לזרוק את חוק הריכוזיות לפח - תעשייה ומקרו - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לזרוק את חוק הריכוזיות לפח

חוק הריכוזיות נולד בישראל לפני כמה שנים בחטא ■ רק בישראל רואים אנשים שחולשים על תחום מסוים ורוצים להתפשט לתחומים אחרים - בתור אויב שמבקש להרחיב את עסקיו על חשבון הציבור

14תגובות
נוחי דנקנר במהלך המשפט שלו
ניר קידר

חוק הריכוזיות נולד בישראל לפני כמה שנים בחטא. באותה תקופה היה קל ליצור מצג שווא שלפיו אי־אלה טייקונים הם הסיבה לכל תחלואי המשק, ולכן יש לרסנם ולהטיל עליהם מגבלות - לרבות חובת מכירת אחזקות וחברות - כדי שיהיו קטנים יותר.

בעולם מקובל להטיל מגבלות רגולציה על חברות, ככל שהן פוגעות בתחרות בענף כלשהו. זוהי רגולציה חשובה שנמצאת תחת אחריותה של רשות ההגבלים העסקיים (רשות התחרות בשמה החדש) - ואת זה יש לחזק אף מעבר למצב הקיים. ואולם ככל שגורם עסקי כלשהו מבקש לפזר את השקעותיו במדינה בין ענפים שונים, רואים זאת בעולם בחיוב - שכן הפיזור מקטין סיכון ונותן ביטוי לניסיון שצבר אותו גורם עסקי.

לא כך בישראל, שחוקקה חוק שיש בו כדי למנוע מגורם עסקי מצליח בתחום מסוים לפזר אחזקותיו ולהתרחב גם לענפי משק אחרים, תוך שמירת כללי התחרות בכל ענף. רק אצלנו רואים באותם אנשים אויב שמבקש להרחיב עסקיו על חשבון הציבור, תוך צבירת כוח דמוני, שהופך את מקבלי ההחלטות ל"בובה על חוט" המונעת על ידי אותם שדים. אין אפוא להתפלא כי ישראל מקבלת ציונים נמוכים ביותר בתחום הרגולציה והביורוקרטיה בהשוואה למדינות מתקדמות, והדבר גורם לכלכלה הישראלית נזק רב.

הממשלה החליטה לא פעם בשנים האחרונות לצמצם את הרגולציה המכבידה, אך בפועל פועלת ההיפך. ניתוח מפוכח יכול היה להוביל למסקנה כי יש לזרוק לפח את חוק הריכוזיות החריג בקנה מידה עולמי, על בסיס שתי סיבות. ראשית, מאז חקיקת החוק קרסו בזה אחר זה כמעט כל אותם "שדונים" שהחוק נועד להגביל את כוחם, אך למרבה הפלא קריסתם לא היתה קשורה לחוק הריכוזיות אלא נבעה מניהול כושל של עסקיהם (קבוצת אי.די.בי, קבוצת פישמן, אפריקה ישראל, רבוע כחול ויורוקום הן רק דוגמאות ספורות).

שנית, החקירות האחרונות של המשטרה והחלטות הפרקליטות לגבי הענקת זכויות עודפות לכאורה לחברות בתחום התקשורת מלמדות כי הדרך הנכונה לטפל בכוח מיקוח של חברה מפוקחת אינה בדרך של הדרתה מעסקים - אלא בדרישה חדה וחד־משמעית מהרגולטור לשקול אך ורק את טובת הציבור לטווח ארוך.

כאן טמון ליקוי בסיסי של חוק הריכוזיות. החוק מניח שהרגולטור חלש ואינו יכול לעמוד בפני חברה שיש לה כוח מיקוח הנובע מפעילות חוצת ענפים, ולכן יש לגונן עליו ולהרחיק ממנו את אותה חברה. זאת, במקום לקבוע כללים שיחייבו את הרגולטור לתת דין וחשבון לציבור, ואם לא ינהג כך - יהא עליו לתת את הדין. ככל שמתקבלת החלטה על בסיס אחר, יש להחליף את הרגולטור ולא את החברה העסקית שזכותה, ככל חברה אחרת, לנסות לשכנע את הרגולטור בצדקתה.

הגישה המגוננת על הרגולטורים בדרך של דחיקת חברות מפעילות חוצת ענפים פוגעת במשק ויוצרת לכלכלה הישראלית שם רע בעולם בתחומים מפוקחים.

אלא שבמקום להגיע למסקנה כי יש לבטל את חוק הריכוזיות המיותר - אנו למדים בימים אלה כי כוח האנרציה הביורוקרטי פועל בכיוון הפוך והוועדה לצמצום הריכוזיות גיבשה מתודולוגיה מכבידה נוספת, שקובעת שורה ארוכה של תרחישים שבהם חברה גדולה עלולה, רחמנא לצלן, להשפיע ולהפעיל כוח מיקוח כלפי קובעי המדיניות השבריריים. במקום להחליף את הרגולטור הרפה - הוועדה מציעה להחליף את החברה העסקית. אין גבול לאבסורד.

הכותב הוא יו"ר חברת מידרוג לדירוג אשראי, מקבוצת Moodys העולמית, ולשעבר הממונה על התקציבים באוצר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר