הערבים כבר לא מוכנים להיות פראיירים: "נוכל להגיע להישגים יוצאי דופן" - פוליטי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הערבים כבר לא מוכנים להיות פראיירים: "נוכל להגיע להישגים יוצאי דופן"

בתוך שנה זינק שיעור ההצבעה של הבוחרים הערבים ב–15% - הישג חסר תקדים לרשימה המשותפת ■ קמפיין "אין לגנץ ממשלה בלי טיבי" הבהיר לערבים שמפחדים מהם, שיש להם כוח פוליטי שהם יכולים למנף - אז הם ממנפים

61תגובות
איימן עודה בטייבה. הצליח להקפיץ את שיעור התמיכה במפלגה
Mahmoud Illean/אי־פי

64.7% מבעלי זכות הבחירה מקרב האזרחים הערבים הצביעו בבחירות לכנסת ה–23. זוהי עלייה של יותר מ–5% בהשוואה ל–59.2% שהצביעו בספטמבר, וזינוק מסחרר של 15% בהשוואה ל–49.2% שהצביעו באפריל. לא זכורה אי־פעם קבוצת מצביעים שהגדילה כך את שיעור ההצבעה שלה בתוך שנה.

היסטורית, זהו שיעור ההצבעה הגבוה ביותר של האזרחים הערבים מאז הבחירות של 1999. באותה מערכת בחירות נהרו 75% מהערבים לקלפיות כדי להמליך את אהוד ברק לראש ממשלת ישראל. בשנה וחצי שלאחר מכן הערבים למדו לקח מר בנוגע לאמינות ונאמנות של הרוב היהודי כלפיהם. שיעורי ההצבעה שלהם צללו מאז, עד לבחירות שלשום.

התוצאה היא הישג חסר תקדים לרשימה המשותפת, שהצליחה לקבל כ–15 מנדטים (נכון לספירת 90% מהקולות) — שני מנדטים יותר מהבחירות הקודמות. עם זאת, צריך לסייג את ההישג הזה: הערבים הם 16% מבעלי זכות הבחירה בישראל, ולכן הנתח שלהם בעוגת המנדטים צריך היה להגיע ל–19. 15 מנדטים, הישג נאה לכל הדעות, הם עדיין ייצוג חסר ביחס לכוחם היחסי באוכלוסייה. שיעור ההצבעה הכללי באוכלוסייה הגיע הפעם ל–71%, כך שיש למצביעים הערבים עדיין לאן לשאוף.

חלק חשוב מהקרדיט להצלחה צריך להיזקף לזכותה של הרשימה המשותפת — שעשתה עבודה פוליטית טובה — ולכושר המנהיגות של איימן עודה. עודה הצליח, כנגד כל הסיכויים, לאחד את כל הכוחות בתוך החברה הערבית, ולהציג מפלגה מאוחדת, שעבדה במשותף והתמקדה בקידום האינטרסים של האזרחים הערבים בממשלה ובכנסת. אם נקודת השפל בשיעור ההצבעה בבחירות באפריל, 49%, יוחס לאכזבה מפיצולה של הרשימה המשותפת, הרי שהזינוק עתה הוא במידה רבה הכרת תודה של הבוחר הערבי על כך שהוא מיוצג היטב בידי נבחריו.

מצביעים יותר

לעודה, ביחד עם הח"כ אחמד טיבי, צריך לייחס גם את ההישג החריג שהרשימה המשותפת השיגה בתוך החברה היהודית. לדברי אריק רודינצקי מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, הרשימה המשותפת נהנתה מגידול במצביעים מחוץ ליישובים הערביים הקלאסיים (ערים מעורבות, שאר הארץ). באלו יש כחצי מנדט עד מנדט שתרמו יהודים לרשימה המשותפת, לפי הערכות — נתון שאין לו תקדים. זאת, כתוצאה מאכזבה של השמאל היהודי מהחיבור של מרצ עם מפלגת העבודה וגשר, וגם בגלל עבודה מצוינת שעשו טיבי ועודה בקירוב השמאל היהודי, ובהצגת הרשימה המשותפת כמפלגה היחידה שממוקדת בשוויון ובשלום.

התייאשו מהשותפות הפוליטית? להפך

עיקר הקרדיט להתעוררות של הבוחר הערבי, עם זאת, צריך להיות מיוחס לכוונות הרעות של הפוליטיקאים היהודים לגביהם. קמפיין הליכוד "לגנץ אין ממשלה בלי טיבי" ניסה ואף הצליח לעשות דה־לגיטימציה לאוכלוסייה המהווה 20% מאזרחי ישראל — אז ה–20% האלה העזו להתמרד ולהזכיר שיש להם קול.

ללא ספק, לנתניהו יש חלק חשוב בהתעוררות הערבית. מה שהתחיל עם "נוהרים באוטובוסים לקלפיות" ב–2015, המשיך עם חוק הלאום, חוק המצלמות, והגיע לשיא עם תוכנית המאה של טראמפ והרעיון לבצע טרנספר לתושבי המשולש. לא היה צריך הרבה כדי להזהיר את הערבים שמעמדם האזרחי מצוי בסכנה, וכי אם הם לא יתעוררו וישתמשו בכוחם כדי להגן על עצמם — הם עוד עלולים למצוא את עצמם מאבדים את האזרחות שלהם.

את הנזק הזה נתניהו עולל לעצמו, אבל הוא לא היה היחיד. גם מפלגת כחול לבן ביצעה טעות אסטרטגית כשנסחפה אחרי קמפיין הדה־לגיטימציה של נתניהו, והבהירה כי היא תישען רק על "רוב יהודי" — כלומר רוב ערבי הוא מוקצה. מדובר בנזק משולש שכחול לבן עוללה לעצמה ולבוחריה.

ראשית, הניסיון להתחפש למפלגה ימנית לא צלח — כי אם כבר ימין, הרי שנתניהו עושה זאת הרבה יותר טוב.

שלטי בחירות "בלי טיבי אין לגנץ ממשלה"
אוהד צויגנברג

שנית, התמיכה הערבית במפלגת כחול לבן בבחירות בספטמבר אבדה לה. בספטמבר, הערבים העניקו מנדט שלם לכחול לבן, שנהפכה למפלגה היהודית המובילה בחברה הערבית. זה לא חזר על עצמו הפעם. הבחירות שלשום היו חריגות בהתלכדות העצומה של הבוחר הערבי. לראשונה, 88% מהבוחרים הערבים הצביעו עבור הרשימה המשותפת, כלומר, רק כ–11% מהקולות הערבים זרמו למפלגות יהודיות. זהו שיעור ההצבעה הנמוך ביותר אי פעם עבור מפלגות יהודיות, והוא מעיד כמובן על האכזבה העמוקה מכך שכל המפלגות היהודיות — גם כחול לבן, אבל גם מרצ, שהתמזגה עם מפלגת העבודה ולא הציבה אף ערבי במקום ריאלי ברשימה שלה, הפנו להן עורף.

שלישית, ההערכה היא שלו כחול לבן היתה מושיטה יד לבוחר הערבי, ייתכן שההתעוררות שלו היתה עזה עוד יותר. ד"ר נסרין חאג'־יחיא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מעריכה כי אם הערבים היו מרגישים שהם רצויים במשחק הפוליטי הישראלי, ייתכן ששיעור ההצבעה שלהם היה מזנק ל–70%, דבר שהיה מעניק לפחות עוד שני מנדטים לגוש השמאל. היא מבססת זאת על העבודה שבסקרי דעת קהל, 80% מהערבים מעידים כי הם היו רוצים להיות חברים בממשלה, וגם על התמיכה הגבוהה לה שזכה ברק — הפעם האחרונה שבה הערבים טיפחו תקוות ממשיות להיות חלק מהמשחק הפוליטי.

ובכל זאת, הדבר האחרון שעולה מהזינוק החד בשיעורי ההצבעה של הבוחרים הערבים הוא ייאוש מהשותפות הפוליטית עם היהודים — להפך. הזינוק נובע מכך שהערבים הבינו לראשונה את כוחם הפוליטי, ואת הצורך למנף אותו. בהפוך על הפוך, קמפיין "לגנץ אין ממשלה בלי טיבי" שידר לאזרחים ערבים כוח — מפחדים מהם, משמע יש להם יכולת השפעה. גם הדיון האינסופי אם גנץ יקים ממשלת מיעוט, בתמיכה ערבית מבחוץ, חיזק את תחושת ההשפעה הזו.

לבסוף, הבוחרים הערבים מתחילים להרגיש שיש להם השפעה ואפקטיביות בכנסת. החלטת הממשלה על העברת 10 מיליארד שקל לצמצום הפערים של החברה הערבית, שהתקבלה ב–2015, היתה פרי בולט של הקמתה של הרשימה המשותפת, והגברת כוחם של הערבים בכנסת. מאז המשותפת רק הגבירה את כוחה, ואת פעילותה בענייני כלכלה וחברה — כמו המלחמה על ביטולו של חוק קמיניץ (הסדרת הבניה הבלתי חוקית ביישובים הערבים). גם בלי לשבת בממשלה או בקואליציה — כוחם הגובר של הערבים בכנסת מתחיל להניב להם פירות.

אנחנו בטח לא פראיירים

"החברה הערבית עברה שינוי תודעתי עצום", אומר איימן סייף, לשעבר ראש הרשות לפיתוח מגזרי המיעוטים בממשלה. "זאת חברה עם מעמד בינוני גדל, עם עלייה ברמת החיים, ועם שאיפות כלכליות. זאת חברה שרוצה להיות מעורבת ולהשפיע. לא סתם 80% מהערבים אומרים שהם רוצים להיות חברים בממשלה", הוא מוסיף.

מטה הרשימה המשותפת, אחרי הבחירות
גיל אליהו

ההערכה היא כי ההתעוררות נמצאת רק בתחילתה, וכי יחד עם שיפור במצבה הכלכלי של החברה הערבית — מעורבותה הפוליטית רק תגבר. הרשימה המשותפת, כידוע, כבר הגישה לכחול לבן אחרי בחירות ספטמבר רשימת דרישות כתנאי לתמיכתה בה כממשלת מיעוט. מדובר ברשימת דרישות כלכלית־חברתית ברובה המוחלט: ביטול חוק קמיניץ; טיפול בפשיעה; תוכנית חומש כלכלית בסכום 32 מיליארד שקל; ביטול חוק הלאום; הקמת אוניברסיטה ערבית; הקמת בית חולים ערבי; הקמת עיר ערבית; טיפול בכפרים הלא מוכרים בנגב; הקמת אזורי תעסוקה ביישובים הערביים; שילובם בהייטק; והגברת התעסוקה הערבית.

רק בסופה של הרשימה הארוכה הזאת מופיעה הדרישה הנוספת לקידום תהליך מדיני. כמו החרדים, גם הערבים רוצים למנף את כוחם הפוליטי להישגים כלכליים. הם הפסיקו להיות פראיירים, הם רוצים הישגים, ולשם כך הם צפויים להמשיך ולהגביר את מעורבותם בפוליטיקה הישראלית.

"יש משמעות לקול החרדי", אומרת חאג'־יחיא. "אחרי 72 שנים, גם הערבים רוצים שיהיה להם קול. הציבור הערבי גילה את הכוח שלו, ועכשיו זה תלוי ביהודים שיבינו זאת. אם יקום מנהיג יהודי שיסכים להסתכל לערבים בגובה העיניים, ולהסכים שהם יהיו חלק מהמחנה שלו, ההישגים שנוכל להגיע אליהם הם יוצאי דופן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר