הפוליטיקה: לא אדם אחד=קול אחד, אלא דולר אחד=קול אחד. ולמי שיש דולרים רבים יותר יהיו יותר קולות והשפעה על התהליך הפוליטי.

עשור לאחר שבית המשפט העליון האמריקאי פתח לרווחה את צינורות כספי הטייקונים לפוליטיקאים, המודל הכלכלי והפוליטי של ארה״ב מאבד גובה במהירות. רוב הציבור האמריקאי, מימין ומשמאל, סבור שהמערכת הפוליטית אינה משרתת אותו אלא את העשירים והחברות הגדולות. ארה"ב היא המדינה היחידה בעולם המערבי שתוחלת החיים בה בירידה כתוצאה ממערכת בריאות פרטית, מושחתת, לא יעילה ויקרה. עשרות מיליוני צעירים סבורים שהקפיטליזם נכשל.

נוני מוזס
עופר וקנין

הבחירות הקרובות בארה"ב עשויות להכריע אם היא תמשיך לנוע, כדברי וורן באפט, בכיוון של פלוטוקרטיה — מדינה שנשלטת על ידי העשירים, או תשנה לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה את כיוון המדיניות הכלכלית שלה, ותעביר את הכוח מהפלוטוקרטים למעמד הביניים ולעובדים. ישראל, שינקה לטוב ולרע הרבה מהתרבות האמריקאית בעשורים האחרונים, תושפע גם היא מההכרעות של הבוחר האמריקאי ומהרעיונות החדשים והישנים שמגיעים מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי.

צעד משמעותי - הפוך מהאמריקאים

בסוף 2013 עשתה ישראל צעד משמעותי בכיוון הפוך מהמודל האמריקאי, כאשר הכנסת, בתמיכת כל המפלגות, חוקקה את חוק הריכוזיות. החוק נועד להגביל את כוחם של הטייקונים הישראלים שצברו בעשור שקדם למחאה החברתית כוח כלכלי ופוליטי עצום. הפרקליטות ובתי המשפט מיהרו גם הם לאמץ את הרוח הזאת כשחקרו, הגישו כתבי אישום, הרשיעו ושלחו לכלא כמה מהטייקונים החזקים ביותר בישראל.

ההכרעה הבאה בכיוון שבו תצעד ישראל — דמוקרטיה או פלוטוקרטיה — אמורה ליפול בשבועות הקרובים. היועמ"ש אביחי מנדלבליט יצטרך להחליט אם לאמץ את המלצות הדרג המקצועי בפרקליטות ולהגיש כתבי אישום בתיקי 2000 ו–4000 — אוסף ההקלטות, המסמכים וההתכתבויות שמהם עולה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו ניהל שיחות שוחד ומערכות יחסים פסולות עם הבוסים של שני כלי תקשורת מרכזיים.

החלטתו של היועמ"ש עשויה להיות לא פחות דרמטית מ"סיטיזנס יונייטד". הימנעות מהגשת כתבי אישום בשתי הפרשיות הנוגעות ל"ידיעות אחרונות", ynet וואלה תהיה מתן הכשר משפטי רשמי לבוסים של העיתונים והערוצים הישראליים לקשור עסקות סמויות עם פוליטיקאים ורגולטורים — סיקור עיתונאי או פרוטקשן עיתונאי תמורת הטבות רגולטוריות או תקציבים ממשלתיים.

הסכנה ברורה ומיידית: בניגוד לארה"ב, שבה יש כלי תקשורת רבים, בישראל יש רק חמישה בוסים ששולטים בסדר היום הציבורי ובתמונת המציאות של מיליוני אזרחים: המיליארדרים לן בלווטניק, שלדון אדלסון, יצחק תשובה ודודי ורטהיים; והמו"ל שהוקלט כשהוא מציע למכירה את כל המערכות העיתונאיות שלו תמורת הטבות כלכליות — ארנון (נוני) מוזס.

איריס ושאול אלוביץ'
מוטי מילרוד

ההחלטה אם בעלי כלי תקשורת ישראליים רשאים להשתמש בחדרי החדשות שלהם ובעיתונאים שבשליטתם ככלים שישרתו את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלהם היא ה״סיטיזנס יונייטד״ הישראלי. אם מיליארדרים ובעלי הון יכולים לקנות, להקים ולממן אתרים וערוצים שמטרתם לתת פרוטקשן לפוליטיקאים על בסיס עסקות שוחד סמויות, העיתונות תחדל לבקר את בעלי הכוח והכסף ותיהפך בהדרגה לכלב התקיפה שלהם.

דממה רועשת

למרות החשיבות העצומה של ההחלטה, הרי שרוב המערכת הפוליטית אינה מעזה לדון בסוגיה. בכך מוכיחים הפוליטיקאים מימין ומשמאל, מהקואליציה ומהאופוזיציה, כמה גדולה הסכנה של השתלטות המיליארדרים על העיתונות: איש אינו מוכן לקרוא תיגר או לבקר את האנשים שמעסיקים מאות עיתונאים ושולטים במפתחות לאולפנים.

בעוד המערכת הפוליטית מעדיפה להחריש, הגיעה השבוע קריאת עידוד מפתיעה מכיוונה של המערכת המשפטית, כאשר שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב לימור מרגולין־יחידי החליטה לקבוע תקדים ולהתייחס בפסק דין שנתנה בפרשייה פלילית של ראש העיר אשקלון, איתמר שמעוני, לשאלה אם סיקור עיתונאי יכול להיחשב כתמורה בעסקת שוחד.

הנה מה שכתבה בין השאר השופטת: "כלי התקשורת הם מנשמת אפה של הדמוקרטיה, ולא במקרה התקשורת מכונה הרשות הרביעית לצד שלוש הרשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. דומה שלא ניתן להפריז בחשיבות תפקידה של התקשורת בשמירה על ערכי היסוד של השיטה הדמוקרטית, ובהם חופש הביטוי והבעת הדעה, לרבות, כמובן, הבעת ביקורת, כמו גם תפקידה בחשיפה של עוולות ציבוריות, פגמים בהתנהלות הרשויות הציבוריות והתנהגות שאינה תקינה מבחינה ציבורית.

״בשל תפקידה החיוני של התקשורת, ההנחה ש'אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר', וחשיבות מעמדה העצמאי של התקשורת בחברה דמוקרטית חפצת חיים, יש לשמור על החופש של התקשורת ולשאוף שתהא בלתי תלויה, ומונעת משיקולים מקצועיים וענייניים ולא מאינטרסים זרים.

השופטת לימור מרגולין-יחידי בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אתמול. "כלי התקשורת הם מנשמת אפה של הדמוקרטיה", קבעה
תומר אפלבאום

"לאור מעמדה וחיוניותה של התקשורת, ומתוך הכרה בחשיבות של המרחב העצמאי והבלתי תלוי שנדרש לתקשורת לביצוע תפקידיה, הכירו ביהמ"ש בחיסיון העיתונאי כחיסיון יחסי יציר פסיקה, ומוענק בביהמ"ש משקל נכבד לעקרון הפומביות המקדם את זכות הציבור לדעת, בין היתר באמצעות כלי התקשורת.

"בשל אופייה ומעמדה של התקשורת, נדרשת מחד גיסא זהירות בייחוס פליליות להתנהגות שהתקשורת מעורבת בה, שכן טיפול בכלים הפליליים בנושאים הקשורים לתקשורת עלול במקרים הלא מתאימים לגרור פגיעה בערכים שצוינו. מאידך גיסא, דרושה ההכרה שאי־התערבות של המשפט הפלילי בהתנהלות שיש בה שימוש לרעה בפלטפורמה של כלי התקשורת, על הכוח הרב שהם אוצרים בחובם, למטרות אישיות שאין ביניהן לבין זכות הציבור לדעת, וביניהן לבין החשיפה לאור השמש דבר וחצי דבר, עלולה לאפשר לאלה שאינם חפצים בתקשורת פתוחה, ביקורתית וחוקרת לכרסם בכוחה של התקשורת, באמינותה, תקפותה ובהצדקה למעמדה הייחודי במשטר דמוקרטי, ובד בבד לבצע עבירה חמורה של לקיחת שוחד, בלי לתת את הדין על כך".

פסיקתה של השופטת נראית אולי טריוויאלית ומתבקשת מאליה עבור אלה ששרויים ומצויים בציר ההון־השלטון־העיתון. הרי ברור שעבור פוליטיקאים, כמו גם רגולטורים ואנשי ציבור רבים, סיקור עיתונאי המשפיע ישירות על בחירתם או על המוניטין שלהם, או פרוטקשן מביקורת, שווים יותר מכסף.

אבל נוכח מסע הדה־לגיטימציה לרשויות האכיפה והשתיקה של רוב הבוסים של העיתונות, הפסיקה של מרגולין־יחידי בעיתוי זה היא חשובה.

אפס עניין בעיתונות

פרקליטי ראש הממשלה ועיתונאים רבים מכל הקשת הפוליטית מנסים בחודשים האחרונים לייצר בלבול בקרב הציבור, כאילו כתבי אישום נגד נתניהו, שאול אלוביץ' ונוני מוזס יהיו כניסה מסוכנת לאיזה אזור קדוש וסודי — מערכות היחסים בין פוליטיקאים לעיתונאים. הם אף שכרו מלומדים אמריקאים שיכתבו חוות דעת כאלה.

לן בלווטניק
Bloomberg

הטענות מגוחכות: השיחות בין נתניהו ואנשיו לבין הטייקונים והבוסים של אתרי האינטרנט לא עסקו בעיתונות. כל התמלילים, ההקלטות וההתכתבויות שנתפסו מצביעים חד־משמעית על כך שמדובר בעסקות שוחד שאין להן קשר לעיתונות חיובית, שלילית או נייטרלית. אלוביץ' ומוזס אינם עיתונאים, יש להם עניין אפסי בעיתונות וממילא אינם מואשמים באספקת עיתונות חיובית או שלילית, אלא באספקת שוחד לראש הממשלה ובגניבת דעתם של הקוראים. השאלה אם הם הצליחו לממש את עסקות השוחד או נתקלו בחשדנות מצד נתניהו או בהתנגדות של חלק מהעיתונאים כלל אינה חשובה: החוק קובע שהצעת שוחד או משא ומתן לשוחד דינם כעסקת שוחד שיצאה לפועל.

בעוד השופטת מרגולין־יחידי עמדה על הסכנה לדמוקרטיה בגישה משפטית וציבורית שתנסה למנוע את אי־התערבות המשפט הפלילי בעסקות של הון־שלטון־עיתון, הרי חמש שנים לפניה עמד מומחה ישראלי, לא פחות ידוע ממנה, על הסכנות לכלכלה מאנשי עסקים שחוברים לכלי תקשורת ולפוליטיקאים. כן, הכוונה היא כמובן לציטוט המפורסם שעליו חזרנו כאן בשנים האחרונות, של ראש הממשלה בראיון לעיתון זה, שבו הסביר איך עובדת השיטה בישראל:

"מקור הכוח העיקרי שחברות יכולות לשתף אתו פעולה הם הפוליטיקאים, וכך נוצר קפיטליזם של מקורבים. במערכת שלנו בישראל, זה יכול להיות גם התחברות לכוחות אחרים, כמו כוחות בעיתונות שיש להם שליטה על כוחות פוליטיים, וגם זה ייתן לך קפיטליזם של מקורבים. זה יכול להגיע בשתיים או שלוש דרכים — דרכים למנוע תחרות. ואם אתה מונע תחרות, אתה מעלה מחירים ובדרך כלל משתק את החלקים החלשים יותר בחברה, שהתלות שלהם במחירים נמוכים יותר של מוצרים ושירותים כשיעור מהכנסתם היא גדולה יותר. זה משהו שאני מעוניין מאוד להימנע ממנו" (בנימין נתניהו בראיון ל–Markerweek, מארס 2014).

השבוע פורסמו עוד תמלילים והקלטות של שאול ואיריס אלוביץ' בשיחותיהם עם מנכ"ל וואלה אילן ישועה וחקירותיהם במשטרה. באחת החקירות מסביר אלוביץ' שהוא איש זהיר שלא עושה דבר בלי "להתייעץ עם שמונה עורכי דין".

מדוע אלוביץ' ורעייתו "הזהירים", שנוהגים להתייעץ עם "שמונה עורכי דין", לא היססו להתערב בברוטליות במערכת העיתונאית של וואלה? חוסר זהירות? שאננות? יוהרה?

לי יש הצעה פשוטה יותר. לזוג אלוביץ', ליועצים המשפטיים ולמנהלים ששכרו היה מודל אחד לנגד עיניהם כאשר השתלטו על וואלה: מוזס — הבוס הגדול של העיתונות הישראלית, שמנהל רשימות "שחורות" ו"לבנות" כבר 30 שנה. באחת השיחות המוקלטות נשמע אלוביץ' מתלונן אצל המנכ"ל ישועה שהוא לא יודע לנהל את המערכת העיתונאית כמו מוזס: "אם היית חכם, מערכת וואלה היתה מנוהלת על ידי אנשים כמו ניר חפץ ב'ידיעות אחרונות'. נוני (מוזס; ג"ר) יודע למנות אנשים שיודעים מה לעשות בלי שיגידו להם. אתה לא יודע".

אילן ישועה
אייל טואג

"נמאס לאנשים מחדשות"

איריס אלוביץ' חלקה גם היא עם ישועה את תפישתה לגבי תפקידם של העיתונאים שעובדים בוואלה: לשרת אותה. הנה כמה ציטוטים שחשף השבוע רביב דרוקר: "מבחינת העין השביעית או לא משנה מי, אנחנו לא יוצאים בסדר. מצד שני, אנחנו כאילו אִתם (נתניהו) לא בסדר. מי יותר חשוב לנו להיות אתו בסדר? אני חושבת שהוא (נתניהו) לא הולך. אני רואה אותו עד 2019… מה אנחנו רוצים מוואלה! שהוא יהיה אתר חדשות או שהוא יהיה אתר כיפי. כשאתה שם את הציצים של אביבית בר זוהר אז יש לך יותר כניסות עכשיו. אנשים נמאס להם מחדשות. נמאס להם".

"העין השביעית" הוא אתר ביקורת תקשורת עצמאי, שהרבה לחשוף בשנים האחרונות את השחיתות במרבית כלי התקשורת בכלל וב"ידיעות אחרונות" בפרט. אלוביץ' מסבירה היטב את השקפת עולמה: העניין שלה בעיתונות הוא אפס.

הבוז, הזלזול והבורות שמפגינים אלוביץ' ומוזס — הבוסים של וואלה ו"ידיעות אחרונות" — כלפי תפקידה של העיתונות בחברה דמוקרטית ממחישים את הסכנה בהשארת השליטה בחדרי החדשות בישראל בידי קומץ מיליארדרים דליטנטים.

מבחינת אשת הטייקון לשעבר, תפקידם של העיתונאים הוא לעזור לה ולבעלה לקדם את יחסיהם הטובים עם ראש הממשלה. בכל מה שאינו קשור לקידום האינטרסים שלהם, היא משוכנעת שהציבור, כמוה, לא מעוניין בחדשות אלא יסתפק בציצים.

קשה לחשוב על דרך ממצה וקולעת יותר לסכם את יחסם של אנשי הכסף הגדול בישראל למוסד העיתונות. היא צריכה לשרת את האינטרסים שלנו או לספק לחם, שעשועים וציצים לציבור.

אם הפרקליטות והיועמ"ש לא ישלחו בשבועות הקרובים מסר ברור לפוליטיקאים, לעיתונאים ולבוסים שלהם, ישראל תידרדר לתוואי איטלקי, המדינה שבה הטייקון סילביו ברלוסקוני השחית את המערכת הפוליטית במשך שני עשורים ושלט גם בטלוויזיה וגם בפוליטיקה, ורמת החיים של רוב מעמד הביניים נשחקת בעקביות בדור האחרון.

במודל הישראלי תהיה זאת תנועת מטוטלת בין ההון לשלטון: פעם ישלוט בנו ברלוסנוני כלשהו ופעם ברלוסביבי תורן. הבדל גדול לא יהיה בין שני המשטרים: שניהם ישרתו שכבה דקה של בעלי כוח וכסף, ולשאר הציבור ימכרו איומים, מלחמות, לחם ושעשועים. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר