ההכחשה נמשכת, גם אחרי כתב האישום - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ההכחשה נמשכת, גם אחרי כתב האישום

התומכים בראש הממשלה מסרבים להתייחס לשלל התמלילים, ההקלטות והראיות נגד ראש הממשלה בתיקים נגדו וממשיכים לתמוך בו ■ אך גם מחנה אנטי-ביבי לא שונה ממחנה ביבי, שכן הם היו באותו מצב לפני שנתניהו נכנס לתפקיד

165תגובות
ראש הממשלה בנימין נתניהו
אמיל סלמן

שר העיר: "אני רק כך, הערה סתם העירותי. ואשר להוראות פנימיות ואותם העניינים, שאנדרי איוואנוביץ' במכתבו מכנה אותם בשם 'קופה של שרצים קטנים', איני יכול לומר כלום. כי מה יש לומר כאן? אין אדם אשר לא יחטא, חטא כלשהו. האלוהים בכבודו ובעצמו ברא כך את עולמו, ולשווא כופרים בכך הוולטריאנים".

עמוס פיודורוביץ': "ומה פירוש 'קופת השרצים' אשר אמרת, אנטון אנטונוביץ'? לא כל השרצים שווים. אני אומר לכולם בגלוי, כי הנני לוקח שוחד. אך איזה שוחד? כלבלבי ציד! זהו עניין אחר לגמרי".

שר העיר: "נו, כלבלבים או שאר דברים הכל בחזקת שוחד".

(רביזור, ניקולאי גוגול. תרגום: אברהם שלונסקי)

שעתיים לאחר שגיליון Markerweek ירד לדפוס ביום חמישי שעבר, פירסם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את החלטתו הסופית להגיש כתבי אישום בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים בפרשות 1000, 2000 ו-4000 נגד בנימין נתניהו וארנון (נוני) מוזס - שני האנשים שחלקו ביניהם את ההשפעה הגדולה ביותר על המערכת הפוליטית בישראל ב-20 השנים האחרונות.

בנימין נתניהו וארנון מילצ'ן
David Silverman/Getty Image/ ד

תיק 1000 מבסס את החשד שנתניהו לוקה בבעיה השכיחה שבה לקו שלושת ראשי הממשלה האחרונים לפניו: כמיהה עזה להתחככות במיליארדרים והתלהבות ילדותית מסמלי הסטטוס שהם מפזרים סביבם. בחלוף הזמן, עם הצטברות הכוח, נהפך אצל ארבעת ראשי הממשלה כל שוחד, מרמה, הטיה וניגוד עניינים ל"כלבלבי הציד" של פיודורוביץ', בין אם זה מיליארדים או מיליונים, "סיבוב הספינה" או שמפניות וסיגרים.

אבל בעוד תיק 1000 אכן מתמצה רק בכלבלבי ציד, תיקי 2000 ו-4000 ובעיקר חומרי הראיות הרבים שנלווים אליהם, ההקלטות, הודעות הוואטסאפ ותכתובות המיילים הם מסמכים היסטוריים, יקרים מפז, שפתחו צוהר נדיר לתוך החדרים האחוריים שבהם מתקבלות ההחלטות החשובות ביותר בפוליטיקה ובכלכלה בישראל. מה שנגלה לעיני מיליוני ישראלים הוא הדבר שנמצא מאחורי התיאטרון שבאולפני הטלוויזיה, אתרי האינטרנט ומליאת הכנסת. כך נראה מפעל הנקניקיות. אלה הם היצרים, האינטרסים, השפה, הנורמות, המאווים והמחשבות הכמוסות של השחקנים המשפיעים ביותר בזירה הציבורית.

ההקלטות, התמלילים, הטקסטים, המסמכים - כולם מונחים מולנו, וכתב האישום מחבר את כל הנקודות לכדי נרטיב ברור וחד. אבל העיניים מסרבות לראות והאוזניים ממאנות להקשיב. לא בימין, לא בשמאל, לא בשלטון ולא באופוזיציה, לא בעולם העסקים ולא בעולם העיתונות. מעטים מעוניינים להביט במראה ולהודות: זה לא כתב אישום נגד פוליטיקאי ושני טייקונים ששולטים במונופולים וכלי תקשורת, אלא כתב אישום נגד האליטה הכלכלית והפוליטית בישראל.

מחנה נתניהו לוקה בבעיית זיכרון קשה. הוא שכח שרק לפני עשור ניהלו אויבי נתניהו - ואהוד אולמרט בראשם - מאבק נגד אותה פרקליטות ואותו בית משפט. נתניהו שכח את המשנה הסדורה של נתניהו עצמו עד לפני עשור - שהבעיות הקשות ביותר בישראל הן עיתונות ופרקליטות שלא חושפות פוליטיקאים מושחתים ואנשי עסקים בעלי עוצמה כלכלה שמחוברים ליריביו הפוליטיקאים ולכלי התקשורת. היה זה נתניהו, לא יריביו, שהזהיר בראיון לעיתון זה במארס 2014 מהחיבור של טייקונים ופוליטיקאים באמצעות כלי תקשורת. נתניהו דייק בדיאגנוזה.

אלא שאי־שם בין 2014 ל-2015 קיבל נתניהו החלטה אסטרטגית לאמץ את השיטות של אויביו הפוליטיים, כאשר החל להדק את יחסיו ולנהל פגישות בארבע עיניים ומשאים ומתנים מושחתים עם הבוסים של המונופולים המשפיעים במשק - מוזס, שאול אלוביץ' ויצחק תשובה.

דניאל פרידמן
תומר נויברג / ג'ינ

מחנה נתניהו מסרב לקרוא את התמלילים, ההקלטות וחומרי הראיות שמהם עולה בבירור שהוא התערב ברגולציה על בזק למרות ניגוד העניינים החריף שבו היה נתון, תוך שמקורביו מפעילים לחץ על בני הזוג אלוביץ' לרתום את אתר האינטרנט וואלה לצורכיהם. מחנה נתניהו מסרב לראות את אותו דפוס חוזר ביחסיו של ראש הממשלה עם ארנון מילצ'ן. כאשר זה האחרון מרעיף מתנות על ראש הממשלה ונתניהו עצמו מגדיר אותו כחברו האישי, לא נמנע ראש הממשלה מלעסוק בענייניו האישיים - אשרת הכניסה לארה"ב והחוק המיוחד שנתפר למיליארדר להקלות מיסוי, שאותו כינו עורכי דינו "חוק מילצ'ן". מחנה נתניהו לא טועה כנראה כאשר הוא מניח שהשיחות הנסתרות בין מוזס לבין יאיר לפיד ושורה ארוכה של פוליטיקאים ב-20 השנים האחרונות לא היו שונות מהותית באופיין המושחת מהמשא ומתן שניהל נתניהו עם הבוס של "ידיעות אחרונות" ו-ynet. ההבדל היחיד הוא שהם לא הקליטו את עצמם בשעת המעשה, כפי שעשה נתניהו.

אם היתה אכיפה בררנית בישראל, והיתה, הרי היא המקרה של אביגדור ליברמן - שכל בר־דעת שיקרא את חומרי הראיות בתיק חשבונות הקש שלו בקפריסין ישוכנע בנקל שההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה דאז לסגור את התיק "מחוסר ראיות" לוקה בחוסר סבירות קיצוני. ההצטברות האדירה של ראיות, ההסברים הלא הגיוניים, מיליוני הדולרים בחשבונות של בתו בת ה-20, היעלמות העדים וחומרת המעשים היו חייבים להגיע להכרעת בית המשפט. מי שסגר את התיק, כדאי לזכור, היה קודמו של אביחי מנדלבליט, אחד, יהודה וינשטיין. ומי מינה אותו? אולמרט? גנץ? לפיד? אנשי הקרן החדשה לישראל? לא. אותו ראש ממשלה שמינה את מנדלבליט - נתניהו.

את ההסבר המשונה ביותר למינוי הזה נתן השנה בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, בציוץ בטוויטר שאותו מיהר למחוק. מו"ל "הארץ" עמוס שוקן כתב לנתניהו הצעיר בטוויטר: "אביך בחר ביהודה וינשטיין ליועמ"ש כדי שימרח ויסגור את התיקים של ליברמן", ונתניהו הצעיר השיב: "אגלה לך סקופ. זאת היתה דרישה קואליציונית הכי חשובה שלו (של ליברמן; ג"ר) ב-2009. לא היתה לו (לבנימין נתניהו; ג"ר) ברירה".

נתניהו לא היה הראשון

אם תומכי נתניהו היו בעיניכם לחסידים שוטים או חברי כת הנוהים בעיוורון אחרי מנהיגם, הרי חברי המחנה השני, מחנה אנטי־ביבי, לא טובים מהם בהרבה.

אהוד אולמרט וחיים סבן
סיון פרג'

מחנה אנטי־ביבי יצר לעצמו עולם דמיוני, שבו ראש הממשלה הנוכחי הוא ראש וראשון למשחיתי העיתונות, למעוותי הרגולציה לטובת הטייקונים ולתוקפי מערכת המשפט היקרה לנו. כן, אותם אי אפשר אפילו להאשים בשכחה, כי העניין של רובם באותן תופעות בדיוק, לפני עידן נתניהו, היה מועט מאוד.

אז הנה סדר הדברים: אלוביץ' לא הקים את בזק, הוא קנה אותה באפריל 2010 מקבוצת משקיעים בראשות חיים סבן, מיליארדר שהיה מקורב לשורת פוליטיקאים ממחנה אנטי־ביבי, ובראשם אולמרט.

נתניהו, לא אולמרט, לא שרון ולא ברק, הוא ראש הממשלה שבתקופתו בוצעה רפורמה בשוק הסלולר שפגעה קשות ברווחי הקרטל ששיגשג בימי קודמיו בתפקיד. אצל אולמרט חברות הסלולר הדפיסו מזומנים, וסבן התעשר מבלי שאיש העלה על דעתו להכניס תחרות בשוק.

נתניהו, לא אולמרט, גם לא שרון ולא ברק, הוא שהוביל כשר אוצר וראש ממשלה את הרפורמות שהחלישו את הדואופול הבנקאי, והוא שבסופו של דבר חוקק את חוק הריכוזיות. זה היה אחרי הלחץ של המחאה החברתית, תוך תמרונים פוליטיים אופורטוניסטיים, אבל השורה התחתונה היא שהוא עשה זאת, ולא אנשי קדימה או מפלגת העבודה, שחיו בסימביוזה עם רוב הטייקונים והבוסים של העיתונים והערוצים.

סבן, שהוכתר גאון פיננסי בתקופת אולמרט, נהפך לפתע ללוזר עסקי כאשר נאלץ בחודש שעבר לנטוש את השקעתו בפרטנר בהפסד כספי כבד. מה השתנה? רק זהות ראש הממשלה. אצל אולמרט הוא התעשר, אצל נתניהו, שפתח את השוק לתחרות, הוא הפסיד.

מופרכת כפליים היא התיאוריה על השחתת העיתונות על ידי נתניהו. שורה ארוכה של עדים, רובם עובדים לשעבר של מוזס, העידו הרבה לפני עידן נתניהו על שיטת הרשימות ה"שחורות" וה"לבנות" של "ידיעות אחרונות" ו-ynet. הכתב המשפטי של "גלובס", אבישי גרינצייג, פירסם בשבוע שעבר את התמיהה שהביעה שרון מצנע, עורכת עמוד הבית של ynet, שנחקרה במשטרה ונשאלה על התרבות פסולה בעבודת המערכת. היא הפטירה את המובן מאליו לכל מי שעבד תחת מוזס: "זה מן הידועות שלקבוצת ידיעות אחרונות יש רשימה שחורה ורשימה טובה. לא צריך להיות גאון בשביל לראות מי ברשימה השחורה ומי לא".

חלק מהעיתונאים הקולניים ביותר במחנה אנטי־ביבי עובדים בשנים האחרונות ב"ידיעות אחרונות" והיו שותפים במעשה או מחדל לאותן נורמות שלכאורה הם יוצאים נגדן. בקורות החיים של חלקם אפשר למצוא תפקידים בכירים בארגון עיתונאי מפורסם, שבראשו עמד לפני שנים רבות עבריין מורשע. כאשר עופר נמרודי, לשעבר מו"ל "מעריב", הורשע פעמיים בפלילים וניהל קרבות משפטיים, המשיכו רוב הבוסים בחדר החדשות של העיתון לעבוד תחתיו ולהטות את הסיקור העיתונאי למענו.

אלונה בר און, יו"ר "גלובס" ושותפתו לשעבר של הטייקון פושט הרגל אליעזר פישמן, תיארה זאת השבוע בפוסט בחשבון הפייסבוק שלה: "אלה לא רק וואלה ו'ידיעות אחרונות', אלא גם ניסיון הרכישה התמוה של 'גלובס' וזה גם נוחי דנקנר ו'מעריב', וזה גם פישמן ו'גלובס', ושבמרבית האירועים האלה - העיתונות שיתפה פעולה או שתקה או דיברה מעט מדי", היא כתבה.

היא מדייקת: אלה הנורמות ברוב העיתונות זה עשרות שנים. מהרגע שהממלכה הרביעית בישראל השילה את החיבורים המפלגתיים ההיסטוריים ועברה לשליטתם של טייקונים, היא נהפכה בהדרגה למכשיר לצבירת כוח והון לבעליה ומקורביה. במקרה הגרוע היא עמוסת רשימות שחורות, לבנות וניגודי עניינים, ובמקרה הטוב היא שומרת על סדר יום תקשורתי שנוח לקומץ הטייקונים, בעלי המונופולים ששולטים בה.

מלחמה בפרקליטות? הסתה נגד בית המשפט? בוקר טוב לכם. נתניהו ממשיך מסורת ארוכת שנים של השלטון שקדם לו. כאן השכחה של מחנה אנטי־ביבי משונה במיוחד. הרי אותו חיים רמון, שהצטרף בשבועות האחרונים לנתניהו במתקפה על הפרקליטות, הוא הוא האיש אשר ניהל קמפיין דומה עבור מחנה אנטי־ביבי, למען ידידו הנחקר והמואשם אולמרט ועבור ענייניו שלו עצמו מול רשויות האכיפה. אז רמון נחשב לאויבם של נתניהו, והתנא דמסייע שלו היה שר המשפטים שמינה אולמרט, דניאל פרידמן. פרידמן הוא מלומד רציני ביותר ואי אפשר להשוותו לשר המשפטים הנוכחי אמיר אוחנה, אבל ההסתערות של השניים על בית המשפט והפרקליטות וניסיונו של פרידמן להביא למותה של עבירת הפרת האמונים, נועדו להשיג מטרות דומות לאלה שמקדמים כיום משרתיו של נתניהו.

ההבדל היחיד הוא שכיום, בהתאם לרוח התקופה, רמון הוריד את המסיכה שעטה בעבר והוא מכריז בכל אולפן שהוא נדרש לעניין, בין השאר, משום שהוא ידידו הקרוב של מוזס וכבר בראשית הקריירה הפוליטית שלו, כך לפי עדותו שלו, הוא נמנע מלבקר את עסקי "ידיעות אחרונות" במטרה לקבל בתמורה סיקור עיתונאי נוח.

כתבי האישום בתיקי 2000 ו-4000 הם לא פחות מנס שקרה לנו. זה נס מפני שכל החקירות נולדו כמעט באקראי: תיק 4000 - מתוך חקירה של רשות ניירות ערך בפרשת שחיתות תאגידית של עסקת בעל עניין, הודות להלשנה מתוך בזק; ותיק 2000 - מתוך חקירה שולית יחסית של עוזרו של ראש הממשלה ארי הרו. זה נס מפני שריבוי השחקנים בעלי הלך מחשבה מאפיונרי גילגל לפתחה של המשטרה כמויות חסרות תקדים של הקלטות שביצעו המעורבים בפשעים בעצמם. לא ריצ'רד ניקסון אחד - אלא שלושה ניקסונים, מקליטים שקדנים של עצמם, התאספו בפרשות נתניהו: הוא עצמו, ניר חפץ ואילן ישועה. זה נס מפני שלגורמים בעלי העוצמה הגדולה ביותר בישראל לא היה עניין לפתוח את תיבת הפנדורה של יחסי העיתונות עם פוליטיקאים וטייקונים. זה נס משום שהסוגיות המשפטיות סבוכות ותקדימיות, וקל היה לראות גם תסריט של סגירת התיקים מתוך כניעה, עצלנות, רשלנות או חשש מטענות סרק על פגיעה בחופש העיתונות מהסוג שהעלה פרופ' אלן דרשוביץ ואותן פירטנו כאן בשבוע שעבר.

הסוס הגיע לשוקת - כתבי אישום חשובים והיסטוריים יוגשו על ידי הפרקליטות ומשפטים יתנהלו. אבל אי אפשר להכריח את הסוס לשתות - להפנים את המשמעות האמיתית של ההתנהלות שנחשפה בשלוש הפרשיות. לתיקי 2000 ו-4000 יש פוטנציאל לקבוע נורמות חדשות בתחומים הרגישים והקריטיים ביותר לחוסנה של הדמוקרטיה, איכות השלטון, סוג הרגולציה והשיח הציבורי. לבתי המשפט בשתי הערכאות תהיה הזדמנות פז לעשות בירור, ניתוח וחשיפה מלאים, מדויקים והוגנים של הנעשה במקום המפגש האפל ביותר שבו נחתכות ההחלטות בדמוקרטיה הליברלית: המפגש של השלטון שקובע את כללי המשחק והרגולציה עם ריכוזי ההון, שתמיד יעשו הכל כדי לנסות להשפיע על השלטון והעיתון - שבכוחו לקבוע סדר יום, להעלות ולהוריד את קרנם של הפוליטיקאים ולייצר תמריצים חיוביים או שליליים למקבלי ההחלטות.

אור השמש, שאמור לחטא, לא מגיע אף פעם לחדרים הסגורים שבהם יושבים פוליטיקאים, אנשי עסקים וקבוצות אינטרס. רק עיתונות עצמאית וחזקה הנהנית מלגיטימיות ציבורית יכולה להגיע לשם. וכאשר היא נופלת שבי בידי אנשים שהעניין שלהם באינטרס הציבורי הוא אפס, מתפוררים עמה שאר המוסדות הדמוקרטיים.

כל עוד נתעקש למסגר את הדיון בתיקים הפליליים האלה במונחים של שני המחנות, שתי הכנופיות שנלחמות כאן על שלטון, כוח, כסף, רגולציה ויוקרה - אנחנו מבטיחים שבעוד כמה שנים נמצא עצמנו עם פוליטיקאים, טייקונים, אוליגרכים־מו"לים חדשים, אבל עם אותן שיטות, הרגלים, תרבות ונורמות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר