"יש מיתוס שהקיבוצים התעשרו מקרקעות שקיבלו מהמדינה; רבים נותרו בלי כלום" - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"יש מיתוס שהקיבוצים התעשרו מקרקעות שקיבלו מהמדינה; רבים נותרו בלי כלום"

מחקר שנערך עבור משרד החקלאות ממליץ למדינה להעביר את הקרקעות בקיבוצים לבעלות התושבים ולהפחית את מגבלות הבנייה במושבים ■ עורכי המחקר סבורים כי בג"ץ הקשת המזרחית - שאיפשר למדינה להעביר לרשותה 11% מאדמות הקיבוצים - גרם לעיוותים

קיבוץ דגניה א'. מדיניות השיוך ומגבלות הבנייה בקיבוצים הותירו רבים מהתושבים ללא אמצעים
גיל אליהו

"על המדינה להפסיק את הפיקציה של נחלות המושבים ולאפשר לקיבוצים לבחור אם הם מעוניינים להפריט את המגורים", כך אומרת פרופ' רחל אלתרמן בעקבות מחקר שכתבה ביחד עם מיכה דורי, הממליץ למדינה לבחון מחדש את תוכניות הבנייה במושבים ובקיבוצים.

המחקר, שבו נבחנו עמדותיהם של חברי קיבוצים ומושבים לגבי סוגיות שונות של בעלות על רכוש וקרקעות, תעסוקה וסגנון חיים, הוגש באחרונה למשרד החקלאות כבסיס לבחינה מחדש של מדיניות הקרקעות הלאומית. הוא מצביע על עיוותים כלכליים ועיוות בהקצאת משאבי המדינה בעקבות בג"ץ הקשת המזרחית — עתירה שאיפשרה למדינה להעביר לרשותה 11% מאדמות הקיבוצים, כפיצוי על כך שבעבר לא נדרשו הקיבוצים לשלם תמורת הקרקעות שקיבלו. "יש מיתוס שהקיבוצים התעשרו מהקרקעות שקיבלו מהמדינה, אך למעשה מדיניות השיוך ומגבלות הבנייה בקיבוצים הותירו רבים מהתושבים ללא אמצעים וללא קורת גג", אומרת אלתרמן.

לטענת הכותבים, לחברי הקיבוצים אין עניין לרכוש בעלות פרטית על בתיהם במסגרת תוכניות השיוך בקיבוצים המופרטים. הם אינם מעוניינים במכירת קרקעות לבנייה לכל המרבה במחיר, ומעוניינים לשמור על המסגרת הקהילתית. החוקרים סבורים שגם אם יבטלו חלק מתוכנית המתאר 35, המגבילה את מספר הדירות בקיבוצים, הם לא ייהפכו יישובים עירוניים וישמרו על צביונם כקהילות קטנות, החיות בבתים צנועים.

לגבי המושבים, מוצע לנתק בין זכות המגורים במושב לחובת עיבוד האדמות והזכות על הנחלות. אלתרמן טוענת שעיוותי הבעלות על קרקע חקלאית גורמת לפערים חברתיים בין חברים בעלי זכויות לתושבים אחרים, לבזבוז משאבים יקרים ולשימוש לא נכון בקרקעות. "אין בעולם מצב כמו בישראל, שבו בעלות על משק מחייבת את בעליו לגור במסגרת הנחלה במושב. המסגרת השיתופית במושבים נעלמה כמעט לחלוטין, ולמרבית המתגוררים בהם אין קשר לחקלאות. הגיע הזמן שלפחות בחלק מהמושבים יתייחסו אל אזור המגורים כיישוב כפרי או עירוני, והמדינה תחזיר לבעלותה את האדמות הבלתי־מעובדות", אומרת אלתרמן.

ערכי הקהילה

המדינה מתמרצת בניית יתר בקיבוצים

המחברים מותחים ביקורת על ההחלטות שהתקבלו לגבי קרקעות הקיבוצים. הזכות לרכוש בעלות על בית בקיבוץ הקפיצו את ערך הבתים ויצרו חוסר שוויון בין ותיקים שקיבלו את זכויות לאלה שלא. מנגד, גרם בג"ץ הקשת המזרחית להגבלות חמורות על שימוש בקרקע חקלאית, וכתוצאה מכך להוזלה חריפה של הקרקע החקלאית שבידי הקיבוצים.

המדינה קיבלה זכויות להפקיע מהקיבוצים קרקעות חקלאיות. מחירה הנמוך של הקרקע המופקעת גרם לכך ששינוי הייעוד של קרקע חקלאית למגורים נעשה עסק משתלם, בעיקר בתקופה שבה זקוקה המדינה לעתודות קרקע למגורים. המחיר הנמוך של הקרקע גרם, לדעת החוקרים, לשימוש בלתי־מושכל: "ההגנה על הקרקע החקלאית נשענת כמעט אך ורק על הרגולציה התכנונית, ששונתה במידה רבה תחת חקיקה ומדיניות אגרסיבית של שינוי ייעוד סיטוני לצורך פתרון מהיר של משבר הדיור. בנסיבות אלה, הגנה זו אינה עומדת בפרץ. על פי יסודות הכלכלה, ניתן לשער שכאשר שווי המקרקעין החקלאיים כל כך נמוך, קשה יותר למוסדות התכנון לעמוד על יישום העקרונות של פיתוח עירוני אורגני וניצול קרקע מיטבי", מסבירים החוקרים.

בפרק אחר מאשימים המחברים את רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) במדיניות המתמרצת את הקיבוצים לבניית יתר, מעבר לצורכיהם. התמרוץ נעשה באמצעות דמי ההיוון שגובה רשות המקרקעין על מימוש זכויות בנייה. על פי תוכנית תמ"א 35 נגבים דמי ההיוון בהתאם למלוא זכויות הבנייה בשטח, ללא קשר לשיעור הניצול. המשמעות היא שמי שאינו מנצל את זכויות הבנייה במלואן מבזבז את כספו.

קיבוץ עין דור
גיל אליהו

"הישראלים נפגעו פעמיים"

המחקר בחן את סוגיית הבעלויות על הקרקע והיתרי השימושים בישראל בהשוואה לשש מדינות: איטליה, פורטוגל, ספרד, צרפת, פולין והונגריה. זכויות החקלאים הישראלים על הקרקע שהם מעבדים נחותות יחסית לזכויות החקלאים במדינות אחרות, מכיוון שהקרקע אינה בבעלותם אלא חכורה על ידם ואינה ניתנת למכירה. מבחינה זו, זכויות החקלאים נחותות אף מזכויות בעלי קרקע עירונית, והדבר גורם על פי המחקר לחוסר ניצול יעיל של הקרקע.

"האיסור המוחלט כמעט על סחר בקרקעות החקלאיות החכורות מרמ"י, כמו גם האיסור להשכרה או החכרת משנה, היא תופעה יוצאת דופן. איסור קשיח זה פוגע ככל הנראה בניצולה היעיל של הקרקע החקלאית, בעיקר במשק המשפחתי", קובעים מחברי המחקר.

מההשוואה הבינלאומית עלה כי במדינות אחרות מוחזקת הקרקע החקלאית בבעלות פרטית מלאה של החקלאים, בעוד שבמרבית המושבים בישראל אין למשפחות אפילו הסכמי חכירה לדורות, ומעמדן החוקי של המשפחות על הקרקע אינו ברור די הצורך.

חוכרי הקרקע במושבים מחויבים בחוזה לעבדה כקרקע חקלאית, והזנחת העיבוד לתקופה של חמש שנים מחייבת החזרה של הקרקע לבעליה — רמ"י. ישראל היא המדינה היחידה מבין המדינות שנחקרו שבה יש חובת מגורים בנחלה החקלאית. למרות המגבלות הרשמיות על מכירה, מתקיימות בפועל מכירות של נחלות מושבים גם למי שאינם חקלאים במקצועם ואינם מעבדים את הקרקע בפועל. מחיר הנחלות אינו נקבע על פי ערך הייצור החקלאי בנחלה אלא על פי מחיר השוק של הבית הקשור בנחלה, קרבתו למקורות תעסוקה שאינה חקלאית.

ההפרדה בזכויות השימוש בקרקע בין אזור המגורים במושב הישראלי לאזור החקלאי אינה ברורה. למעשה, כל הנחלה שבה מתגורר החקלאי ומעבד את האדמה נחשבת לקרקע חקלאית. זאת, בעוד בחו"ל היתרי השימוש בקרקע מחולקים בין השטחים החקלאיים - שעליהם חלות מגבלות שימוש לצרכים חקלאיים, אך מקובל להקים בהם מבני מגורים לצרכים שונים - לבין אזור המגורים שבו לא חלות כמעט מגבלות בנייה מטעם המדינה.

החוקרים מעירים שמגבלות הבנייה בשטח המגורים במושב מכבידות על התפתחותו, מקשות על הרחבת מגורים ומונעות גיוון שימושים ושירותים בשטחו. "הישראלים נפגעים פעמיים לעומת עמיתיהם בארצות המחקר. מצד אחד, אסורה עליהם הבנייה בשטחים החקלאיים, ומצד שני, חלות עליהם הגבלות של שמירת אופי בינוי כפרי, בשטח שהוא למעשה שטח 'של עיירה' באזור כפרי", כותבים החוקרים. הם קוראים לרשויות להרחיב את האישורים להקמת עסקים שונים בשטחי המושבים, גם אם אינם תואמים את ההגדרות המסורתיות של שימוש חקלאי.

עובדים תאילנדים ליד מושב ביצרון, באוגוסט
אליהו הרשקוביץ

"משטר ארכאי"

בסקר שנערך לצורך המחקר, הביעו מרבית חברי המושבים תמיכה במגבלות על בנייה והרחבות במושב. הם תמכו בהגדלת מספר היחידות המותרות לבנייה לשלוש יחידות, אך התנגדו לבנייה חופשית כמקובל באזור עירוני.

לדעת מחברי המחקר, יש לנתק בין זכות המגורים במושבים לחובת עיבוד הקרקע וזכות החכירה. "משטר הנחלות ותנאי החכירה של המשקים החקלאיים, ביחד עם מדיניות התכנון בישראל, יצרו קשר גורדי בין מה שבארצות האחרות הוא ה'כפר', לבין השטח החקלאי ועיבודו. משטר זה נראה ארכאי, במיוחד במשק המשפחתי במושבים.

"מהסקרים עולה שנפער פער גדול בין ישראל למדינות OECD בכל הנוגע למשקים המשפחתיים. המדיניות הקרקעית שהתאימה לעידן של עידוד ההתיישבות, לא עולה עוד בקנה אחד עם המציאות החברתית־כלכלית. נראה שיש צורך בחשיבה מחודשת כיצד להפיח רוח חיים במבנה המשק המשפחתי", אומרים החוקרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#