מהישגי הבחירות מועד ג': מספר המפלגות בכנסת יהיה הנמוך זה עשרות שנים

עוד לפני שתוצאות הבחירות יתבררו, כבר ניכר הישג אחד בבחירות האלה שכולם צריכים להיות מרוצים ממנו: הירידה במספר המפלגות שנכנסו לכנסת. הפעם יהיו בה שמונה מפלגות בלבד — המספר הנמוך ביותר מאז שנות ה–80.

הירידה במספר המפלגות בכנסת הנוכחית נובעת מכמה סיבות. הראשונה — העלאת אחוז החסימה. היוזמה להעלאת אחוז החסימה בפעם האחרונה, ב–2014, מ–2% ל–3.25% מהמצביעים, היתה של ליברמן, שרצה להשאיר מפלגות ערביות מחוץ לכנסת. זה לא הצליח. עד כה, הנפגעות העיקריות היו דווקא מפלגות ימין שנשארו מחוץ לכנסת. סיבה נוספת לירידה במספר המפלגות היתה הכישלנות של מפלגות שהתנדנדו סביב אחוז החסימה ונשארו בחוץ, כמו מפלגת הימין החדש של נפתלי בנט ואיילת שקד בבחירות אפריל 2019. לכך נוספה התוצאה המצרפית החלשה של שתי הרשימות הערביות בבחירות אלה.

כל אלה הובילו לאותה מסקנה בכל הגושים הפוליטיים: כדאי להתאחד. זאת, בעיקר אם מפלגה מקבלת בסקרים ארבעה עד חמישה מנדטים. הסיכון להישאר בחוץ גדול מדי, ולכן יש איחודים בין מפלגות.

תפישות שונות תחת קורת גג אחת

למגמה הזו יש תוצאה שבשלב הנוכחי עוד קצת קשה לקבל אותה, אך היא עשויה לחלחל בהדרגה לדפוסי החשיבה וההצבעה: איחודי מפלגות יוצרים מצב שבכל מפלגה יש כמה אנשים שהמצביעים הטבעיים שלה לא מתחברים אליהם. האיחודים נכפים על מפלגות כדי לא לבזבז קולות, אך הם מכניסים תחת קורת גג אחת אנשים בעלי עמדות ואידיאולוגיות שונות בתכלית.

זה בולט במיוחד ברשימה המשותפת, שבה יושבים זה לצד זה חברי חד"ש הקומוניסטית ואנשי התנועה האיסלאמיסטית. כך גם בכחול לבן, הכוללת את יעל גרמן שהגיעה ממרצ; לצד בוגי יעלון, יועז הנדל וצבי האוזר שהגיעו מהליכוד. גם ברשימת העבודה־גשר־מרצ יש שחקנים מכל גוני השמאל, בתוספת אורלי לוי שהגיע מישראל ביתנו של אביגדור ליברמן. בימינה יש את כל פלגי הציונות הדתית והחרד"לית ורק ברגע האחרון היא הצליחה להימנע מחבירה לעוצמה יהודית הכהניסטית. אפילו ביהדות התורה יש ליטאים וחסידים.

המצב הזה כופה על הבוחרים של כמעט כל מפלגה לשים פתק בקלפי עבור אנשים שהם ממש לא רוצים בכנסת — אבל אין להם ברירה. זה אולי מצמצם מעט את ההזדהות של מצביעים עם מפלגה, אבל גם מאלץ אותם לחיות בשלום עם מנעד קצת יותר רחב של עמדות.

קיים יתרון מסוים בכך שבכל רשימה יש אנשים בעלי תפישה אידיאולוגית קצת שונה מזו של המצביעים. אנחנו הרי לא חושבים שבמפלגה הדמוקרטית או הרפובליקאית בארה"ב יש רק עמדה אחת. אם במדינה כה גדולה והטרוגנית אפשר להסתדר עם שתי מפלגות בלבד — גם מדינה קטנה והטרוגנית כמו ישראל צריכה להתחיל להתכנס לתפריט יותר מהודק ומצומצם.

ממילא אף מפלגה לא יכולה להקים ממשלה לבדה, ונדרשות כמה מפלגות להקמת קואליציה. לכן, לפני שמקימים קואליציות עם מפלגות אחרות, מוטב לתרגל יכולת לעבוד ביחד ולשתף פעולה במסגרת מפלגתית מאוחדת. מי שלא מסתדר אפילו במסגרת המפלגתית המצומצמת, ספק אם יצליח להסתדר בקואליציות רחבות יותר עם מפלגות שונות מאוד משלו.

המשימה הבאה: פיתוי עריקים

עם זאת, תהליך האיחודים שברירי, ועשוי לעמוד בפני מבחנים משמעותיים אחרי הבחירות — בעיקר אם יתרחשו מעברים של חברי כנסת בין מפלגות. התיקו הפוליטי והתקיעות שהוא יצר בשנה האחרונה מעלים את מחירו היחסי של כל ח"כ ואת חבילת הפיתויים העומדת בפניהם כדי לא לעבור לגוש הנגדי. שר הביטחון, נפתלי בנט, יכול להיות דוגמן הבית של המצב הזה — הוא נשאר מחוץ לכנסת בבחירות של 2019, חזר על ארבע למפלגת ימינה (במקום הרביעי) ודווקא משם, כשהוא בשיא חולשתו, הצליח להגשים את חלומו ולהתמנות לשר הביטחון. בשני הגושים דיברו בשבועות האחרונים על כוונה לפתות ח"כים מהגוש השני לערוק אליהם.

צמצום מספר המפלגות בכנסת הוא תהליך מבורך, ונותר רק לקוות שעריקות של ח"כים בין מפלגות לאחר הבחירות לא יוציאו לו שם רע מדי, יפגעו באמון הבוחרים — ויביאו להגדלת מספר המפלגות בבחירות הבאות.