וילנץ יזם אדיר - אבל השוק הפרטי לא יידע לרסן לבדו גורילות שזורעות הרס בכלכלה - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

וילנץ יזם אדיר - אבל השוק הפרטי לא יידע לרסן לבדו גורילות שזורעות הרס בכלכלה

אביגדור וילנץ הוא יזם צנוע - המיליארדים שקיבל עבור החברות שהקים וניהל לא עלו לו לראש - אך לא חסך ביקורת על התנהלות התאגידים הגדולים ■ ריכוז כוח עצום בידי מעטים הוא תמיד מסוכן - אך זה לא פחות מסוכן, ולעתים אף יותר, כשאלה ריכוזי כוח פרטיים

12תגובות
אביגדור וילנץ
אייל טואג

אינטל מפחדת, מתחרתה אנבידיה מפחדת, סיסקו מבוהלת, אמזון מאיימת - ואביגדור וילנץ מנצל את זה עד הסוף.

כבר יותר מ-20 שנה היזם הישראלי מקים חברות המפתחות שבבים חכמים ומאלץ את ענקיות עמק הסיליקון לקנות אותן ממנו ביוקר.

בחברה הראשונה שלו התהליך היה ארוך. הוא הנפיק בוול סטריט את גלילאו ב-1997 ומכר אותה למארוול ב-2.7 מיליארד דולר אחרי שלוש שנים, אבל מאז הוא למד: אין באמת צורך לעבור את מסע הייסורים של בניית חברה גדולה, פרסום תשקיף, רוד שואו ברחבי ארה"ב, הנפקה וניהול חברה גדולה הדוהרת ברכבת ההרים או השדים הרבעונית הנוראית מול המשקיעים מוול סטריט. אפשר לקצר תהליכים. כל מה שצריך לעשות הוא לזהות את הצורך של ענקיות השבבים, להבין את הדינמיקה התחרותית ביניהן וללמוד להריח את הפחד שלהן - ואז למכור את החברה, כלומר את הצוות שבנית, כשהיא עוד פרטית, בוסרית, אבל מבטיחה. כלומר מפחידה.

אינטל שילמה השבוע לווילנץ 2 מיליארד דולר עבור הבאנה לאבס לא בגלל הטכנולוגיה, הבינה המלאכותית והצוות הנהדר שווילנץ שוב אסף. כל אלה מובנים מאליהם, אבל בסופו של דבר הסטארט־אפים האלה נמכרים לענקיות הגלובליות רק בגלל הפחד. הפחד המצמית שהמתחרה שלהן תקנה אותן ויעקוף אותן.

מנכ"ל אמזון ג'ף בזוס
Mike Blake / REUTERS

האם הן משוכנעות שהסטארט־אפ שישלמו עליו מאות מיליונים או מיליארדי דולרים שווה את הכסף? שהטכנולוגיה הזאת תצליח? לא. יש להן מושג קלוש. הן מנהלות סיכונים. הן מנהלות את הפחד שלהן. וילנץ נמנה עם שורה קטנה של יזמים ישראלים שלמדו איך לגרום להן, לענקיות, לפחד, לפתוח את הארנק ולשלם.

וילנץ הוא יזם צנוע. המיליארדים שקיבל עבור החברות שהקים וניהל לא עלו לו לראש. הוא כמעט אינו מתראיין, כמקובל אצל רוב יזמי ההיי־טק המצליחים, המוכרים חברה ומתיישבים מיד לראיון. את ראשי הפרקים של רוב הראיונות האלה אפשר לכתוב מראש: אינטל, סיסקו, מיקרוסופט, גוגל - הקונה הנהדרת; הבינה המלאכותית, הסייבר, למידת המכונה שיישנו את העולם; בניית סטארט־אפים בישראל; כמה חשוב לשפר את מערכת החינוך; וכמה חסרים כאן מהנדסים.

הרבה יותר מעניינים הם כמה משפטים בודדים שפלט וילנץ לפני חצי שנה. במפגש עם יזמים במתחם היזמות Open Valley שביקנעם הוא אולי שכח לרגע שאנחנו ב-2019, וכל מלה שאומרים בחברתם של יותר מאדם אחד יכולה להגיע לציבור במהירות. "אמזון ואפל הן חברות רעות", אמר וילנץ, "יותר מדי כוח, בהגדרה, מביא רוע. אני מסתכל על חברות כמוהן, אלה חברות רעות. לפעמים נראה שבלתי אפשרי להתגבר עליהן, אבל המשימה החביבה עלי היא להילחם בגדולים. אני מחפש סטארט־אפים שיבטלו את הצורך באמזון“.

וילנץ סיפר כי ביקר במרכז לוגיסטי של אמזון וראה את התנאים שם. "אנשים מפרקים קרטונים, שמים את הסחורה על הרובוטים, עובדים ברעש מזעזע בשטחים אינסופיים - והכל כדי לספק את הרצון והגחמה שלנו שהכל יגיע תוך שעה. מה כבר יקרה אם נקבל את זה תוך כמה ימים, ובלי לעבור את כל המערכת הזיהומית הזאת כלפי אנשים וכלפי הסביבה?"

אמזון? חברה רעה? אתה בטוח? לירוק לבאר שממנה שתית זה אנדרסטייטמנט של העשור. רק לפני ארבע שנים מכר וילנץ את החברה הקודמת שלו, אנפורנה לאבס, לאמזון תמורת 370 מיליון דולר.

שער מגזין TheMarker באוקטובר 2010

אבל וילנץ צודק. אמזון היא אחת החברות הנהדרות הרעות ביותר בעולם בהרבה מובנים: היא המציאה והגדירה את המסחר האלקטרוני; היא מעניקה חוויית משתמש ללקוחותיה ברוב המדינות בעולם, חוויה שלא דומה לשום דבר שהיה לפניה; והיא מנוהלת על ידי אחד המנהלים החזקים ביותר בהיסטוריה. אבל אמזון היא אכן חברה רעה. כי העוצמה הכלכלית שהיא מרכזת בידיה מתקרבת, או עולה, על זאת שהיתה בידי ג'ון רוקפלר וסטנדרד אויל, שהחזיקו 90% משוק הנפט בארה"ב לפני 100 שנה; AT&T לפני 50 שנה; יבמ לפני 40 שנה; ומיקרוסופט לפני 20 שנה.

ריכוז כוח עצום בידי מעטים הוא תמיד מסוכן - זה טריוויאלי ושקוף כשמדובר בממשלות ודיקטטורים. אבל זה לא פחות מסוכן, ולעתים אף יותר, כשאלה ריכוזי כוח פרטיים, ואמזון היא לא רק חברה של טריליון דולר ששולטת בחצי מהמסחר האלקטרוני בארה"ב - אלא תמנון שזרועותיו מגיעות כיום לכל מקום, לכל ענף, לכל טכנולוגיה שהוא רוצה בכלכלה העולמית. וג׳ף בזוס, הבוס של אמזון, רוצה הרבה מאוד.

החששות והסכנות שמציבה אמזון לא דומים למפלצות תאגידיות מהעבר. היא אינה מונופול ורוב הלקוחות שלה נהנים ממוצרים נהדרים במחירים טובים. היא מונופסון - קונה גדול ודומיננטי בעוד ועוד תחומים. היא בנתה תשתית טכנולוגית, מחשובית ולוגיסטית שהיכולת להתחרות בה יורדת מדי יום. בכל שוק ובכל ענף שאמזון שוקלת להיכנס אליהם, התגובה המיידית היא נפילה של המניות. גוגל ופייסבוק אמנם נהפכו למונופולים מוחלטים בחיפוש, ברשתות חברתיות ובפרסום ויש להן היקף חסר תקדים של מידע על הצרכנים - אבל לאמזון יש יומרות הרבה יותר גדולות, בתחומים הרבה יותר נרחבים, והפחד שהיא מטילה בעולם העסקים הגלובלי לא דומה בכלום לענקים אחרים בהיסטוריה.

רשימת המונופולים והענקים ההיסטוריים שהזכרנו למעלה, ושרובם איבדו את הדומיננטיות שלהם, תביא חלק מהקוראים לקפוץ מיד ולהגיד ש"השוק", כלומר יזמים כמו וילנץ, שמבטיח שהוא רוצה "להילחם בגדולים" - יטפלו בסופו של דבר באמזון; היא תהיה גדולה מדי, יבואו מתחרים והיא תלך בדרכם של כל הענקים הקודמים.

אינטל
AP

הגישה של וילנץ לריכוזי כוח פרטיים מבורכת, אבל הציפייה שיזמים כמוהו יביאו את הפתרון לבעיות שזיהה היא טעות בהבנה כלכלית ועסקית ובעיקר טעות בהבנת ההיסטוריה, העסקים וכלכלת האינטרנט.

כל חברות הענק האלה איבדו את הדומיננטיות שלהן לא כתוצאה מ״כוחות השוק״ לבדם, אלא כתוצאה ממעורבות מסיבית של ממשלות בכלל ושל רשויות ההגבלים העסקיים בפרט. התחרות האמיתית, היוזמה וגל החדשנות הבא, לא היו יכולים לקום אלמלא התעוררות המדינה, שהגבילה את כוחן של הגורילות שהשתלטו על השווקים. תחרות הוגנת בשוק היא לא תוצאה טבעית וספונטנית, אלא תלויה בקיומו של שופט שקובע את כללי המשחק, אוכף אותם ומונע התפתחות של ריכוזי כוח שמדכאים תחרות. כלכלת שוק משגשגת אינה ג'ונגל דארוויניסטי, אלא מבנה חברתי התלוי במוסדות דמוקרטיים מתפקדים.

שלוש מחברות הטכנולוגיה והמחשוב המצליחות בעולם - גוגל, פייסבוק ואפל - פרצו וצמחו בדיוק בשבע השנים 1999–2005, שבהן מיקרוסופט, שהיתה הבריון הכי אלים ודורסני בעמק הסיליקון בסוף שנות ה-90, היתה תחת זכוכית המגדלת של משרד המשפטים האמריקאי. לפני מיקרוסופט היו אלה יבמ ו-AT&T.

הממשל האמריקאי ניהל משפטים ארוכים וכואבים נגד יבמ, ונכשל בסופו של דבר, אבל הענק הכחול הבין את הרמז, פתח את החומרות שלו למתחרים ואיפשר במידה רבה את הקמת תעשיית התוכנה העולמית.

חוות שרתים של גוגל
AP

גורדון מור, ממייסדי אינטל, טען שהחלטת הממשל האמריקאי לכפות על מעבדות בל (שהיו בבעלות AT&T), לפתוח לציבור את השימוש בפטנטים ובטכנולוגיות שלה אחראית להקמתה של אינטל ולפריצה של עמק הסיליקון בשנות ה-60 וה-70. לדעת מור, התביעה שהגיש הממשל נגד המעבדות ב-1949, בטענה שניצלו את כוחן המונופוליסטי לרעה, היא שאיפשרה את הקמתה של תעשיית המוליכים למחצה. "יש קשר ישיר בין מדיניות מתן הרישיונות הליברלית של מעבדות בל לבין היכולת של אנשים כמו ויליאם שוקלי (שפיתח את הטרזיסטור; ג"ר) להקים חברות חדשות בתחום, כמו טקסס אינסטרומנטס. זה מה שהתחיל את הצמיחה של עמק הסיליקון", קבע.

התפקיד שאליו מלהקים כוחות השוק יזמים מסוגו של וילנץ, המקימים ומוכרים סטארט־אפים, הוא לסייע לרוכשות למנוע תחרות ולבצר את מעמדן המונופוליסטי. מארק צוקרברג לא ידע אם אינסטגרם או וואטסאפ יצליחו ליהפך לענקיות, אבל הוא ידע שכדאי לו לשלם סכומי עתק כדי למנוע כל תסריט שבו הן נהפכות למתחרות או נמכרות למישהו שעשוי להוות תחרות של ממש למונופול של פייסבוק, שהוא החל לבנות במהירות.

אלברט וונגר, שותף בקרן ההון סיכון יוניון סקוור ונצ׳ר, הסביר לפני כשנה בכנס שעסק באיום של המונופולים הדיגיטליים כי משקיעים בסטארט־אפים נזהרים שלא להיכנס ל"אזור החיסול" של ענקיות האינטרנט. יזמים מנוסים ומנהלי קרנות הון סיכון יודעים שמסוכן להיכנס לתחום שכבר נמצא על הכוונת של החברות האלה. במידה רבה, המודל בהון סיכון הוא להקים חברות שתוכניתן העסקית היא להימכר לחברות האלה.

אמזון מבוצרת יותר מרבים מהמונופולים בהיסטוריה. היא לא חברה רגילה, אלא פלטפורמה שמנהלת שוק דו־צדדי: ככל שיש יותר קונים, יש יותר מוכרים; ככל שיש יותר מוכרים, יש יותר קונים. אבל אמזון לא מסתפקת בניהול הפלטפורמה - היא גם שחקנית בפלטפורמה. בכל שוק שבו היא תזהה הזדמנות, היא תאסוף מידע ותתחיל להתחרות בלקוחות שלה. היא תמכור להם גם את שירותי מחשוב הענן שלה, את המחסנים הלוגיסטיים ואת רשת ההפצה שלה - והיכולת להתחרות בה תלך ותרד.

וילנץ צודק: המונופולים הדיגיטליים הם אכן "רעים" במובנים רבים; בעצירת תחרות וחדשנות, בניצול כוח שוק מול עובדים, ספקים, צרכנים וממשלות. אבל ברוב המקרים התפקיד של הווילנצים בשרשרת המזון הוא לשרת את המונופולים ולא להקים להם תחרות. המשימה הזאת מוטלת על כתפי המוסדות הדמוקרטיים - אם הממשלות לא יקבעו כללי משחק חדשים המתאימים לעידן הפלטפורמות הדיגיטליות, יהיה קשה מאוד לעצור את בזוס. הצרכנים יהיו מאושרים עד היום שבו הם יפסיקו להיות, כי היא תחסל עוד ועוד מתחרים, תנשל ממשלות מהריבוניות שלהן, תימנע מתשלום מסים, תזהם ותנצל את כוחה המונופסוניסטי לקפח עובדים. ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

24 שעות אחרי הרכישה של הבאנה לאבס על ידי אינטל, הכותרות ירדו מאתרי האינטרנט. פעם, לפני לא הרבה שנים, כשחברה גלובלית היתה רושמת צ׳ק של כמה מיליארדי דולרים, במזומן, עבור חברה ישראלית קטנה, החגיגה היתה ארוכה יותר. הרבה יותר.

שבב של הבאנה לאבס
הבאנה לאבס

עובדי הבאנה לאבס ויזמיה חגגו השבוע. גם יש פקיד שומה אחד מרוצה - רגע לפני שהשנה נסגרת יש סיכוי טוב לגבייה נוספת של כמיליארד שקל מהיזמים והעובדים. אבל עבור מיליוני ישראלים היחס לעסקה אדיש ולעתים פחות מכך.

20 שנה מאז שהחל גל האקזיטים הגדולים, הציבור הישראלי כבר הבין שהיי־טק הוא מנוע חשוב של מסים למשק הישראלי, אבל בסופו של דבר הקבוצה שנהנית מהאקזיטים אינה גדולה. שיעור עובדי ההיי־טק מסך העובדים במשק נע סביב 8%–9%. כבר יותר מעשור רוב העובדים בהיי־טק ובוודאי מחוצה לו מבינים את הסטטיסטיקה: האקזיטים הם משחק שבו משתתפת קבוצה קטנה מאוד. זו חגיגה, אבל לא שלהם.

מי שמסרבים לפעמים להפנים זאת הם קברניטי המשק שלנו. ביום שלישי השבוע התכנסו כמדי שנה אנשי המשרדים הכלכליים בירושלים יחד עם כלכלנים וכמה אנשי עסקים לכנס השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה. בזה אחד זה עלו ובאו אנשי האוצר, בנק ישראל והמשרדים הממשלתיים עם הניתוחים והתחזיות שלהם. בזה אחר זה הם חזרו על הצורך להשקיע בקטר ההיי־טק, לעזור להיי־טק, לפתח את ההיי־טק. הכל נכון, אבל למיליוני ישראלים זה פחות ופחות רלוונטי.

לפני עשר שנים בדיוק הקדיש מגזין TheMarker, בעריכת סיון קלינגבייל, את גיליון אוקטובר 2010 למצב התחבורה הציבורית בישראל. התחזית שהביא מי שהיה אז כתב התחבורה של TheMarker וכיום עורך העיתון, אבי בר־אלי, היתה פשוטה: אם לא ייעשו צעדים משמעותיים, תוך עשור הכבישים בישראל צפויים להיות גיהנום. בדרך כלל תחזיות של עיתונים כלכליים לא שוות את הנייר שהן כתובות עליו, אבל הפעם המגזין דייק. הפרויקט המיוחד של המגזין צפה בדיוק מבהיל את המציאות של מיליוני ישראלים כיום. האם היה לקלינגבייל ובר־אלי כדור בדולח? תובנה מיוחדת? כנראה שלא. הנתונים היו פשוט חדים וברורים. היו ידועים לכל מי שרצה לראות: השקעות מעטות וכושלות בתחבורה ציבורית וכמות גדלה של מכוניות שעולה על הכבישים וריכוז התעסוקה בערים הגדולות.

ומה נעשה בעשור הזה? מעט מאוד. האם בנק ישראל, אגף התקציבים, משרד האוצר, המועצה הלאומית לכלכלה ומשרד התחבורה הכו על חטא? מישהו מנסה להבין איך זה קרה? מישהו אמר שצריך להסיק מסקנות? לא שמענו מלה בכיוון הזה השבוע בכנס השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה. כמובן שכולם שילמו את מס השפתיים ש״חשוב להשקיע בתחבורה הציבורית", אבל אווירת חירום או הסקת מסקנות לא היתה שם.

תחבורה ציבורית ראויה למדינה שמתהדרת בתואר "סטארט־אפ ניישן" אין לנו, אבל הרבה מיליונרים ומיליארדרים יש לנו. אתמול חשפו מירב מורן ושוקי שדה את השיטה של מכון המחקר פיוצ'ר מוביליטי בהובלת מנהל רשות החברות ואגף התקציבים לשעבר, אורי יוגב, שהקים ארגון שהוא לכאורה ללא מטרות רווח ומתיימר לסייע בפתרון בעיות התחבורה של ישראל - אך ממומן על ידי המיליארדרים של ענף יבוא הרכב, משפחות חרל"פ ואגמון.

הרעיון שהאינטרסים של המיליארדרים ששולטים ביבוא הרכב לישראל משתלבים באינטרסים של מיליוני ישראלים שעומדים כל בוקר בפקקים, או ממתינים לאוטובוס המאחר או לקרון הרכבת הצפוף, הוא אבסורדי. שורה ארוכה של בכירים לשעבר בשירות הציבורי ובאוצר, שבתקופתם התרחש המחדל של היעדר ההשקעה בתחבורה ציבורית, הצטרפו ל"וועדה הציבורית" של מכון פיוצ'ר מוביליטי, ובכך הם נותנים לגיטימציה לשיטה. זו כמובן לא שיטה ישראלית: תחקירים עיתונאיים חשפו בשנים האחרונות איך מכוני מחקר יוקרתיים כמו ברוקינגס לוקחים כסף מחברות ענק ומייצרים ״מחקרים״ ו״דיונים״ שהם בעצם לובי סמוי לקידום האינטרסים של התורמים. התוצאות בארה״ב כבר ידועות: מדיניות כלכלית שמשרתת במקרים רבים את המאיון והאלפיון העליון. העליבות של מערכת הרכבות והתחבורה הציבורית בחלקים רבים בארה״ב מזכירה את המחדלים בישראל.

המחדל של התחבורה הציבורית משתלב במחדל האדיר השני שנשאר יתום: מחירי הדיור. כי אם אתה לא מחובר לאחד ממוקדי הכסף והכוח, המונופולים או לקומץ חברות ההיי־טק הגדולות - שכר הדירה ומחירי הדירות בערים הגדולות דחקו אותך החוצה, הרחק ממרכזי התעסוקה הגדולים בישראל. ואם נדחקת החוצה, זה אומר שאתה מבלה בפקקים כל בוקר. אבל הפוליטיקאים שלנו בינתיים לא מוטרדים. הם משוכנעים שגם במערכת הבחירות הבאה הם יצליחו למכור למצביעים את הסחורה הרגילה - שנאה למחנה השני במקום תוכניות מדויקות עם פתרונות אמיתיים לבעיות שמכאיבות לציבור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר