עשירי ברזיל וההמון הזועם בוואטסאפ בחרו חובב דיקטטורות, מיזוגן והומופוב - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עשירי ברזיל וההמון הזועם בוואטסאפ בחרו חובב דיקטטורות, מיזוגן והומופוב

אם השימוש שעשו משטרים דיקטטוריים ואלימים במדינות עולם שלישי בפייסבוק ובוואטסאפ בשנתיים האחרונות עדיין לא העביר את המסר, הבחירות בברזיל כבר משאירות פחות מקום לספק ■ וגם: האיש המרשים שמפוצץ את בועת העשירים הגדולה בעולם - והתקווה שסיפקה הכנסת

50תגובות
ז'איר בולסונארו
Eraldo Peres / אי־פי

1. בולסונרו

אחד הדברים הראשונים שעשה ז׳איר בולסונרו, הנשיא שבחרו אזרחי ברזיל ביום שני, היה לפנות אליהם, להודות להם ולהתחייב שוב לספק את מה שהבטיח ערב הבחירות. הוא לא כינס מסיבת עיתונאים, ואפילו לא הזמין את צלמי הטלוויזיה, אלא המשיך עם האסטרטגיה שהביאה אותו לניצחון הסוחף: פתח שידור חי בפייסבוק, נעמד מול הסמארטפון ודיבר למצלמה הזעירה, המסמלת יותר מכל גאדג׳ט את העידן הטכנולוגי והפוליטי הנוכחי.

בהופעתו הראשונה לאומה חזר בולסונרו על הסיסמה שאיפיינה את רוב הקמפיין שלו: ההבטחה לחסל את מתנגדיו הפוליטים.

בולסונרו אינו דונלד טראמפ: כדי להשתלט בלי צבא וטנקים על ברזיל, מדינה של 210 מיליון איש, היה צריך עמדות הרבה יותר קיצוניות ואלימות. בולסונרו מרבה להתרפק בנאומיו על ימי הדיקטטורה הצבאית הרצחנית, ולהסביר שבימי הזוהר שלה היה צריך להרוג יותר אנשים. הוא הסביר לחברת קונגרס ברזילאית שאין חשש שיאנוס אותה כי היא מכוערת, ובתשובה לשאלה מה היה עושה אם היה מתבשר שאחד מבניו הוא הומו - השיב שהוא מעדיף להתבשר שהבן נהרג בתאונת דרכים.

לבולסונרו יש גם מהמשותף עם טראמפ: השימוש ברשתות חברתיות. בניגוד לארה״ב, שם פייסבוק וטוויטר פופולריות מאוד, בברזיל זה הוואטסאפ - חברת הבת של פייסבוק. ערב הבחירות התמלאה הוואטסאפ בשמועות, בשקרים ובמניפולציות, ששירתו בעיקר את המחנה של בולסונרו. אין מידע אמין על היקף התופעה משום שוואטסאפ, בניגוד לפייסבוק, אינה גלויה ופתוחה, אלא סגורה ומאובטחת.

ב-2011, כאשר צעירים ממצרים ארגנו את המחאה בכיכר תחריר, נדמה היה לרגע שרשתות חברתיות מקדמות דמוקרטיזציה. הסיפור הרומנטי הזה נגמר במהירות: מתאו סלביני ממפלגת הליגה, שכבש את איטליה השנה באמצעות מסרים גזעניים ולאומניים עם ניחוחות ניאו פשיסטיים, פנה מיד לאינטרנט ואמר: ״תודה לאינטרנט, תודה לרשתות החברתיות, תודה לפייסבוק!".

דומה ש"תודה לפייסבוק!" נהפכת בהדרגה לקריאת הקרב של עוד ועוד פוליטיקאים מאותו סוג בכל העולם. אם השימוש שעשו משטרים דיקטטוריים ואלימים במדינות עולם שלישי בפייסבוק ובוואטסאפ בשנתיים האחרונות עדיין לא העביר את המסר, הבחירות בברזיל כבר משאירות פחות מקום לספק.

פייסבוק לא נותנת כוח רק למי שנלחם בממסד, אלא יכולה לשמש כלי אפקטיבי במיוחד בידי הממסד, מנהיגים סמכותניים וקבוצות כוח, להפצת שקרים והסתה. העיתון השמרני Estado, השני בגודלו בסאו פאולו, סיכם את ניצחונו של בולסונרו בגרף אחד: 97% מהערים העשירות בברזיל הצביעו עבורו, 98% מהערים העניות הצביעו בעד יריבו, פרננדו הדד. המאיון והאלפיון העליון, שמחזיק בכל מנופי הכוח הישנים המשמשים להשפעה על הבחירות, השלטון ובתי הקונגרס המושחתים בברזיל חברו להמון הזועם בפייסבוק ובוואטסאפ כדי להמליך מנהיג שמתגעגע לימי הדיקטטורה הצבאית.

אזרחי ברזיל בחרו לאומנות וסמכותנות עם ניחוחות פשיסטיים, אבל בכל הקשור לשחיתות לא היתה להם בחירה של ממש: כל מפלגות הקואליציה שהרכיבה את ממשלות ברזיל ב-16 השנים האחרונות לקחו חלק בתעשיית השוחד וההון שלטון. לשמאל, למרכז ולימין היו בעיקר סיסמאות, אז הברזילאים בחרו את הדמות הכוחנית ביותר שהוצעה להם. החלומות שדרום אמריקה תיפרד מעידן הדיקטטורים לטובת דמוקרטיה ליברלית הולכים ונגוזים.

2. וולקר

ריי דאליו, הבוס של ברידג'ווטר, מקרנות הגידור המצליחות בעולם, אומר עליו שהוא האיש הכי מרשים שהכיר אי פעם. תיאור זהה העניק בשבוע שעבר הפרשן הכלכלי של "פייננשל טיימס". בעידן שבו ביורוקרטים מהמגזר הציבורי ואנשי פיננסים זוכים בעיקר לבוז ולקיתונות ביקורת מימין ומשמאל, פול וולקר הוא תופעה נדירה. מעטים המנהיגים החיים שזוכים להערכה וכבוד כמו נגיד הבנק המרכזי של ארה״ב ב-1987-1979.

פול וולקר
ROBERT CAPLIN / NYT

בשבוע הבא יראה אור ספרו של וולקר, שילוב של זיכרונותיו ורעיונותיו. וולקר מספר על ניסיונותיו של הנשיא רונלד רייגן ללחוץ עליו לא להעלות את הריבית ועל מאבקו העיקש למגר את האינפלציה בתחילת שנות ה-80. בניגוד לרוב המכריע של נגידים ופוליטיקאים, עם סיום תפקידו לא ניצל וולקר את קשריו ואת המוניטין שלו כדי לעשות לביתו. השבוע הוא תואר כמי שנקרא לדגל כל פעם שהיה צורך "לייבש ביצה מוסרית". מתי בפעם האחרונה נתקלתם בישראל או בארה"ב באדם שלא מתרפס בפני עמדות הכוח והכסף ומייבש ביצות לא מוסריות?

בפעם האחרונה פגשתי את וולקר לפני שמונה שנים, קצת אחרי המשבר הפיננסי, בכנס של בנקאים בבריטניה. וולקר ישב באולם מלא מנכ"לים של בנקים והסביר להם ביובש אופייני שהחדשנות הפיננסית שלהם מיותרת. הפעם האחרונה שבה המצאתם משהו שתורם לחברה היתה כאשר "הצגתם את הכספומט", הוא הסביר לחבורת בנקאים נפוחים, שהורגלו לשמוע במשך שנים בעיקר דברי חנופה של אנשים המעוניינים בכספם - כלומר כסף של אנשים אחרים.

בעוד אינטלקטואלים, פוליטיקאים ועיתונאים במערב מבכים כבר שנתיים את שקיעתו של הסדר הליברלי ועלייתם של אוטוקרטיים וגזענים, וכולם עוסקים ללא הרף ביתרונות ובחסרונות הגלובליזציה, לוולקר יש תיאור הרבה יותר פשוט. "הנושא המרכזי הוא שאנחנו נהפכים לפלוטוקרטיה - שלטון העשירים", הוא אמר בשבוע שעבר בראיון ל"ניו יורק טיימס". ״כאשר הגעתי לוושינגטון (בשנות ה-70; ג"ר) היא היתה מלאה בביורוקרטים. זה לא עשה אותם לאנשים רעים. באותה תקופה משרתי ציבור זכו לכבוד. גדלתי בעולם שבו 'ממשלה טובה' היתה ביטוי חיובי. כיום וושינגטון מנוהלת בידי לוביסטים ומכוני מחקר".

משם פונה וולקר לפוצץ בנונשלנטיות את הבועה הנפוחה של הקומפלקס של אוניברסיטאות עלית, ממשלה, כסף גדול, שמשרת בעיקר את עצמו. בתי הספר למינהל ציבורי, כמו קנדי בהרווארד ווודרו ווילסון בפרינסטון, קובע וולקר, נכשלו בהכשרת דור חדש של משרתי ציבור. הם לא לימדו כיצד למשול אלא מדיניות, מה שמתאפיין בעיקר בעריכת פורומים ודיונים בהשתתפות פוליטיקאים וגנרלים.

וולקר לא עצר. כשהוא אומר "מכוני מחקר", הוא מתכוון בעיקר לאלה שממומנים על ידי מיליארדרים, תורמים ופילנתרופים, שקונים אקדמאים, דיקנים, פרופסורים, השפעה ובמות כדי לוודא שהשיח הציבורי תמיד ישרת את האינטרסים של הקאסטה שלהם. שמותיהם של אוליגרכים, טייקונים, קפיטליסטים-מקורבים מתנוססים על רוב הבניינים, האולמות והחדרים באוניברסיטאות העלית, שלדעתו מהווות חלק מהכישלון של הפרויקט הליברלי שאותו כולם מבכים היום.

"אנשים עשירים אוהבים ללכת (לפורומים האלה) כדי להתחכך", הוא אמר. בעברית קוראים לזה הון-שלטון. "הם יכולים להתווכח על מלחמה ושלום ועל עוני וכל דבר, רק דבר אחר לא מלמדים אותך שם בבית הספר למדיניות: איך לעזאזל לנהל ממשלה. אתה לומד (במקום זאת) איך לערוך דיונים".

3. פישמן־דנקנר

המחנאות, השנאה, ההסתה, השיח הציבורי האלים והריק ברשתות החברתיות, ובעיקר האמון הנשחק במוסדות, הם האויבים של אותה ממשלה טובה ומדיניות ממשלתית טובה שוולקר מבכה את לכתה. אבל הם לא כורח גורל. אפשר גם אחרת.

שיתוף פעולה בין חברי כנסת. ועידת חקירה של הלוואות לטייקונים
אמיל סלמן

השבוע קיבלו הבוחרים, משלמי המסים ולקוחות הבנקים דוגמית לדיון מסוג אחר. הוועדה המיוחדת של הכנסת לחקר ההלוואות שניתנו לטייקונים בעידן שליטתם בפוליטיקה ובעיתונות קיימה את ישיבתה השנייה, והפעם הנחקרים היו יו"ר בנק לאומי דוד ברודט ומנכ״לית הבנק רקפת רוסק־עמינח.

רבות נכתב השבוע על ההופעה המאכזבת של השניים, שבחרו להסתתר מאחורי הסודיות הבנקאית ולהימנע מהדיון הנדרש על התקופה שבה קומץ אנשי עסקים בעלי כוח פוליטי לוו מיליארדים מהבנקים בתנאים שהיו שמורים רק להם. אבל בעוד שהבנקאים איכזבו, דווקא הכנסת היתה במיטבה.

היריבות בתוך המערכת הפוליטית, לא רק בין המפלגות אלא בעיקר בתוך המפלגות, מבטיחה בדרך כלל שרוב הדיונים בכנסת יהיו קרקס נרקיסיסטי שבו כל אחד עסוק רק בניסיון להאפיל על חבריו. אלא שהשבוע היתה דינמיקה אחרת לחלוטין בוועדה. ראשית, ברור היה שהח"כים עשו שיעורים ביסודיות: לא רק שרוב השאלות היו מחודדות ומדויקות, אלא שהח״כים נמנעו משאלות שמשרתות את הבנקאים. שנית, ניכר היה שמדובר בעבודת צוות מתואמת. הקרקס הרגיל מול המצלמות התחלף בחלוקת תפקידים מדויקת בין הח"כים מכל המפלגות. הם מסרו זה לזה את הכדור במקום להכשיל ולהביך איש את רעהו.

היכולת של הכנסת להציג משחק צוות בוועדת חקירה של בנקאים נתפשת אצל חלק מהקוראים כמובנית מאליה. אבל מי שעוקב אחר מעמד הבנקאים בפרלמנטים רבים ברחבי העולם מבין שזה לא מובן מאליו. רוסק־עמינח, מנכ"ל בנק הפועלים אריק פינטו והבוסים של ענקיות הפיננסים הישראליות היו שמחים לראות מצב שבו השסע העמוק בין ימין לשמאל מאפיין גם את הדיונים במונופולים או מחדלים במערכת הפיננסית. המפלגתיות, הלעומתיות והמחנאות משרתות תמיד את אלה שיש להם נגישות ומנופי לחץ על השלטון.

היכולת לבקר, לחקור ולנהל דיון במוקדי הכוח הכלכליים מבלי שהוא ייהפך למחנאי צריכה להיות מקור לאופטימיות מסוימת לגבי היכולת של המוסדות הדמוקרטיים הישראליים לעמוד מול הכוחות שבארה״ב, בברזיל ובחלק גדול ממדינות העולם הדמוקרטיות - שם הפוליטיקה והרגולציה כבר שבויות הרמטית בידיהם. אבל שיווי המשקל הזה, שבו יש עדיין רצון, יכולת ולגיטימיות לבקר את מוקדי הכוח, הוא שברירי מאוד. ישראל הידרדרה בעבר לתוואי אוליגרכי או פלוטוקרטי והיא יכולה לחזור לשם. היכולת של פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית לשתף פעולה בדיון מורכב כמו זה שהחל השבוע בכנסת אינה מובנית מאליה. 

יועצי ועדת החקירה לא חוששים לדון במלה בת שלוש אותיות

אחד הרגעים המעניינים ביותר שהתרחש השבוע בדיוני הוועדה לחקר ההלוואות שניתנו לטייקונים התרחש כאשר על המסך הוקרן שקף שהכינו היועצים הכלכליים של הוועדה תחת הכותרת "יחסי גומלין לרעת הציבור בין המערכת הפיננסית והלווה הגדול". בתרשים, שמוצג כאן למטה, אפשר לראות ניתוח מהסוג שכלכלנים ומשפטנים בדרך כלל מתקשים אתו. מה שמחבר בין השחקנים השונים אינו רק מערך של חוקים וחוזים, אלא משהו הרבה יותר משמעותי אך נסתר: כוח. המערכת הפיננסית מעניקה אשראי בתנאים מועדפים לבנייה ושימור הפירמידה העסקית לא בגלל סיבות כלכליות, אלא מפני שבמערכת הפיננסית יש גורמים שמנצלים את כוחם לרעה כאשר הם משתמשים במשאבי ציבור. המנהלים ובעלי השליטה בפירמידה זוכים לתנאים מיוחדים בגלל הכוח שלהם. הלווה הגדול, וזה יכול להיות אליעזר פישמן או נוחי דנקנר, מתואר באמצעות חמש פעילויות ל״יצירת רנטות כלכליות״. רנטות הן ביטוי של כלכלנים, שמשמעותו השאת רווחים לא באמצעות שוק תחרותי אלא באמצעות כוח שוק או השפעה על כללי המשחק. הרווח של ״בעל הרנטה״ אינו נובע מתוספת ערך למשק אלא מלקיחת ערך ממישהו אחר — צרכנים, משלמי מסים או עובדים.

חמש הפעילויות המוזכרות הן:

1. ריכוזיות: כלכלני ארגון תעשייתי בעולם, בעיקר בארה״ב, פיתחו ב–30 השנים האחרונות תפישה שלפיה ריכוזיות יכולה להיות שיווי משקל שלא פוגע ברווחת הצרכן. אבל בשנים האחרונות מתרבים הקולות שכופרים ברעיון הזה ומראים שריכוזיות גורמת נזקים רבים.

2. מניעת תחרות: הריכוזיות במערכת הפיננסית מיתרגמת לעתים קרובות לדיכוי התחרות בשווקים הריאליים שבהם פועלים הלקוחות הגדולים. כאשר פועלים ולאומי מממנים את רוב החברות הגדולות, הם מעוניינים למנוע כניסת מתחרים לענפי המשק שבהם פועלים הלווים הגדולים שלהם.

3. השפעה על רפורמות: אחת הסיבות לריכוזיות הגוברת בכלכלות שוק דמוקרטיות רבות ברחבי העולם ובעיקר ארה״ב היא התעלמות מאחת מתופעות הלוואי החשובות ביותר שלה — צבירת כוח פוליטי. ישראל צעדה במסלול המסוכן הזה עד לפני כמה שנים. כחלק ממסקנות חוק הריכוזיות צריכות הממשלה ורשות ההגבלים העסקיים לשקול גם את שאלת הריכוזיות. חוות דעת שפירסמה לפני שנה רשות ההגבלים הסבירה מפורשות שריכוזיות מעוררת חשש שהשחקן הכלכלי הריכוזי יצבור כוח מול מקבלי ההחלטות. היועצים של הוועדה לחקר הטייקונים לוקחים את הרעיון צעד נוסף, ומסבירים שהכוח הנצבר מול מקבלי ההחלטות לא מתמצה רק באכיפה של החוקים והרגולציה הקיימת — אלא בחסימת רפורמות מבניות.

4. קניית עיתון: איך עוצרים רפורמות? בניגוד למה שמקובל לחשוב, הדרך לעשות זאת אינה לשלוח גדודי לוביסטים לדיונים חשובים בכנסת. הדרך הטובה ביותר היא לייצר סביבה שבה לאיש אין אינטרס ליזום רפורמות בתחומים שחשובים לשחקנים הריכוזיים או למערכת הפיננסית.

יחסי גומלין טור רולניק

אחת הדרכים לעשות זאת היא שליטה בסדר היום. אין מכשירים אפקטיביים יותר להשפעה על סדר היום מאשר עיתונים. העובדה ששניים מפושטי הרגל הגדולים בהיסטוריה של ישראל, דנקנר ופישמן, היו בעלי עיתונים ומפרסמים גדולים כנראה אינה מקרית. בדיוק כמו בסעיפים הקודמים, גם כאן המשתנה המכריע הוא הסמוי — הכוח לקבוע סדר יום אינו מעוגן בחוזים או חוקים אלא בנורמות, בתרבות ובמבנים חברתיים.

5. יתרון תחרותי בעלות גיוס ההון: מנהל קרן השקעות תעשייתית גדולה ומצליחה נשאל פעם מדוע הקפיד במשך עשור להזמין את כל צמרת עולם הבנקאות והפירמידות העסקיות לאירועים המשפחתיים שלו בחווילה הענקית שלו באחד מפרברי השרון. התשובה היתה פשוטה: אתם צריך לשמור על מערכת יחסים עם האנשים האלה כדי שיהיה לך מקום ליד השולחן כאשר עסקים מוצעים למכירה וכדי שתקבל תנאי אשראי נוחים. לעולם לא תשמעו בנקאים, אנשי עסקים או רגולטורים מודים במציאות העסקית הפשוטה הזאת. הגיע הזמן שהיא תוצג בשקף בדיון בבית המחוקקים הישראלי מעל הסמל של מדינת ישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר