הסכנה האורבת לפתחנו אדירה: ישראל זקוקה ל"ניו-דיל" - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הסכנה האורבת לפתחנו אדירה: ישראל זקוקה ל"ניו-דיל"

המודל שצריך לעמוד בפני הציבור - פרנקלין רוזוולט בשפל הגדול. אם לא נגן על הדמוקרטיה, לא נוכל להגן על מערכת הבריאות, המשק והסולידריות החברתית

98תגובות
בנימין נתניהו מעדכן את הציבור על מדיניות הממשלה במאבק בקורונה, השבוע
אוהד צויגנברג

בתחתית סעיף 8 של ההודעה לעיתונות שהוציא ביום שני משרד האוצר על "חבילת הצעדים לשמירה על היציבות במשק", הופיע המשפט הבא: "״הקמת קו הולכת גז לצורך הגדלת יצוא הגז הטבעי למצרים".

מאחורי השורה הזאת מסתתר מהלך שמטרתו להעביר כ–300 מיליון שקל מכספי הציבור לסבסוד צינור גז, שישרת את מונופול הגז הפרטי של יצחק תשובה, נובל אנרג'י, קובי מימון ושותפות רציו. היד הנעלמה שהכניסה את השורה הזאת לתוך חבילת הצעדים ידעה היטב כי העברת הסובסידיה היא שנויה במחלוקת, מנוגדת להחלטה קודמת של מועצת הגז ואמורה לעמוד לשימוע ציבורי.

מטבע הדברים, בעיצומו של משבר בריאותי, כלכלי ודמוקרטי מהגדולים שידעה ישראל מאז הקמתה — העניין הציבורי בשורה הזאת הוא אפסי. העלות לציבור כאן מוערכת ב–300 מיליון שקל. כסף קטן ביחס, למשל, לתוספת החודשית של 4 מיליארד שקל שתידרש לתקציב הביטוח הלאומי החל בחודש הבא, רק כדי לשלם את דמי האבטלה לחצי מיליון המובטלים החדשים הצפויים.

אבל מה שצריך להטריד את הציבור אינו 300 מיליון השקלים, אלא תהליך קבלת ההחלטות שאיפשר את הכללת השורה הקטנה הזאת בחבילת הצעדים של האוצר. שאלתי את דוברות משרד האוצר מי במשרד קיבל את ההחלטה לכלול את הסובסידיה לצינור הגז של תשובה בצעדי החירום, מהי העלות למשלם המסים, מה ההצדקה לצעד הזה ובאיזה פורום נערך דיון על זה. במשרד מיהרו להסביר לי שאין להם שום כוונה להשתמש במשבר הקורונה כדי לקדם את הפרויקט הזה במסלול מהיר, והשאלה אם הצינור יסובסד תידון לפי הנהלים הרגילים במועצת הגז. לשאלתי אם יש בידיהם עבודה כלכלית שמוכיחה כי סבסוד צינור למונופול הפרטי יסייע להאיץ את התאוששות המשק — השיבו לי שאין, כי ממילא הפרויקט לא אושר.

יום לאחר ההודעה של האוצר, הודיע משרד הביטחון שהוא סגר חוזה עם רשת מלונות דן להסבת שלושה ממלונותיה ל"מלוניות", לשימוש חולי קורונה. החוזה עם הממשלה הוא קו חמצן לרשת דן, שכמו כל ענף התיירות הכנסותיה קרסו בחודש האחרון.

רשת דן היא בבעלות מיקי פדרמן, בעל השליטה באלביט מערכות — חברה שהיא לא רק ספק גדול של צה"ל, אלא מקורבת לכל הפיקוד שם. באמצעות מאות בכירים לשעבר במשרד הביטחון שמועסקים אצל פדרמן, מוברגת אלביט עמוק לתוך תהליך קבלת ההחלטות במשרד הביטחון.

מיקי פדרמן
מוטי קמחי

ביום חמישי בבוקר הודיעה הממשלה שהמוסד, סוכנות הריגול הישראלית, "הצליחה" להשיג 100 אלף ערכות בדיקה לקורונה. מדוע המוסד מבצע רכישה של ציוד רפואי? ממי נרכש הציוד? מי תיווך בעסקה? האם זה נעשה בתיאום עם הדרג המקצועי? לא נמסרו פרטים בשלב זה. כל הכבוד למוסד, כל המדינות מנהלות מרוץ אחר ציוד רפואי יקר ערך — אבל מדוע דווקא המוסד הוא זה שמבצע.

משרד האוצר, יחד עם משרד ראש הממשלה והמשרדים הכלכליים, ייאלצו לקבל בימים ובשבועות הקרובים עשרות ומאות החלטות כלכליות משמעותיות; סכומי עתק יזוזו מתקציב המדינה לכל חלקי המשק. השינויים התקציבים העצומים הם מחויבי המציאות שכן הכלכלה הישראלית, כמו כל הכלכלות בעולם, ניצבת בפני משבר שעלול להיות מהגדולים שידעה אי פעם. היכולות של כוחות השוק להתמודד עם הזעזוע החיצוני של הווירוס קורונה הן מוגבלות מאוד — ורק הממשלה יכולה למנוע הידרדרות של המיתון לשפל מהסוג שידעה הכלכלה הגלובלית בשנות ה–30 של המאה הקודמת.

איש מד"א עורך בדיקת קורונה בקרית יערים, השבוע
אוהד צויגנברג

ניהול משבר הקורונה יעמיד בימים הקרובים בפני פקידי הממשלה והעובדים במגזר הציבורי אתגרים הגדולים משמעותית מאלה שעמם הם מתמודדים בימי שגרה. ישראל מגיעה למשבר עם מאזן פיננסי החזק בתולדותיה: החוב הפיננסי שלה ביחס לגודל המשק הוא נמוך לא רק ברמה היסטורית, אלא גם בהשוואה לרוב המדינות המפותחות; יש למדינה יתרות מט"ח אדירות, אין לה שום בעיה לפרוע את ההתחייבויות במטבע זר מול העולם — ואנחנו נמצאים כבר שנים בעודף משמעותי במאזן התשלומים.

המגזר העסקי בישראל הוא גמיש, אין לנו תלות ביצוא של משאבי טבע וקריסת מחירי האנרגיה רק תסייע לנו. הקוטן היחסי של המשק המקומי והיעדר תלות בחברות ענק בודדות מאפשרים למשק להתמודד טוב יותר ממשקים אחרים מול זעזוע חיצוני קשה כזה.

האתגר הניהולי של הממשלה נמצא איפה במקום אחר: לפעול במהירות, בנחישות — עם גיבוי ולגיטימציה ציבורית. הקריסה הצפויה בפעילות הכלכלית בתקופה הקרובה תהפוך כמעט בכל תסריט את 2020 לשנת מיתון והתכווצות כואבת. הראשונים לשלם את המחיר הכבד ביותר הן שכבות האוכלוסייה שבימי שיגרה מתקיימות מתלוש שכר אחד לבא אחריו, מחודש לחודש — אלה שקרובים מאוד לקו העוני. מדובר במאות אלפי עובדים בשכר נמוך שהוצאו לחופשה ללא תשלום או פוטרו בשבוע האחרון. מספרם יוכפל כנראה בחודש הקרוב.

הממשלה תצטרך להפעיל שורה ארוכה של כלים להתערבות במשק, לחילוץ מאות אלפי שכירים, עצמאים, פרילנסרים ועובדי קבלן ממשבר כלכלי שלחלקם יהיה הגרוע שידעו אי פעם. יופעלו כלים קונבנציונליים ויידרשו גם הרבה מאוד כלים לא קונבנציונליים. ככל שיימשך המשבר יהיה צורך להפעיל כלים שמעולם לא הופעלו בישראל — כדי למנוע קריסה כלכלית וחברתית.

המכשול העיקרי שיעמוד בפני הפעלת המכשירים האלה לא יהיה הטכני, הביורוקרטי, המקצועי — במקרים רבים הוא הפוליטי־חברתי: הציבור יצטרך להשתכנע כי ההקצאה מחדש של המקורות במשק — בהיקף של עשרות, אולי מאות, מיליארדי שקלים — נעשית מתוך ראייה של תועלת כלל הציבור, תוך מתן עדיפות ברורה הן לשכבות החלשות והן לחוסן של המשק כולו. הציבור חייב להשתכנע שהנגישות, הקירבה והכוח של אליטות כלכליות, כמו תשובה ופדרמן, ושל קבוצות האינטרס החזקות, כמו עובדי המונופולים ובעלי הפנסיות התקציביות — לא יאפשרו להן להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות.

הסכנה האורבת לפתחנו היא אדירה — היכולת של הציבור וכלבי השמירה לפקח על קבלת ההחלטות תהיה נמוכה במיוחד; הפחד וההיסטריה ימקדו בשבועות הקרובים את תשומת הלב הציבורית בנושאי הבריאות וההתנהלות היומיומית; התקשורת תאבת הרייטינג תקדיש זמן מועט למאות החלטות כלכליות שיתקבלו מדי יום; הכנסת, כמו חלק גדול מהמערכת הפוליטית, משותקת בינתיים — והפיקוח על מקבלי ההחלטות כרגע הוא נמוך מאוד.

אתוס "הסולידריות בימי משבר", שאנחנו ניזונים ממנו מאז קום המדינה, והערכים שלנו כחברה, כמו גם הנורמות של אליטות בשלטון, יעמדו למבחן ראשון מסוגו; ההעדפות, הנורמות והערכים שלנו יצופו בשבועות ספורים. האם הישראלים ערבים זה לזה — או שאנחנו אוסף של קבוצות אינטרס אלימות שממוקדות בהגדלת הנתח שלהן בעוגה הלאומית על חשבון יתר השחקנים? האם עשר שנות שלטונו של בנימין נתניהו הותירו כאן מנהיגות ערכית ואיכותית בראש צמרת המגזר הציבורי — או חבורה צינית שממוקדת באינטרסים שלה ושל אלה שעשויים להעסיק את חבריה כאשר תסיים את תפקידה. התשובות לשאלות האלה הן קריטיות, יותר מתמיד.

שר התקשורת, דוד אמסלם, הודיע השבוע כי בעקבות המשבר הוא מתכוון לאפשר לחברות הסלולר לנוח מהתחרות על הלקוחות: תבוטל ניידות המספרים בין החברות. הממונה על רשות התחרות, מיכל הלפרין, הודיעה שתאפשר לרשתות השיווק לתאם צעדים.

שר התקשורת, דוד (דודי) אמסלם
אמיל סלמן

שתי ההודעות האלה זכו לתשומת לב ציבורית אפסית, ולא במקרה: הרעיון שהדרך להתמודד עם משבר כלכלי היא ב"איחוד כוחות" נתפש טבעי בעיני רבים — אבל המציאות הכלכלית היא דווקא הפוכה. אם משבר הקורונה לא יקבל תפנית חיובית מפתיעה בשבועות הקרובים, הרי יש סיכוי לא קטן שהוא יתפתח לא רק למיתון עמוק, אלא למשהו שדומה יותר לשפל מהסוג שידעו מדינות המערב ערב מלחמת העולם השנייה. לכן כדאי לבדוק כיצד הגיבה הכלכלה הגדולה בעולם באותה תקופה — תוכנית "הניו־דיל" של נשיא ארה"ב, פרנקלין דלאנו רוזוולט.

החלקים הידועים ביותר של "הניו־דיל", שיושמה החל ב–1933 ונמשכה לתוך מלחמת העולם השנייה ואחריה, הם הגדלה דרמטית של מעורבות הממשלה במשק והגדלת מדינת הרווחה. אבל יש רכיב נוסף, משמעותי, שזוכה בדרך כלל לאזכור מועט: המאבק הארוך והקשה שניהל ממשל רוזוולט במונופולים, בקרטלים וב"בארונים השודדים" של ארה"ב - במשך כל ימי השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה.

בתחילת 1938, בעיצומו של המשבר הכלכלי ורגע לפני פרוץ מלחמת העולם, מינה רוזוולט פרופסור למשפטים מאוניברסיטת ייל בשם ת'ורמן ארנולד, למנהל חטיבת ההגבלים העסקיים במשרד המשפטים — שאחראי על אכיפת חוקי ההגבלים והתחרות בארה"ב. מיד עם מינויו הבהיר ארנולד כי בניגוד לדעה המקובלת — שלפיה בעיתות משבר צריך להחליש את המאמצים להגברת התחרות ולפירוק מוקדי כוח כלכליים — הוא חושב שתחרות ופירוק מוקדי כוח הם כלים אפקטיביים במאבק בשפל כלכלי, בהורדת מחירים ובסיוע לציבור.

אכיפת ההגבלים

ארנולד קיבל לידיו את חטיבת ההגבלים העסקיים עם עשרות עובדים בודדים וכאשר סיים את תפקידו היו בה יותר מ–500. הגדלת מספר העובדים לוותה בזינוק הגדול ביותר בתולדות ארה"ב בתביעות שהגיש הממשל נגד מונופולים וקרטלים: בחמש שנות כהונתו של ארנולד הוגשו 44% מכלל התביעות נגד מונופולים, מאז חוקקו חוקי ההגבלים העסקיים ב–1890. פרופסור איינהאר אלהאוג מהרווארד, שחקר את מדיניות ההגבלים של רווזוולט, תיאר את האסטרטגיה של ארנולד במאבק נגד המונופולים במלים הבאות: "תכה בהם חזק, תכה בכולם ותכה בהם בבת אחת". ארנולד ניצל את המשבר הכלכלי ואת מלחמת העולם השנייה כדי לעשות דברים בהיקף ובעוצמה ששום נשיא לא עשה לפני פרנקלין רוזוולט, כולל טדי רוזוולט שנחשב הלוחם בבארונים השודדים ובמונופולים.

ארנולד לא הסתפק בתביעות נגד קרטלים, מונופולים וקבוצות עסקיות שמנעו תחרות — הוא פעל לשנות את החוקים בתחום הקרטלים והופיע בעצמו בבית המשפט העליון, כדי להגן על ההחלטות שלו. האכיפה האגרסיבית של הגבלים עסקים בימי פרנקלין רוזוולט וארנולד נמשכה גם אחרי מלחמת העולם השנייה — גם אחרי שלבית הלבן הגיעו פוליטיקאים מהמפלגה הרפובליקאית, שהיתה מסורתית הרבה יותר ואוהדת של העסקים הגדולים. רק בשנות ה–80 החל הממשל האמריקאי לאמץ מדיניות הגבלים עסקיים חלשה יותר, שהביאה ב–20 השנים האחרונות לריכוזיות גדלה במגזר העסקי.

לאכיפה מוגברת של הגבלים עסקיים עשויות להיות השפעות רבות על הכלכלה: היא יכולה להוריד מחירים, להגדיל את התמריצים להתחרות ולהתחדש — והיא יכולה גם להקטין את הכוח הפוליטי של חברות הענק ושל קבוצות האינטרס. פרופסור אלהאוג טוען כי יש קשר ברור בין הצמיחה המהירה בתוצר ובפריון בארה"ב לבין אותו "תור זהב" של מלחמה במונופולים ובחברות הענק. זאת היתה לא רק תקופה של צמיחה ופריון גבוה, אלא מהתקופות הבודדות בהיסטוריה שרוב הצמיחה זרמה למעמד הביניים ולא התרכזה אצל המאיון והאלפיון העליון — כפי שקרה בארה"ב ובמדינות מערביות רבות בעשורים האחרונים. בגרף המצורף אפשר לראות כי המאבק בטייקונים ובריכוזיות, שהחל בעיצומו של השפל הגדול ונמשך כשני עשורים, התרחש במקביל לירידה החדה ביותר באי־שוויון בהיסטוריה של ארה"ב.

נשיא ארה"ב לשעבר פרנקלין דלאנו רוזוולט. "מקבל בברכה את שנאת הטייקונים"
Associated Press

המאבק העיקש שניהל רוזוולט בטייקונים ובמונופולים בארה"ב בתקופת השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה ביטא לא רק את התפישה הכלכלית של אנשיו, שלפיה תחרות היא קריטית כדי להאיץ את הכלכלה ולהוריד מחירים — אלא גם תפישה פוליטית שגורסת כי ריכוז כוח כלכלי פרטי בידי מעטים מנוגד לאינטרס הציבורי. רוזוולט הכריז בתחילת כהונתו כי הוא יודע שהטייקונים שונאים אותו, וכי הוא "מקבל בברכה את השנאה שלהם".

ההצלחה האדירה של הניו־דיל בחילוץ ארה"ב מהשפל, בהפחתת האי־שוויון ובהפיכתה למנהיגה הבלתי־מעורערת של העולם המערבי צריכה לעמוד לנגד עיני הציבור, הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות בימים אלה — כאשר משבר גלובלי חסר תקדים מאיים על היציבות החברתית והכלכלית ברוב המדינות. רוזוולט והניו־דיל הוכיחו כי שגשוג כלכלי וחברתי מתמשך לא יכול להתקיים בלי ממשלה חזקה שנשנעת על מוסדות דמוקרטיים חזקים. מול המודלים הפשיסטיים, הסמכותניים והקומוניסטיים — ארה"ב הציגה מודל של כלכלת שוק מעורבת המבוססת על ממשלה חזקה ומגזר עסקי תחרותי וחזק.

המשבר שניצב בפני אזרחי ישראל ורוב העולם מוגדר כרגע בריאותי, אבל הוא יתפתח מהר מאוד גם למשבר כלכלי. ומשבר כלכלי יכול להתפתח למשבר פוליטי חריף מאוד, עד כדי החלשה הדמוקרטיה או הפיכתה לנכה — שלושת המשברים האלה שלובים זה בזה. ישראל תצטרך להוכיח שיש לה יכולת לא רק לייצר תרופות וטיפול בקורונה — אלא גם חיסונים נגד מהלכים אנטי־דמוקרטיים שיינקטו בחסות המשבר הכלכלי המחריף.

שני אירועים בשבוע האחרון — ההחלטה של ראש הממשלה לנצל את המשבר כדי לדחות את משפטו הפלילי והניסיון של יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, לדחות את הקמת ועדת הכנסת — מאותתים כי הצמרת הפוליטית סבורה שניתן לעקוף, לסרס או להשהות את המוסדות הדמוקרטיים החשובים. יותר מטריד אפילו הוא שוויון הנפש של חלק גדול מהעיתונות לצעדים האלה. הם דווחו ונותחו — אבל נשארו בשולי סדר היום הציבורי, שממוקד בהתפתחות המגפה ובצעדים הפרקטיים הנדרשים ממנו.

ממשל טראמפ וההתנהלות הכלכלית והפוליטית שלו הם בינתיים מודל עלוב לחיקוי. ארה"ב, שהיתה מנהיגה חשובה ברוב המשברים של המאה האחרונה, שחקה בשלוש השנים האחרונות את מעמדה והלגיטימיות שלה. המודל הרלוונטי עבורנו, ככל שהוא קיים בכלל לאור השינויים הדרמטיים שחלו בטכנולוגיה, בגלובליזציה ובתקשורת מאז מלחמת העולם השנייה — הוא זה של רוזוולט: כלכלת שוק עם מעורבות מאסיווית של הממשלה בפתרון כשלי השוק. הלגיטימיות של המודל הזה תלויה בתרבות והנורמות הדמוקרטיות. אם לא נגן על הדמוקרטיה, לא נוכל להגן על הבריאות, המשק והסולידריות החברתית.

הנשיא טראמפ, בשבוע שעבר
AFP


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר