נתניהו הביא פתק מדרשוביץ: מותר לקבל שוחד - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נתניהו הביא פתק מדרשוביץ: מותר לקבל שוחד

עיתונות מושחתת יכולה להיות שווה מיליארדים לאנשי עסקים - וקריירה לפוליטיקאים

109תגובות
ראש הממשלה, בנימין נתניהו ופרופ' אלן דרשוביץ ב-2010
עמוס בן גרשום / לע

טור זה נכתב לפני החלטת היועמ"ש להגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, נוני מוזס ושאול ואיריס אלוביץ'

דמיינו לעצמכם את התרחיש הדמיוני הבא: חוקרי המשטרה מקבלים לידיהם הקלטות שבהן נשמע יצחק תשובה, השותף בשליטה במונופול הגז הישראלי, מציע לראש הממשלה עסקה: שמור על המונופול שלי ופעל שאקבל מחירים גבוהים בחוזים עם חברת החשמל הממשלתית — ובתמורה אדאג שחברת החדשות של קשת 12, שבה אני שותף, תטה את הסיקור לטובתך.

המשפטן פרופ' אלן דרשוביץ: זה על הכיפאק. אין כאן שום דבר פלילי. חופש העיתונות.

לקריאת כתב האישום המלא - דלג

ובתרחיש בדיוני אחר: הפרקליטות מקבלת לידיה הקלטות שבהן נשמע המיליארדר לן בלווטניק, בעל השליטה במונופול המלט נשר ובערוץ 13, מציע לראש הממשלה עסקה: מנה את עצמך לשר הכלכלה ודאג לחסום יבוא של מלט מחו"ל ולהסיר את הפיקוח על הרווחיות של נשר — ובתמורה אחליף את התוכנית "המקור" הנשכנית ב"כלבוטק" הישנה והטובה, נמלא את שעות השידור בתחקירים על חומוסיות מלוכלכות ואינסטלטורים שרלטנים, ובמקביל אמנה לחברת החדשות של הערוץ יועץ משפטי שיקבור כל ניסיון של העיתונאים לחשוף עסקות הון־שלטון.

דרשוביץ: אין בעיה. חופש הדיבור קדוש. לסגור את התיק. ההקלטות לא מעניינות.

אפשר להמשיך כיד הדמיון הטובה עלינו עם עסקות דמיוניות דומות. למשל: אדוארדו אלשטיין, בעל השליטה בסלקום, נכנס כשותף בהארץ־TheMarker ומציע לראש הממשלה עסקה — מדיניות ממשלתית לצמצום התחרות בענף הסלולר בתמורה לפיטורי התחקירנים והפרשנים שעוסקים בשחיתות ובתחרות.

המסר פשוט: עיתונות מושחתת יכולה להיות שווה מיליארדים לאנשי עסקים וקריירה לפוליטיקאים.

ראש ממשלה תחת כתב אישום - סיקור נרחב: שוחד, מרמה והפרת אמונים: כתבי אישום נגד ראש הממשלה נתניהו || חתר תחת יסודות הדמוקרטיה: כתב האישום החמור ביותר שהוגש נגד ראש ממשלה בישראל // עידו באום || הדרכים שבהן נתניהו ימשיך להידבק לכיסא ולהפריע למערכת לחזור למסלול // גור מגידו || מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו: כתב האישום המלא נגד ראש הממשלה || חמישה דברים שאפשר ללמוד מכתב האישום // נתי טוקר || סיקור חיובי? אם כבר, סחיטה הדדית באיומים // סמי פרץ || נוני מוזס ובני הזוג אלוביץ' יועמדו לדין בעבירת שוחד || נאום השקר: הכרזת המלחמה של נתניהו על אוכפי החוק היתה אוסף עיוותים // עידו באום 

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט
מארק ישראל סלם

ההקלטות, התכתבויות הוואטסאפ והעדויות של כוכבי פרשיות 2000 ו–4000 שירטטו בדיוק מבהיל שלא ראינו מעולם (אולי היו, אבל לא התגלו) בפרשיות של עבירות צווארון לבן בישראל. הטייקונים השולטים בשניים מאתרי האינטרנט הפופולריים ביותר בישראל מציעים לראש הממשלה את אותה סחורה: עיתונות מושחתת, מוטה ומניפולטיבית תמורת הטבות רגולטוריות השוות מיליארדים — עצירה או האטה של התחרות בבזק וב"ידיעות אחרונות" באמצעות חקיקה או השפעה על הרגולציה.

אז מה עושים? במשך שנתיים הסתפק ראש הממשלה בסיסמה "לא יהיה כלום כי אין כלום", ונתן למקורביו לנהל קמפיין נגד המשטרה והפרקליטות ולמתגן כשמאלניות. כאשר הציבור נחשף בהדרגה לחלק מחומרי הראיות של הפרשיות וכתב האישום מתקרב, מגיע זמנן של חוות הדעת המוזמנות.

בנימין נתניהו מכיר את השיטה היטב: ב–20 השנים האחרונות כתבו עשרות כלכלנים, משפטנים ורואי חשבון מישראל ומהעולם חוות דעת עבור הטייקונים והבנקאים, שהסבירו שאין כל צורך לבצע רפורמות במשק להגדלת התחרות וצמצום הריכוזיות. אפשר לקרוא את חוות הדעת האלה באתר של משרד האוצר. לקרוא ולצחוק — לנוכח ההצלחה של הרפורמות והכישלון של חוות הדעת; ואחרי זה לבכות כאשר מתחוור שעם צ'ק מתאים אפשר לקנות את דעתם של רוב האקדמאים והמומחים.

אז עכשיו הגיע שלב חוות הדעת בתיקי 2000 ו–4000. לפני חודש פירסם "ישראל היום" את קריאתם הנרגשת של חמישה משפטנים, ובראשם דרשוביץ, שמסבירים שאין שום בעיה עם עסקות שוחד של הון־שלטון־עיתון. שלשום פירסמו ב"גלובס" מאמר, שבו הם מפרטים את התיזה המשפטית שלהם.

ג'פרי אפשטיין
/אי־פי

הבחירה בדרשוביץ כתנא דמסייע בעיתוי זה היא קצת משונה: העיתונות האמריקאית עוסקת כבר כמה חודשים בקשרים בין דרשוביץ לבין ג'פרי אפשטיין, שהתאבד בכלאו לאחר שנעצר בחשד לעבירות מין חמורות עם נערות מתחת לגיל ההסכמה. דרשוביץ לא רק סידר לאפשטיין לפני 14 שנה את עסקת הטיעון שאיפשרה לו לשבת בכלא רק 13 חודשים אף שהורשע בשידול קטינה, אלא המשיך להיות ידידו הקרוב במשך כל השנים שבהן ניצל צעירות. אחת מהצעירות האלה טוענת שאפשטיין ביקש ממנה לקיים יחסי מין גם עם דרשוביץ. הוא מכחיש והיא תובעת אותו דיבה. הכותרת שבחר המגזין "ניו־יורקר" לתחקיר על דרשוביץ היתה "פרקליטו של השטן".

הבחירה במשפטנים אמריקאים אינה מפתיעה: לאמריקאים יש מסורת ארוכה של שימוש בסיסמאות "חופש הדיבור" או "התיקון הראשון לחוקה" כדי להגן על תאגידים, מיליארדרים ומערכת פוליטית וציבורית מושחתת. במאמר שפירסמה הלהקה של דרשוביץ ב"גלובס" לא נכתב אם היו בידיהם חומרי הראיות המלאים שנאספו על ידי המשטרה בפרשיות 2000 ו–4000. גם לא נכתב כמה שולם להם ומי מימן את התשלום. לפי הדין והנורמות האמריקאיות, מיליארדרים יכולים להזרים כסף לפוליטיקאים או להגנתם המשפטית, ואחרי זה לקבל מהם רגולציה וחוקים נוחים. לפי הדין והנוהג הישראלי, זאת עבירה פלילית.

הנה כמה מהטיעונים של צוות דרשוביץ עם הערותינו:

1.

"אם רשויות החוק יאמצו תיאוריה־פרשנות משפטית זאת (סיקור אוהד לעובד ציבור הוא מתן מתת בעל ערך שיכול להביא לאישום בשוחד) בתיקי נתניהו, הן יוציאו את ישראל מהמדינות המתקדמות הדוגלות בחופש הביטוי והעיתונות".

האמת כמובן הפוכה: אם תאומץ גישה שמותר למיליארדרים להתנות סיקור עיתונאי שלילי או חיובי בהטבות רגולטוריות, אזי הפרקליטות תחסל למעשה גם את עבירת השוחד והפרת האמונים, וחמור מכך — את חופש העיתונות, ותברא עולם חדש שבו הסיבה העיקרית להחזיק בעיתונים ובערוצים היא לא כדי לדווח אמת לציבור, ולמלא את התפקיד המהותי של עיתונות בדמוקרטיה, אלא כדי לסחוט או לשחד פוליטיקאים. ראש עיר או רופא בחדר מיון שיקבל מעטפה עם 5,000 דולר ילך לכלא, אבל ראש ממשלה שיקבל עיתון או ערוץ שלם, כלומר את הקריירה הפוליטית שלו, תמורת רגולציה נוחה — יהיה פטור מכל ביקורת שיפוטית.

2.

"לא סתם אין תקדים בעולם הדמוקרטי להרשעת מקבל סיקור חיובי כמקבל השוחד".

האומנם? ואולי אין תקדים לתפיסת קלטות ומסרונים שבהם ראש הממשלה ובעלים של כלי תקשורת מכריזים מפורשות על כוונותיהם הפליליות בעסקה בה התמורה היא הטבות רגולטוריות.

השימוש של דרשוביץ בביטוי ״סיקור אוהד״ הוא כמובן מכבסת מלים. סיקור אוהד הוא דבר שהקורא יכול להבחין בו ולנטרל אותו. הסיקור שהציעו ארנון (נוני) מוזס ושאול אלוביץ' הוא העלמת ידיעות או תחקירים שליליים, חיסול יריבים, שינוי סדר היום ובמקרה של מוזס "סיבוב הספינה״ כולה. היכולת של ציבור הקוראים להבין שגונבים את דעתו במקרים אלה היא אפסית. והכל כמובן בכפוף להטבות רגולטוריות מהמדינה. על חשבון משלמי המסים והצרכנים.

נוני מוזס ושאול אלוביץ'
ניר קידר ואייל טואג

מוזס ואלוביץ' לא הציעו סיקור חיובי, אלא העמדת מערכת העיתון בשירות הפוליטיקאי. זה לא עניין של כתבות חיוביות, אלא החלטות עריכה סמויות מעיני הקורא: סדר היום, דרדור ידיעות לא נוחות מעמוד הבית, קבירת ידיעות לא נוחות בסוף העיתון, הבלטה של ידיעות שליליות על מתחרים פוליטיים. בקיצור, אנטי־עיתונות.

3.

"אם רוצים לפגוע בחופש העיתונות הישראלי על ידי יצירת עבירה חדשה, 'סיקור חיובי כשוחד', הדרך הלגיטימית היא חקיקת חוק בכנסת".

משפט קצר ובו שני סילופים. ראשית, לא רוצים לפגוע בחופש העיתונות הישראלית — אלא בדיוק להפך: רוצים להבטיח את חופש העיתונות הישראלית. העיתונות והעיתונאים יכולים להיות חופשיים רק אם יימנע ממיליארדרים לעשות שימוש בהם כדי לסחוט לאיים או לשחד בצורה מפורשת פוליטיקאים.

שנית, אין צורך ליצור עבירה חדשה. עבירת השוחד אינה מוגדרת ככזו שחייבת להיות כרוכה בתשלום כסף. ולא בכדי: שוחד הוא עבירה של עובדי ונבחרי ציבור, וכל דבר בעל ערך עבורם יכול להיחשב כמתת בעבירת שוחד. סיקור עיתונאי שלילי או חיובי הוא לעתים קרובות בעל ערך עצום. אם הוא לא היה כזה, נתניהו, כמו גם פוליטיקאים רבים לפניו, לא היה עוסק בו באינטנסיביות.

הטענה של להקת דרשוביץ כאילו צריך לחוקק עבירה ספציפית של שוחד תמורת סיקור חיובי היא זריית חול בכל הנוגע לאופן שבו עבירות שוחד עובדות. המחוקק לא יכול ולא צריך להגיד ספציפית מראש איזו קומבינה פלילית אסורה. הוא אומר: אל תשתמש בכוח שקיבלת כדי לעשות קומבינות לטובתך האישית. אם מחר יסגור ראש הממשלה עסקה עם פייסבוק על הורדת מספר העוקבים ממתחריו תמורת מניעת רגולציה על החברה, האם זה יהיה בסדר כל עוד המחוקק לא קבע במפורש עבירת שוחד דרך הורדת מספר העוקבים?

4.

"יחסי קח־תן בין אנשי ציבור לתקשורת הם טיפוסיים לעיתונות חופשית בעולם הדמוקרטי".

מדויק. אבל הסילוף כאן הוא שוב כפול. ראשית, צוות דרשוביץ לא עושה, בכוונה, הפרדה בין העיתונאים לבין בעלי השליטה בכלי התקשורת שהם אנשי עסקים. לא מדובר ביחסים בין מקור לבין עיתונאי, אלא ביחסים בין פוליטיקאי לאיש עסקים. ושנית, נניח שיש הרבה מקרים שבהם אנשי עסקים ששולטים בעיתונים קנו ומכרו סיקור עיתונאי תמורת הטבות שלטוניות — האם זה הופך את זה לחוקי?

5.

צוות דרשוביץ מצטט את לורד לבסון הבריטי, שעמד ב–2011–2012 בראש ועדת החקירה שבדקה את מערכות היחסים בין פוליטיקאים לעיתונות בעקבות פרשיית השחיתות שבמרכזה עמדו העיתונאים ואימפריית העיתונות (המושחתת בחלקה) של רופרט מרדוק. הם כותבים: "בעניין זה אמר השופט לבסון, שלא מצא ראיה ישירה להסכם מפורש בין השניים (מרדוק וטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה דאז; ג"ר): 'ואיש לא יכול היה לצפות לראיות כאלה ברצינות. מערכות יחסים עוצמתיות אלו הן עדינות ומתוחכמות, המידה שבה האינטרסים חופפים או מצטלבים זה בזה, היא מסובכת, והדיאלוג מתוחכם ביותר'".

רופרט מרדוק
אי־פי

על זה נאמר: היא הנותנת. במקרה של מרדוק, ללורד לבסון או לסקוטלנד יארד לא היו קלטות שבהן נשמע משא ומתן מדויק שבו מרדוק מציע לבלייר "לסובב את הספינה", ובתמורה בלייר מציע לו רישיונות ורגולציה נוחה. כמובן שכמעט בכל המקרים העסקות המושחתות האלה נעשות בדרך "עדינה ומתוחכמת", ולכן פוליטיקאים וטייקוני תקשורת מצליחים לגנוב את כיסו ודעתו של הציבור. לשמחתנו, בישראל קרה הדבר הבלתי־יאומן: נתניהו, אלוביץ' ומוזס היו כה להוטים ונחושים לצבור כוח וכסף, שהם ויתרו על התחכום והעדינות וניהלו משאים ומתנים מתועדים לעסקות שוחד לכאורה.

6.

"ראוי שהיועץ המשפטי יאמץ את שיטת לבסון, המדגישה שקיפות ופיקוח עצמי של העיתונות והימנעות מתביעות פליליות".

שיטת לבסון? זאת המצאה של חבורת דרשוביץ. אין שיטה כזאת. יש דו"ח על הנורמות בעיתונות הבריטית. ועדת החקירה של לבסון לא התמקדה בהיבטים הפליליים של פרשיית "ניוז אוף דה וורלד", שהיתה הטריגר להקמת ועדת החקירה, וממילא עסקינן בעבירות מסוג שונה לחלוטין מתיקי 2000 ו–4000. חלק מהמעורבים בפרשה הזאת הועמדו לדין והורשעו. הוועדה עסקה בעיקר בשאלות האתיות של מערכות היחסים בין העיתונות לפוליטיקאים, וממילא לא היה לה מנדט לבצע חקירות פליליות כמו לסקוטלנד יארד, וגם לא הובאו בפניה ראיות לעסקות מסוג תיק 2000 ו–4000.

שקיפות ופיקוח עצמי של העיתונות אכן רלוונטיים כאשר עסקינן בסוגיות אתיות. אבל כאשר אנשי עסקים משתמשים בעיתונים כדי לסחוט, לאיים או לשחד פוליטיקאים כדי לקבל הטבות מהשלטון — לא תהיה הגדרתית שום שקיפות וממילא גם לא פיקוח עצמי. מי יפקח על הפגישות הסודיות של הטייקונים עם ראשי ממשלה, רגולטורים ופוליטיקאים? הם עצמם? מועצת העיתונות? מבקרי הפנים?

רמת הטיעונים של צוות דרשוביץ אולי עוברת במדינה שבה סוגדים למיליארדרים וחושבים שהזרמת כסף בלתי מוגבלת לפוליטיקאים היא מנפלאות השוק החופשי. ספק רב אם בית המשפט העליון הישראלי יקבל טיעונים מסוג זה. לשמחתנו, הוא עדיין לא נכבש, סורס ועבר שטיפת מוח על ידי הכסף הגדול — כפי שקרה בהדרגה למקבילו האמריקאי ב–50 השנים האחרונות.

יש לקוות שכתב האישום ופסקי הדין בפרשיות 2000 ו–4000 לא יביאו רק לשינוי נורמות בפוליטיקה הישראלית, אלא גם לניקוז הרעלים מהעיתונות הישראלית. פטור משפטי מעסקות שוחד בעיתונות יקרב את הפיכת ישראל לאוליגרכיה. ספק אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו את הניסוי הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר