רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם נוני מוזס הוא מו"ל, או מנהל ארגון פרוטקשן?

לכתבה
נוני מוזס ניר קידר

במשך השנים קראו מיליוני ישראלים את "ידיעות אחרונות" וגלשו ב–ynet ■ מעולם לא עלה על דעתם שהבוס של העיתון יכניס, יוציא, יבליט, יצניע וימסגר מידע בהתאם לעסקות שהוא סוגר עם ראש הממשלה לצורך קידום האינטרסים העסקיים שלו

111תגובות

לפני כחודש היכה האיש העשיר בעולם את צמרת עולם העסקים, הפוליטיקה והעיתונות בתדהמה. מייסד אמזון ג׳ף בזוס, שהונו מוערך ב-131 מיליארד דולר, פירסם פוסט חסר תקדים באתר מדיום, שבו חשף תכתובות שמהן עולה כי הוא נסחט על ידי הצהובון "נשיונל אינקוויירר". במייל ששלחו עורכי הדין של העיתון לאנשיו של בזוס, נאמר שהם השיגו תמונות עירום מלוות בהודעות טקסט ששלח בזוס למאהבת שלו.

בכך חשף עצמו בזוס לסיכון כפול: חשיפת צילומים וטקסטים מביכים ומיקוד תשומת לב ציבורית ברומן ובגירושים המורכבים שבאו בעקבותיו. האיש העשיר בעולם עשה מהלך נדיר: מעטים האנשים שהיו מוכנים לקחת את הסיכון הזה. נכון לעכשיו הוא הוכתר בהצלחה: בזוס, שבגד באשתו, מותג בן לילה כקורבן סחיטה וגם שלח מסר ברור - אתו לא מתעסקים.

הפרשייה מיקדה את תשומת הלב לא רק בבזוס, אלא גם בשיטה של "נשיונל אינקוויירר": סחיטה כחלק מהמודל העסקי. השיטה הזאת עלתה השנה לכותרות בחקירת דמי השתיקה ששילם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ (באמצעות עורך דינו מייקל כהן) לכוכבת הפורנו סטורמי דניאלס, שעמה ניהל רומן. אם להשתמש במושגים מהעולם שבו נפגשת העיתונות עם סחיטה ופרוטקשן, קוראים לזה Catch and Kill: העיתון או גורמים שמפעילים את העיתון מחפשים מידע - לא כדי לפרסם אותו, אלא כדי לקבור אותו תמורת טובות הנאה, חיבורים פוליטיים או תשלום כספי.

אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יורשע וירצה עונש מאסר, הוא לא יהיה ראש הממשלה הראשון בישראל שהיה מעורב במרמה, הפרת אמונים או שוחד, ואפילו לא הראשון שהולך לכלא. אבל חומרי הראיות שנחשפו מציגים חשד הרבה יותר מטריד: האם קבוצת התקשורת הגדולה והמשפיעה ביותר בישראל היא ארגון מאפיונרי

עדויות שונות להתנהלות כזאת לא נחשפו רק בעיתוני שוליים. בסרט הדוקומנטרי ששידרה תוכנית התחקירים "פרונטליין" לפני שבע שנים, מרואיין העיתונאי מייקל וולף, הביוגרף של רופרט מרדוק, איל המדיה החזק במערב ב-30 השנים האחרונות. בין השאר אומר וולף למצלמה את המשפט הבא: "מרדוק אוהב לייצר את התחושה שהוא יודע דברים שאתה לא יודע ושיש לו מידע שהוא יכול להשתמש בו. בהזדמנויות שונות הוא היה אומר לי בהקשר של מישהו: 'יש לנו תמונות שלו' - הרמז הוא שיש לנו תמונות של אותו אדם בסיטואציות מביכות".

אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יורשע וירצה עונש מאסר, הוא לא יהיה ראש הממשלה הראשון בישראל שהיה מעורב במרמה, הפרת אמונים או שוחד, ואפילו לא הראשון שהולך לכלא. אבל חומרי הראיות שנחשפו בחמישי שעבר מציגים חשד הרבה יותר מטריד, עמוק ויסודי: האם קבוצת התקשורת הגדולה והמשפיעה ביותר בישראל ב-30 השנים האחרונות היא ארגון מאפיונרי המשתמש בסחיטה, באיומים ובדמי חסות כחלק מהמודל העסקי שלה? הנה הראיות שיש לשקול.

כתב החשדות: עמוד 11 פגישות ב-2009-2008, ערב הבחירות

הטקסט מדבר בעד עצמו: על פי החומר שאספו וניתחו עשרות חוקרים ומשפטנים במשטרה ובפרקליטות, ארנון (נוני) מוזס, העורך האחראי של העיתון הנפוץ במדינה ואתר האינטרנט שמיליוני ישראלים גולשים בו מדי יום, איים לכאורה ערב בחירות 2009 על ראש הממשלה, שאם זה לא יפעל לבלום תחרות פוטנציאלית למהדורת סוף השבוע של "ידיעות", שנחשבה למרכז הרווח העיקרי של הקבוצה במשך עשורים, מוזס "יביא" לפרסומים שליליים נגד נתניהו ומשפחתו. כיצד מוזס "יביא"? זה יוסבר בהמשך - גם בסוגיה זאת נאסף חומר רב בידי החוקרים והפרקליטים. השורה התחתונה היא שזה די פשוט: מוזס מסוגל לפרסם "פרסומים שליליים", והשאלות היחידות הפתוחות הן: האם הם יראו אור יום? מתי? היכן ובאיזו דרגת הבלטה? איזה מסגור הם יקבלו?

שאלה שאין לה תשובה בחומרי הראיות היא אם קבוצת ידיעות אחרונות אוספת מראש חומרים לא במטרה לפרסמם, אלא כדי לנהל משא ומתן פוליטי או עסקי עם מושאי התחקירים.

שש פגישות בין נתניהו למוזס, ערב בחירות 2015

הנה כי כן, מתברר שלא מדובר בספקולציות של חוקרי המשטרה והפרקליטים על בסיס תמלילי ההקלטות - אלא בשיטה. נתניהו ומוזס, כפי שנראה בהמשך, מנהלים שוב ושוב משאים ומתנים כאלה שנים, לא רק ערב בחירות.

נתניהו, שנמצא בזירה הפוליטית כמעט שלושה עשורים ומכיר מקרוב את התקשורת, יודע שהדרך להטות את הסיקור ב"דיעות אחרונות היא באמצעות משא ומתן עם בעל השליטה. סגרת אתו? העורכים והעיתונאים כבר יוציאו לפועל.

מערכת היחסים של נתניהו
עם ארנון מילצ'ן

זה סעיף מרתק. כלי התקשורת הקדישו בשנים האחרונות מאות שעות לסיגרים ולבקבוקי שמפניה. אבל הראיות שנאספו מראות שנתניהו קיבל ממילצ'ן גם שירותים ששווים הרבה יותר מסיגרים קובניים. מילצ'ן, שמקורב גם למוזס, יודע לקבל ממוזס ולתת לנתניהו את הדבר שהאחרון הכי משתוקק לו: הגנה מלאה או חלקית לו ולמשפחתו.

מילצ'ן ידוע בישראל בעיקר כמפיק של הסרט "אישה יפה" עם ריצ'רד גיר וג'וליה רוברטס, וזה סמלי מאוד כי נשים במעגל הזנות לא מצליחות בדרך כלל לחסום מיזוגים ורכישות ענקיות כדי להגן על עובדים, וגם לא מתחתנות עם מיליונרים. הסרט הזה הופק בימים שבהם עדיין מכרו סיפורי סינדרלה עם קשר רופף למציאות.

"אישה יפה". בגרסה הישראלית יש מעט אהבה וחברות — והרבה אינטרסים עסקיים ופוליטיים
Buena Vista / Moviepix / Hulton

מילצ'ן, מפיק-על, הצליח במשך עשורים למכור לציבור בישראל, דרך צמרת התקשורת, סיפור נהדר: הוא התעשר באמצעות סרטים כמו "אישה יפה", סייע למדינת ישראל באמצעות משימות ביטחוניות סודיות, ומתרועע עם ראש הממשלה רק מפני שהוא חבר אמיתי וציוני שרוף.

אבל כתב החשדות לוקח כמה מהחלקים הידועים בסיפור של מילצ'ן, מביא סצינות שלא פורסמו מעולם ושוזר אותן לנרטיב אחר לחלוטין: מילצ'ן הוא מיליארדר שרוצה לשלם מינימום מסים; הוא מנצל את קרבתו לראש הממשלה כדי ללחוץ עליו להאריך את הפטור ממס שלו; אחרי עשרות שנים נוצרת בעיה עם הוויזה שלו לארה"ב, אולי בגלל הצהרתו לצורכי מס שהוא תושב ישראל, והוא מפעיל לחץ מסיבי על ראש הממשלה כדי שזה שישתדל עבורו. ראש הממשלה פונה לשר החוץ האמריקאי - וזה מסדר לו את הוויזה.

אם פרקליטת מחוז מיסוי וכלכלה ליאת בן-ארי והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט היו כותבים מחדש את התסריט של "אישה יפה", הוא היה נראה כך: ויויאן (ג'וליה רוברטס) לא נקלעת במקרה למכוניתו של אדוארד (ריצ'רד גיר). היא מתכננת את זה. היא מטרפדת את הרכישה הממונפת של המספנות, לא מפני שהיא ובעל המספנות חרדים לעובדים ולמפעל חייהם, אלא כדי לתקוע טריז בין אדוארד לעורך הדין שלו (ג'ייסון אלכסנדר), במטרה להתקרב לאדוארד ולהתחתן אתו. מעט אהבה וחברות - והרבה אינטרסים עסקיים ופוליטיים.

הפגישה הרביעית של נתניהו ומוזס, 4 בדצמבר 2014

קשה לי לקבוע מי כאן מייצג את משפחת קורליאונה, מי את דון פיליפ טטאליה ומי את משפחת ברזיני. אם יתנהל משפט עמוק ויסודי בכל התיקים אולי נלמד על כך, אבל עבור האזרח, משלם המסים, המצביע וקורא העיתון המסקנה פשוטה: מוזס מציע לנתניהו פרוטקשן מלא, רחב ככל יכולתו, אם נתניהו יסדר לו חוק. מה יקרה אם לא יהיה חוק? את זה לא צריך להסביר לנתניהו. את זה הוא יקרא ב"ידיעות אחרונות" או ב-ynet.

זה המקום להתעכב על הביטוי המשפטי "שוחד" או "מתת": כאן נמצא הפספוס הגדול ביותר בדרך שבה המשטרה, הפרקליטות והעיתונות מסבירות לציבור את יחסי נתניהו-מוזס (את החשדות המדויקים אפשר לראות בעמוד הבא).

כאשר אומרים "שוחד" לעובד ציבור, בדרך כלל מדובר באחד משלושה: 1. איש העסקים לוקח מעטפה, מכניס לתוכה כסף ונותן לפוליטיקאי. אהוד אולמרט, אברהם הירשזון ובנימין בן אליעזר קיבלו מזומנים. 2. איש העסקים לא רוצה להוציא כסף מכיסו, ואת השוחד משלמת חברה ציבורית (טבע, שפיר לכאורה, שיכון ובינוי, סימנס ולוקהיד מרטין). 3. איש העסקים נותן תרומה כספית לפוליטיקאי כדי לתמוך בבחירתו.

אבל תיק 2000 מאפיל על כל השיטות האלה. מוזס לא נותן לנתניהו מיליון דולר. ידיעות אחרונות בע״מ לא מוציאה צ׳ק של מיליון דולר וגם לא של 10 מיליון. מוזס גם לא תורם כסף לקמפיין של נתניהו.

מוזס לא מוציא שקל מכיסו או מכיסה של החברה. מוזס, על פי הראיות, משחד את נתניהו באמצעות משהו שהוא מתכוון לגנוב קודם. ולא סתם לגנוב. לגנוב ממיליוני ישראלים. ולא גניבה רגילה, כשאתה מגלה פתאום שנעלם לך כסף מהארנק או מחשבון הבנק, אלא גניבה שטנית - כי היא סמויה לחלוטין. מוזס מתכוון לגנוב את דעתם של מיליוני ישראלים.

במשך השנים קראו מיליוני ישראלים את "ידיעות אחרונות" וגלשו ב-ynet. לפעמים הם אהבו את מה שקראו, לפעמים לא. לפעמים הם כעסו שהעיתון שמאלני, או ימני או צהוב. אבל מעולם לא עלה על דעתם שהבוס של העיתון יכניס, יוציא, יבליט, יצניע, ימסגר מידע וחדשות בהתאם לעסקות שהוא סוגר עם ראש הממשלה לקידום האינטרסים העסקיים שלו.

ארנון מילצ'ן
Vittorio Zunino Celotto / Getty

אם מוזס היה נותן לנתניהו מיליון דולר כשוחד או תרומה, ונתניהו היה מחוקק לו חוק, ההשפעה על הציבור היתה מסתכמת בחוק טוב או רע בתחום התקשורת. אבל מה שמוזס הציע לכאורה הוא בליגה אחרת לחלוטין: הוא משתמש במונופול חריג שהיה לו במשך שני עשורים או יותר בעיתונות הישראלית כדי לעוות את תפישת המציאות של מיליוני ישראלים: פוליטיקאים, אנשי ציבור, רגולטורים, עובדי ציבור, אנשי עסקים, משלמי מסים, בוחרים.

בשיחות ביניהם מזכיר מוזס מזכיר לנתניהו שהם סוגרים עסקות כאלה כבר קרוב ל–20 שנה: הוא אומר את זה כעובדה ברורה וטריוויאלית, ונתניהו מאשר.

עיתונאים שעוקבים עשרות שנים אחרי "ידיעות אחרונות" ו-ynet טוענים שבעיתון יש רשימות לבנות ושחורות, שכוללות פוליטיקאים שמוזס חפץ ביקרם או עוין אותם. כתב החשדות, המבוסס על מאות עדויות, מסמכים ותמלילים, מציג שיטה: הרשימות האלה מבוססות על האינטרסים העסקיים של מוזס.

זה לא רק נתניהו, כמובן: במשך 30 שנה תהו עיתונאים מה עומד מאחורי היחס המיוחד של מוזס לפוליטיקאים מסוימים, כמו אריאל שרון, אהוד אולמרט ואביגדור ליברמן, לאנשי עסקים מסוימים, כמו נוחי ודני דנקנר, ולחברות ענק כמו בנק הפועלים ובנק לאומי. היגיון התמריצים הפשוט כיוון אותנו למסקנה שהעריכה של "ידיעות אחרונות", "כלכליסט" ו-ynet משרתת מפרסמים גדולים, שותפים או מממנים. אבל כתב החשדות נותן לנו הצצה נדירה, חסרת תקדים, לתוך המוח של האיש הכי חזק במדינה: כיצד הוא רואה את העיתון שלו - "בהנחה שיש חוק שאתה ואני הסכמנו עליו, I will do my efforts שאתה תהיה פה כמה זמן שתרצה". זה לא עיתון, הדבר הזה. יש לי הרבה שמות חלופיים. רובם לקוחים מ"הסנדק", לא מ"אישה יפה".

עשרה ימים חלפו מאז שהמסמך המדהים הזה פורסם. שום עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", ב"כלכליסט" וב–ynet לא עזב את תפקידו וגם לא העלה שאלות. לבי עם רובם: אם יצייצו או יתפטרו, רובם יתקשו למצוא מקום עבודה חלופי. זה לא כך במקרה של בכירי הקבוצה - שבעים, אמידים, חזקים. אין להם באמת בעיה עם החשדות שמופיעים כאן. הם לא היו צריכים לחכות לדו"ח של מנדלבליט ואפילו לא לשקופיות של גיא פלג. הם אלה שהזיזו במשך שנים את הספינה בהתאם לאינטרסים של הבוס. הם אהבו את השיטה: הנאמנות לבוס נקנתה בלקיחת חלק בה. מי שנאמן קיבל תמורה: מעמד, כבוד וכסף.

גיא רונן, לשעבר עורך בכיר ב-ynet, תיאר את השיטה לפני שנתיים בתגובה לפוסט בפייסבוק שפירסם עורך האתר ערן טיפנברון: "צרה היריעה מלפרט את מספר הפעמים שניסינו לאזן את התמונה - אנחנו, חבורה של עיתונאים, לפחות בחלקנו לא בדיוק גרופיז של נתניהו, מולו - המוציא לפועל הראשי לבית נוני (טיפנברון; ג"ר). חשבנו שנכנסים בו (בנתניהו; ג"ר) חזק מדי, בשרה עוד יותר, שממש מחפשים אותם בנרות ריחניים, מעל ובעיקר מתחת לחגורה (ולא שחסר על מה ראוי להיכנס). בעיניים כלות ראינו גם איך המחאה החברתית מנופחת ומקודמת ומוצאת מפרופורציה בראשיתה, כשהאש כוונה לממשלה - ואיך היא מגומדת בשיאה, כשהחץ עבר מהשלטון להון (ובעקיפין גם לעיתון). אז כן, ערן (טיפנברון; ג"ר) היה שם, גבוה גבוה. מקבל טלפונים או פועל מיוזמתו, לפעמים עוד טורח להסביר אבל לרוב פשוט מנחית על ההומפייג'יסט, רוטן על סרבנים וכחנים (רובם לא שרדו את ראשית כהונתו), יודע בדיוק מי לנו ומי לצרנו. ולפעמים, כך הודה פעם, הרשימה השחורה כל כך ארוכה ומסואבת, שכבר קשה אפילו לו לזכור".

תמלילי שיחה של שאול אלוביץ' עם אילן ישועה

כתב החשדות אינו כולל את תמלילי כל השיחות שהקליט מנכ"ל וואלה אילן ישועה עם יועץ התקשורת של נתניהו, ניר חפץ. חומר ראיות זה יתפרסם במלואו כאשר המשפט ייפתח. הנה אחד הציטוטים החשובים משיחה בין שאול אלוביץ', שהיה בעל השליטה בבזק ובוואלה, עם ישועה: "אתה לא מספיק חכם כדי שעיתונאים יידעו מה לכתוב מלכתחילה. אם היית חכם, מערכת וואלה היתה מנוהלת על ידי אנשים כמו ניר חפץ. ב"ידיעות אחרונות" נוני יודע למנות אנשים שיעשו בלי שיגידו להם. אתם לא יודע".

"אם יש קמפיין אחד, היסטורי, קריטי, שכולנו צריכים לנהל יומם וליל, בין אם אנחנו ימין, שמאל, מרכז, חילונים, דתיים, ליברלים או שמרנים - זה הקמפיין הזה. לאתחל את התקשורת, לבער את השחיתות היסודית והעמוקה הזאת. אם לא נטפל בה, אנחנו מוכרים לעצמנו אשליות שמשהו ישתנה כאן"

הסבר: בעשרות עמודי תמלילים ניכר שאלוביץ' מאוכזב מכך שישועה לא מצליח להנחית מיידית את הוראותיו על חדר החדשות של וואלה. ישועה טוען בשיחות עם אלוביץ' שהוא מספק את הסחורה - כלומר סיקור מעוות ומוטה לטובת האינטרסים של נתניהו - אבל אלוביץ' כל הזמן מאוכזב מהכמות ומהמהירות. ישועה חוזר ומסביר לאלוביץ' שאם ימלא מיד את הוראותיו וינחית ללא הסברים פקודות על העיתונאים, השניים מסתכנים בכך שהשיטה תיחשף.

באחד הרגעים האלה אלוביץ' מסביר לישועה מדוע שניהם נכשלים בניסיון להפוך את חדר החדשות של וואלה למכשיר המשרת בצורה מלאה את האינטרסים שלהם. כדי להגיע לדרגת שלמות של השחתת העיתון יש למנות מראש עורכים וכתבים שכלל לא צריך להנחית עליהם הוראות. הם יודעים מראש מהם האינטרסים של הבוס ופועלים בהתאם. כמו אצל מוזס.

ניר חפץ
עופר וקנין

אלוביץ' לא היה רק בעל השליטה בוואלה, אלא עד מומחה לשיטותיו של מוזס. תזכורת: אלוביץ' הוא מהמייסדים ומבעלי המניות של yes, שהאויבת הנוראית שלה במשך 20 שנה היא HOT, שהיתה במשך שנים בבעלותם או בשליטתם של מוזס ושל איש העסקים אליעזר פישמן.

אלוביץ' היה פותח כל בוקר את "ידיעות אחרונות" ואת "כלכליסט" ורואה איזה סיקור קיבלו המאבקים הצרכניים והרגולטוריים של HOT בעיתוניו של מוזס. הוא ראה שוב ושוב ושוב את מה שהקורא ההדיוט של העיתונים האלה לא יכול היה לראות: מתי הדיווח מוטה כדי לקדם את האינטרסים של HOT. בפנטזיות שלו, שאותן הוא משתף עם ישועה, וואלה נהפכת להיות כמו "ידיעות אחרונות": העיתונאים בה יודעים מה האינטרסים שלו, ובכלל לא צריך להנחית עליהם הוראות. קריצה קטנה, פעם בכמה חודשים, והם מתיישרים בשמחה.

לא נסיים בלי חפץ, זה שאלוביץ' סבור שהוא האיש האולטימטיבי למשימה של השחתת מערכות עיתונאיות. בעמוד 38 מובא ציטוט של חפץ, שמסביר לבנו של ראש הממשלה מדוע הוא לא יכול להוציא מהעיתון שאתם קוראים עכשיו ידיעות שליליות: "דה מרקר זה לא שאול, הם לא מפחדים ממך...הם לא סופרים אף אחד, לא ראש ממשלה ולא בן של ראש ממשלה".

כמו אלוביץ', חפץ הוא עד מומחה יוצא דופן לתחום הזה. הוא עד מומחה לשיטת "ידיעות אחרונות", כי עבד בעיתון במשך כ-20 שנה והיה מנאמני מוזס. הוא עד מומחה כי הוא היה יועצו של נתניהו בשנים שבהן התנהלו המשאים ומתנים על גניבת הדעת של קוראי "ידיעות אחרונות" ו-ynet.

אבל יותר מהכל חפץ הוא עד מומחה כי הוא האיש אשר נוחי דנקנר החליט ב-2011 למנות לעורך "מעריב". שורה של עיתונאים ב"מעריב", ובהם דדי מרקוביץ' ושלום ירושלמי, גילו לציבור בשנים האחרונות את הסיבה שבגללה "מעריב" נרכש וחפץ מונה: כדי להשתמש בעיתון ככלי הרתעה והפחדה של מי שנתפשו כאויביו של הטייקון דנקנר, אלה שביקרו אותו בתקופה שבה שלט עם בן דודו בחלקים אדירים מהמשק.

וכאן המעגל נסגר: התנהגויות שעשויות להיראות כסחיטה, איומים, הפחדות ופרוטקשן טבועות עמוק בחלק מהתקשורת בישראל ונהפכו ללגיטימיות בצמרת של חדרי החדשות של העיתונים המרכזיים. לרוב העיתונאים שמדווחים לכם בוקר ולילה על תיקי 1000, 2000 ו-4000, נוח להתרכז בנתניהו. לכאורה, זה טבעי, הגיוני ומתבקש. הוא ראש הממשלה. אבל ביום שאחרי נתניהו אנחנו נישאר עם אותה תרבות, אותן שיטות ובמקרים רבים אפילו עם אותם אנשים. השקט המוחלט מכיוונם של הפוליטיקאים מול השחיתות בצמרת העיתונות, שנחשפה במלואה במסמכים רשמיים, נובע מכך שהם מניחים שדבר לא ישתנה אחרי השימוע, כתבי האישום והבחירות - יהיו התוצאות אשר יהיו.

אם יש קמפיין אחד, היסטורי, קריטי, שכולנו צריכים לנהל יומם וליל, בין אם אנחנו ימין, שמאל, מרכז, חילונים, דתיים, ליברלים או שמרנים - זה הקמפיין הזה. לאתחל את התקשורת, לבער את השחיתות היסודית והעמוקה הזאת. אם לא נטפל בה, אנחנו מוכרים לעצמנו אשליות שמשהו ישתנה כאן. אחרת, בדיוק כמו ב"הסנדק" - כאן יסתיים הפרק הראשון, ואז יתחיל פרק שני ואחריו השלישי. אותה שיטה, אותם ערכים, אותן נורמות.

הרשמה לניוזלטר

TheMarker-הירשמו ותקבלו מדי יום את הכתבות הכי אהובות ב

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות