חסינות לנתניהו או חנינה לכל עברייני ההון־שלטון? ישראל בדרך להפוך לקלפטוקרטיה - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חסינות לנתניהו או חנינה לכל עברייני ההון־שלטון? ישראל בדרך להפוך לקלפטוקרטיה

מהרגע שבו הנשיא או הפרקליטות מעניקים "כרטיס יציאה מהכלא" לעבריין כה בכיר הנאשם בקבלת שוחד, המשחק הדמוקרטי בישראל ייהפך למשחק שבו המחיר שאותו משלם העבריין, המושחת, הנוכל, הרמאי, הקומבינטור, מוגבל מאוד

114תגובות
ראש הממשלה נתניהו
אמיל סלמן

לאחר סדרה ארוכה של תמרונים וספינים מול בית המשפט העליון, הפרקליטות, הכנסת וכתבי הטלוויזיה, הגיש ראש הממשלה בנימין נתניהו לכנסת ביום רביעי בלילה, בדקה ה-90, בקשת חסינות מהעמדה לדין. כך הוא עצר שוב את שעון החול המשפטי של שלושה כתבי אישום בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים, שמתקדמים בדהרה לכיוונו ועשויים לשלוח אותו לעונשי מאסר ממושכים אף יותר מאלה שנגזרו על ראש הממשלה שאותו החליף לפני עשור — אהוד אולמרט.

העיסוק האינטנסיבי בבקשת החסינות הצליח לטשטש את המאבק האמיתי שרואה לפניו נתניהו מהרגע שכשל ניסיונו למנוע את הגשת כתבי האישום נגדו: קמפיין ציבורי מתמשך, שבסופו יקבל חנינה מהנשיא או עסקה עם הפרקליטות, שלאחריהן יפרוש מהחיים הפוליטיים בתמורה לביטול משפטו ומניעת האפשרות של עונש מאסר בפועל.

האם הפרקליטות תהיה מוכנה לסגור עסקה כזאת? מסע הדה־לגיטימציה שניהל נתניהו בשלוש השנים האחרונות לרשויות האכיפה ולבתי המשפט מקטין מאוד את התמריץ והלגיטימיות שלה. עסקה עם אדם שניסה לפורר את הלגיטימיות של המערכת תחליש עוד יותר את מעמדה הציבורי.

האם הנשיא הנוכחי או הבא יהיה מוכן לתת חנינה לראש ממשלה שהוגשו נגדו שלושה כתבי אישום, הכוללים שוחד, לאחר שרדף את מערכות החוק במשך שנים?

אנחנו עשויים להיות מופתעים, לרעה: הכוחות הדוחפים לעסקה כזאת גדולים בהרבה מהכוחות המיוחסים לנתניהו. ייתכן שחלק גדול מהצמרת הפוליטית והכלכלית בישראל, כולל "יריבי" נתניהו, רוצים לראות אותה יוצאת לפועל. כדי לקדם אותה הם ימכרו לנו את הרעיון ש"כדאי לעשות הכל כדי להיפטר מנתניהו" — גם אם המחיר הוא עסקה.

באופן סמלי, הראשון שהכריז על רצונו בעסקה כזאת הוא אויבו הגדול ביותר של נתניהו בליכוד, גדעון סער, כאשר הכריז 48 שעות לפני הפריימריז במפלגה שאם ייבחר לראשותה, הוא יפעל למינוי נתניהו לנשיא.

מה בעצם אומר סער למתפקדי הליכוד? אין לי בעיה עם התנהלות ראש הממשלה בשנים האחרונות, עם חומרי הראיות שנחשפו בפרשיות הפליליות או בהאשמות הכלולות בתיקי 1000, 2000 ו–4000 — אני רק רוצה להחליף אותו.

תומר אפלבאום

את התפישה הזאת אפשר לנמק בכך שסער יודע שהגרעין הקשה של מצביעי הליכוד ותומכי נתניהו ממילא סבור שהתיקים נגד נתניהו תפורים או משניים. אבל תפישת העולם שכדאי לתת לנתניהו חנינה קונה אחיזה אצל קהלים רחבים הרבה יותר מה"ביביסטים".

מעקב אחרי ההתנהלות של כחול לבן, ראשיה, מקורביה ושופריה הרבים בתקשורת, מגלה שהעסקה שבמסגרתה יפרוש נתניהו מהחיים הפוליטיים ובתמורה יקבל חנינה או חסינות ממשפט, קורצת להם לא פחות משהיא קורצת לסער ולמקורביו.

איש מהדמויות הבולטות במחנה אנטי־ביבי לא הבהיר עד היום בשום דרך עד כמה מיצוי התהליך המשפטי עם נתניהו, בלי חנינה או עסקה, קריטי לנורמות השלטון בישראל.

בקשת החסינות של נתניהו - דלג

אז אולי כדאי לעצור ולהבין שהסכנה הגדולה ביותר האורבת לדמוקרטיה הישראלית אינה חסינות לנתניהו, שהיא רק תחנת ביניים בתוכנית הגדולה. הסכנה האורבת לנו היא היעד הסופי של הרכבת שעליה דוהרים נתניהו ומשתפי הפעולה שלו — חנינה או עסקת טיעון לראש הממשלה תמורת סיום כהונתו.

חקירות נתניהו חשפו בפני הציבור את הקרביים של מערכות היחסים בין הכסף הגדול, הפוליטיקה והעיתונות. אלה חדרים סגורים שלכל מוקדי הכוח בדמוקרטיה הישראלית יש עניין עצום להרחיק מהם את העין הציבורית.

האזור הנוח לאנשי הכסף הגדול הוא שיח ציבורי שכולו שקוע בפוליטיקת זהויות, בערכי ימין/שמאל, חילוני/דתי, שמרני/ליברלי או הלהיט החדש שלהם — ישראל הראשונה/השנייה. זהו שיווי משקל תחרותי שמשרת את האליטות בשני צדי המערכת הפוליטית: התחרות היא בין שני סטים של רעיונות, ששניהם משמרים את כוחם והונם.

האזור הלא נוח הוא דיון בדרך שבה מוקדי הכוח מייצרים סדר יום, כללי משחק וחוקים כדי להעביר משאבים, יוקרה ועושר לידיה של שכבה קטנה של אנשים שרוב פעולותיהם נסתרות מעיני הציבור. שלושת כתבי האישום שהוגשו נגד נתניהו, ובעיקר תיקי 2000 ו–4000, פתחו צוהר ויפתחו, כשייפתח המשפט, חלון גדול לתוך החדרים האלה, והם מאיימים לא רק על נתניהו והמחנה שלו, אלא על רוב יריביו.

מוטי מילרוד

הנה הסוד הגדול: אם יריביו של נתניהו היו יכולים לבחור בין שני עולמות — בעולם הראשון נתניהו מורשע בפלילים, נגזרות עליו עשר שנות מאסר והוא מסולק מהחיים הציבוריים; בעולם השני נתניהו עוזב בהקדם את לשכת ראש הממשלה אבל מקבל חנינה שמונעת ממנו משפט ומאסר — רובם יעדיפו, כמו סער, את העולם השני.

מדוע? כי בעולם הראשון נקבעת נורמה שפוליטיקאי שחובר לטייקונים מאחורי הקלעים בעסקות נגד האינטרס הציבורי עלול לאבד את חירותו ולהישלח לכלא.

לעומת זאת, בעולם השני, שבו מי שפורש מהחיים הציבורים מקבל עסקה, הסיכון הגדול ביותר שרואה לפניו הפוליטיקאי המושחת הוא איבוד כיסאו. זה עולם שבו פוליטיקאים וטייקונים לא משלמים מחיר אמיתי על קשירת קשר נגד הציבור.

מדוע זה כה מסוכן? חנינה או עסקת טיעון עם נתניהו שאינה כוללת מאסר בפועל, תעלה דרמטית את התמריצים של פוליטיקאים ואנשי עסקים להסתכן בעתיד בעסקות הון־שלטון שתכליתן להעשיר את אנשי העסקים ולשמר בשלטון ו/או להעשיר את הפוליטיקאים ואנשי הציבור.

חנינה או עסקת טיעון לנתניהו תהיה שינוי דרמטי של נורמות השלטון בישראל ושל גובה הסיכונים שעומדים בפני עברייני צווארון לבן. מהרגע שבו הנשיא או הפרקליטות מעניקים "כרטיס יציאה מהכלא" לעבריין כה בכיר הנאשם בקבלת שוחד, המשחק הדמוקרטי בישראל ייהפך למשחק שבו המחיר שאותו משלם העבריין, המושחת, הנוכל, הרמאי, הקומבינטור, מוגבל מאוד. שהרי אם נתניהו מקבל חנינה — מה יעצור מיליארדרים מלהרעיף מתנות וטובות הנאה על ראשי ממשלה, שרים ורגולטורים? קניית רגולציה וחוקים תיהפך לחלק מהנורמה ולדרך שבה "עושים פה עסקים".

הניסיון בישראל ולמעשה ברוב העולם המערבי, הוא שהשוט האפקטיבי היחיד המונף מעל בכירי ההון והשלטון מול הפיתוי לגנוב בדרכים מתוחכמות את השלטון או הקופה הציבורית, הוא שלילת חירותם האישית — עונש מאסר בפועל שמלווה, בדרך כלל, גם בנידוי חברתי. בגרמניה, למשל, דורשת היום הפרקליטות במדינה עשר שנות מאסר למנכ"ל פולקסוואגן מרטין וינטרקורן, שרימה את הרגולטורים בפרשת דיזלגייט.

מעבדת הניסוי הגדולה בעולם למחיר החברתי והכלכלי הכבד של נורמות של חנינות ועסקות היא ארה"ב, שם נמנעת זה כמעט שני עשורים מערכת המשפט מהגשת כתבי אישום פליליים נגד עברייני צווארון לבן — וממירה אותם בעסקות טיעון שבמסגרתן החברות שבשליטתם משלמות לרשויות החוק קנסות ענק מכספי הציבור.

נשיא המדינה ראובן ריבלין
יונתן זינדל

כך נהפכו עבירות הצווארון הלבן החמורות ביותר לא רק לנורמטיביות, אלא גם לכדאיות. הקנסות שמשלמות החברות הן פשוט עלות עשיית עסקים. רימית, נתפסת, שילמת קנס — ואתה ממשיך הלאה. אחרי שני עשורים של נרמול השחיתות, נהפכה ארה"ב, לדעת רבים מאנשי כל המחנות, לפלוטוקרטיה מושחתת שבה החוקים נקנים ונמכרים בכסף.

חנינה או עסקת טיעון לראש ממשלה המואשם בשוחד והפרת אמונים היא נורמליזציה של עסקות ההון־שלטון. אם פוליטיקאי יכול להימלט מאימת הדין ומיצויו לאחר שנתפס מקבל החלטות בנושאים שבהם יש לו עניין אישי או ניגודי עניינים חריפים מול מיליארדרים ואנשי עסקים שזקוקים להטבות מהמדינה, כל הסכרים ייפרצו בדרך להפיכת ישראל לקלפטוקרטיה — מדינה שבה אליטות קטנות של פוליטיקאים ומקורביהם במגזר העסקי בוזזים אותה, ומדי כמה שנים יש בחירות שבהן מתחלפת כנופייה אחת באחרת, שתמשיך לבזוז באותה שיטה.

זאת ועוד. חנינה לראש ממשלה שמואשם בפרשיות שבהן מעורבים גם הבוסים של העיתונות — תיקי 2000 ו–4000 — מפחידה אף יותר: זאת עלולה להיות חצייה של הרוביקון למציאות שבה ישראל נהפכת לחברה במסדר הפלוטוקרטיות — מדינות כמו איטליה או צ'ילה, שבהן הדמוקרטיה היא פסאדה, מסך עשן של ימין/שמאל/שמרנים/ליברלים, שמאחוריו יש קבוצה קטנה של מיליארדרים ששולטים בסדר היום באמצעות שליטתם בכלי התקשורת שמעלים, מורידים ומנווטים את ראשי הממשלה, הפוליטיקאים והרגולטורים.

כיום ישראל נמצאת בסיכון גבוה לצעוד בתוואי הזה. חמישה או שישה מיליארדרים, אוליגרכים ואנשי עסקים אלימים שולטים ברוב המכריע של השיח הציבורי. את התפישה שלהם לגבי מה היא עיתונות אפשר לקרוא בתמלילי כתבי האישום שהוגשו נגד נתניהו, ארנון (נוני) מוזס ושאול אלוביץ': עיתונאים צריכים להיות "מנוהלים" (מוזס); עיתונאים שמסרבים לשרת את האינטרס של האוליגרך הם "אפסים" (אלוביץ'); והמטרה העליונה של כלי התקשורת היא לדאוג "לתחת שלי" (איריס אלוביץ').

לשיטתם של האוליגרכים, גדודי העיתונאים שמועסקים אצלם הם כלים במשחק שמטרתו להעשיר את הבוסים, המפרסמים, המממנים, בעלי המניות ובני הברית שלהם בשלטון.

הרשתות החברותיות יוצרות בציבור מצג שווא כאילו יש ערוצים שעוקפים את הממסד והאוליגרכיה, אבל פייסבוק בעיקר יוצרת רעש אינסופי שבו אין הבדל בין שקר לאמת ויש קושי אדיר לגבש הסכמות ונורמות חברתיות. התפקיד העיקרי של פייסבוק בעידן הזה הוא להדהד ולהפיץ את המסרים של פוליטיקאים ושל כלי התקשורת המרכזיים, כולל אלה שבשליטת האוליגרכים.

העשור האחרון העמיד מול המוסדות הדמוקרטיים הישראליים שורה של מבחנים היסטוריים, והם עמדו בכמה חשובים: בזה אחר זה נשלחו לכלא נשיא המדינה, ראש ממשלה, יו"ר הבנק הגדול במדינה והטייקון החזק ביותר בה, שיחדיו שלטו על כרבע מכספי הציבור. כתבי האישום שהוגשו נגד נתניהו, מוזס ואלוביץ' היו איתות חשוב לכך שבישראל נותרו כוחות הנחושים למנוע את התוואי הפלוטוקרטי. חנינה או עסקה עם נתניהו תנחית מכה אנושה על המוסדות האלה בעידן שבו מנשבות רוחות רעות בכל העולם המערבי. ישראל משוועת לחיסון מפני הכוחות האנטי־דמוקרטיים — ולא לחסינות שנועדה לשרת את ראשי הכנופיות שנאבקות על חלקם בעוגת ההון והשלטון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר