מים עם כלורידים, רגולטורים שבויים ועיתונות רעילה - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מים עם כלורידים, רגולטורים שבויים ועיתונות רעילה

חברות האנרגיה והתשתיות תועדו לאורך שנים פועלות על חשבון איכות הסביבה, הצרכנים ומשלמי המסים ■ כעת צריך לחשוב כיצד מונעים מהרגולטורים ליפול ל"שבי רגולטורי" שיוצר מונופולים וממיט אסונות

64תגובות
מתקן התפלת מים
דודו בכר

1. שמעתם על "שורקגייט"?

זאת הפרשה המעסיקה את כל תעשיית המים בישראל. חברת IDE, המפעילה הגדולה ביותר של מפעלי התפלת מים בישראל, נתפסה, כמעט באקראי, מרמה במכוון בדיווחים על רמת הכלורידים במים המותפלים במתקן שורק. רמה גבוהה של כלורידים מהווה סכנה למליחות של הקרקע, ויש לה עלויות חיצוניות גדולות.

מנהלים במפעל, שרצו לחסוך בהוצאות הטיפול במים, הגו את הטריק הבא: בשעות שבהן נציגי הרשויות הגיעו לערוך בדיקות, נשמרה רמת כלורידים נמוכה בהתאם להסכם שנחתם עם המדינה. אבל ברגע שהמדידות הסתיימו, עבר המפעל לייצר עם חריגות של מאות אחוזים ברמת הכלורידים.

השיטה לא הומצאה על ידי המנהלים במפעל הישראלי. היא דומה להפליא לשיטה שהגו המהנדסים בפולקסווגן הגרמנית כדי לרמות את רשויות איכות הסביבה בארה"ב. הם התקינו במכוניות עם מנוע דיזל מכשור שמוריד מלאכותית את רמת הזיהום כאשר הוא עובר בדיקות של איכות סביבה, בפרשה שידועה בכינוי "דיזלגייט".

משרד האנרגיה הישראלי, שאחראי על האכיפה, ערך חקירה ומצא שהמדידות השקריות לא נבעו מתקלה או מרשלנות - אלא היו מכוונות.

מנכ"ל פולקסווגן לשעבר, מרטין וינטרקורן
רויטרס

מנכ"ל פולקסווגן, מרטין וינטרקורן, נאלץ להתפטר מתפקידו מיד עם חשיפת ההונאה ב-2015. הרשויות בארה״ב הגישו נגדו כתב אישום פלילי ב-2018, הרשויות בגרמניה הגישו כתב אישום פלילי השנה, הוא עומד למשפט וצפוי לעונש מאסר של עד עשר שנים.

ובישראל: בעקבות דו"ח חמור שפירסם מנכ"ל משרד האנרגיה אודי אדירי על ההונאה המכוונת, נאלץ מנכ"ל המפעל בשורק להתפטר, על הבעלים של IDE נאסר להשתתף במכרזי התפלה או כל מכרזי ממשלה אחרים ועתה כולם ממתינים לכתבי אישום פליליים.

כמובן שהפסקה האחרונה היא שקר גמור. לא היה "שורקגייט", כי העניין בפרשה היה מוגבל. מנכ"ל המפעל לא התפטר, כתבי אישום לא יהיו ומשרד האנרגיה מקדם בברכה השתתפות של IDE במכרזי ההתפלה הבאים. ומה עם הבעלים של המפעל בתקופה הרלוונטית? טוב, כאן כבר לא צריך להסביר: מדובר בידידי המדור יצחק תשובה, שהם הבעלים של רוב תשתיות האנרגיה במדינה.

"שורקגייט" נגמרה בכך שהמפעל ישלם קנס של 75 מיליון שקל, פרוש על פני 17 שנה. המסר ששולח הרגולטור, משרד האנרגיה, למפוקחים: תמיד כדאי לרמות. מקסימום תיתפסו - תשלמו קנס. ראו את הקנסות האלה כ״עלות של עשיית עסקים עם הממשלה״. ד"ר סיניה נתניהו, כלכלנית משאבי הטבע שכתבה חוות דעת עבור תובעים ייצוגים התובעים את מתקני ההתפלה, חישבה ומצאה שהנזק הכלכלי האמיתי גדול פי עשרה מהקנס. יש לה רק הסבר אחד לאירוע: "שבי רגולטורי". משרד האנרגיה שבוי באינטרסים של החברות שהוא אמור לפקח עליהן.

אם מפעל ההתפלה היה ממשלתי, כבר היינו שומעים צרחות של הליברטריאנים ופעילי הימין הכלכלי שצריך להפריט, להפריט, להפריט. מהצד השני נהוג לצרוח שצריך להלאים הכל. שני הצדדים חיים בעולם דמיוני, שבו הבעלות הפרטית או הציבורית היא המשתנה היחיד או העיקרי שקובע את השירות שמקבל האזרח. אבל מאות מקרים נוספים, שחלקם נחשפו בדו"חות מבקר המדינה ובתחקירים עיתונאיים לאורך שנים, מגלים שאנחנו מוצאים רגולטורים שבויים גם כאשר הגופים המפוקחים ממשלתיים וגם כאשר הם פרטיים.

יש הרבה דרכים ללכוד רגולטור, לסובב אותו ולאלף אותו, חלקן כרוכות בשחיתות פלילית וחלקן ברשלנות ובשחיתות חוקיות. חברות האנרגיה והתשתית הפרטיות והממשלתיות תועדו לאורך שנים משתמשות בכל ארסנל השיטות על חשבון איכות הסביבה, הצרכנים ומשלמי המסים. בשבוע שעבר הצגנו כאן את מקרה הבוחן הגדול והמפורסם מכולם בשנים האחרונות: מונופול הגז והדרך שבה הוא מהתל ברגולטורים שנים ארוכות.

אודי אדירי, מנכ"ל משרד האנרגיה
תומר אפלבאום

2. מי ידווח על הרגולטורים?

במשך 40 שנה כלכלנים, משפטנים ופוליטיקאים, בעיקר בארה"ב, מכרו לציבור את התיאוריה שהדרך לרווחה חברתית וכלכלית היא חיסול הרגולציה. רגולציה, הם הסבירו, היא לא יעילה או שבויה - ולכן עדיף בלעדיה. התיאוריה הזאת תמיד היתה מפוקפקת: היא התעלמה מכשלי השוק, מפערי מידע וכוח של חברות מול צרכנים, מסכנות הטמונות בריכוזיות כוח כלכלי פרטי ומאינספור שערוריות ומחדלים שנגרמו כתוצאה מהיעדר רגולציה. לכן, בכל יום שחולף עוד ועוד אנשים בעולם המערבי מפנים אליה את גבם.

אבל לאחר שהכרנו בכישלון התיאוריה צריך להציע חלופות. כיצד מונעים מהרגולטורים ליפול לאותו "שבי רגולטורי", שיוצר מונופולים, מזהם את הסביבה, ממיט אסונות פיננסיים ופוגע בצרכנים, עובדים ומשלמי מסים?

אחת הסיבות לאותו "שבי רגולטורי" היא הקושי האדיר של הציבור לעקוב, לפקח ולהעניש רגולטורים ופוליטיקאים שבוגדים באינטרס הציבורי ומשרתים את המפוקחים - חברות במגזר העסקי או גופים כלכליים ממשלתיים וציבוריים בעלי עוצמה פוליטית וכלכלית. לאזרח הבודד יש תמריץ אפסי להקדיש זמן ואנרגיה למעקב רציני אחרי תפקוד הרגולציה. ברוב המקרים אין לו יכולת מקצועית וגם לא דרך להזהיר ולהשפיע.

עיתונות חוקרת, עצמאית ומקצועית היתה אמורה לפתור את הבעיה, לפחות חלקית. היא לא יכולה לאתר את כל הכשלים הרגולטוריים, אבל אם היו לה שיניים וכוח היא היתה יכולה להיות גורם מרתיע משמעותי - לחקור, לחשוף ובעיקר לבייש ולהוקיע את הרגולטורים ואנשי הציבור שהפרו אמונים.

אירועי תיק 2000 ותיק 4000 חשפו בשלוש השנים האחרונים את קצה קצהו של קרחון ענק - התרבות, האינטרסים ושיטות העבודה של העיתונות הישראלית והגישה של הבוסים שלה לעיתונאים שעובדים אצלם: "אפסים" ו"צריך לדעת לנהל", כפי שהסבירו זאת בצורה מפורשת בעל השליטה בבזק שאול אלוביץ' ומו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס בשיחות סודיות שהוקלטו.

ארנון (נוני) מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות
ניר קידר

אלוביץ' ומוזס הוקלטו בלי ידיעתם. הקריירה העסקית של חבריהם אליעזר פישמן ("גלובס") ונוחי דנקנר ("מעריב") אמנם הסתיימה בפשיטת רגל, אבל הם הצליחו להימנע מלהיתפס מוקלטים על חם. עם זאת, העדויות של אנשים מתוך העיתונים שבהם שלטו תיארו תרבות דומה להפליא לזאת שנחשפה אצל מוזס ואלוביץ': העיתון הוא ארגון פרונט, שנראה לגיטימי רוב הזמן, אבל תכליתו העיקרית היא לאפשר פעילות אפלה, נסתרת מעיני הציבור ונגד הציבור.

לפרקים, ואת זה יודעים קוראי הטור הזה, יש אצלנו פרצי אופטימיות, בתקווה שחשיפת פרשיות 2000 ו-4000, כתבי האישום בשוחד נגד מוזס ואלוביץ' וקריסתם של דנקנר ופישמן יביאו לשינוי יסודי עמוק בעיתונות הישראלית, ומשם הדבר יתגלגל לנורמות אחרות גם ברגולציה וביחסים בין ההון לשלטון.

אבל אחרי כל פרץ אופטימיות כזה מגיעים רגעי השפל והייאוש. כך היה השבוע, כאשר "ידיעות אחרונות" חגג 80 שנה להקמתו, והעורך החדש הכריז מעל דפי העיתון ש"הדנ"א של 'ידיעות אחרונות' הוא עיתונות חופשית, אמיתית, כזו שלא חייבת דבר לאיש מלבד הקוראים. כך היה, כך הווה וכך יהיה״.

הטור החגיגי הזה נכתב בגיליון שבעמודו הראשון מתנוססת כרגיל תיבת הקרדיטים - "העורך האחראי: ארנון מוזס". שבועיים חלפו מאז הגשת כתב האישום בשוחד, מוזס לא התפטר ואיש מעיתונאיו הבכירים שלא מפסיקים לדרוש מנתניהו להתפטר, לא מתכוונים לנקוף אצבע. "עסק פרטי" הם אומרים על ארגון שכל תכליתו היא להיות עסק ציבורי עם יומרות ציבוריות.

כן, עורכי ובכירי "ידיעות אחרונות" קראו יחד את כתב האישום שהוגש נגד העורך האחראי של העיתון ב-30 השנים האחרונות, נוני מוזס. הם גם נחשפו לתמלילים שבהם אומר מוזס לנתניהו: "אני מסתכל לך בעיניים, ואמרתי בהנחה שיש חוק שאתה ואני הסכמנו עליו, תהיה פה כמה זמן שתרצה". והמסקנה שלהם? זאת "עיתונות חופשית ואמיתית שלא חייבת דבר לאיש".

שאול אלוביץ'
אייל טואג

כמובן שבכירי העיתון לא היו זקוקים לכתב האישום ולתמלילים כדי לדעת מה קורה בחדרים האחוריים של המערכת במשך עשרות שנים. הנאמנים למוזס במעגל הקרוב ביותר קיבלו הנחיות את מי לקדם ואת מי לחסל, ואילו שאר העיתונאים חדי העין (הם אמורים להיות כאלה) ראו את שיקולי העריכה המשונים במהדורות הדפוס והאינטרנט. הם בוודאי שאלו עצמם שוב ושוב מדוע אביגדור ליברמן זוכה בעיתון להבלטה יוצאת דופן, כמעט תמיד בהקשרים חיוביים, ומוצג לעתים קרובות כמנהיג דגול גם נוכח גילוי שחיתות, הסתה ואופורטוניזם שאצל פוליטיקאים אחרים היו זוכים לגינוי חריף.

הבעיה הרבה יותר עמוקה מבכירי "ידיעות אחרונות". מאחר שהעיתון היה השחקן העיקרי בזירת העיתונות במשך כמעט 50 שנה, הנורמות שלו הקרינו לכל חלקי העיתונות. התוצאה היא שהרוב המכריע של העיתונאים בכל המערכות בישראל מתעלמים או מקבלים את הנורמות והתרבות הזאת, גם אחרי שהגענו לנקודת הקיצון המדהימה של כתב אישום בשוחד נגד האיש שעומד בראש הפירמידה.

הרגולציה השבויה והעיתונות השבויה בידי חמישה טייקונים, שלחלקם יש מונופולים פרטיים ענקיים, הן מחלות-אחיות הקשורות אחת בשנייה. תיקי 2000 ו-4000 חשפו לא רק את השחיתות של העיתונות, אלא גם את הכוח האדיר שלה, ולכן כל מי שמנסה לקיים דיון על פוליטיקה, רגולציה, מדיניות כלכלית, הון חברתי, איכות חיים ורמת חיים בנפרד משאלת העצמאות והמקצועיות של העיתונות - מרמה את עצמו במודע או מתוך בורות. החל מהיום הבורות הזאת, ככל שהיתה קיימת, כבר גובלת בנתק או בהכחשה של המציאות. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר