המשפחה שמצאה פתרון לבעיות של בריטניה - וזכתה באחד מהפרסים הגדולים בעולם בכלכלה - בעולם - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המשפחה שמצאה פתרון לבעיות של בריטניה - וזכתה באחד מהפרסים הגדולים בעולם בכלכלה

סיימון שרטר, הילרי קופר ובנם בן שרטר זכו בפרס יוקרתי בסך 50 אלף ליש"ט עבור הצעה ייחודית, שבבסיסה חזרה לשורשי מדיניות הרווחה במאה ה-17 באנגליה ■ סיימון שרטר: "על העשירים לראות בהקדשת נתח משמעותי של משאביהם לכל האזרחים אינטרס אישי"

8תגובות
בן שרטר (מימין), סיימון שרטר והילרי קופר. "חברה בריאה, משכילה ושמחה היא תנאי הכרחי לעידוד הצמיחה הכלכלית"
Graham CopeKoga

"הכלכלה הבריטית שיגשגה ברמות הגבוהות ביותר כשמרבית האזרחים נתמכו על ידי מערכת ביטוח לאומי חזקה. למעשה, בריטניה צריכה לחזור אחורה יותר מ-400 שנה, לתקופת שלטונה של המלכה אליזבת הראשונה, כדי למצוא השראה לגיבוש דרכים חדשות לעידוד הכלכלה ולהתמודדות עם האי-שוויון הגדל", כך אומרים ל-TheMarker שלושת הזוכים באחד מהפרסים הגדולים בעולם בתחום הכלכלה.

השלושה מכירים היטב זה את זה: סיימון שרטר (Szreter), פרופסור להיסטוריה ומדיניות ציבורית באוניברסיטת קיימברידג', אשתו, הילרי קופר, יועצת כלכלית בסוגיות בין-דוריות; ובנם, בן שרטר, מנכ"ל ארגון הצדקה קיימברידג' יונייטד קומיוניטי שפועל בעיר קיימברידג', זכו ביולי במשותף עם זוכה נוסף ב-100 אלף ליש"ט במסגרת "פרס הכלכלה ל-2019 של IPPR".

הפרס הכספי נחשב כיום לשלישי בגודלו בתחום הכלכלה, אחרי פרס נובל של הבנק המרכזי של שוודיה, בסך 9 מיליון קרונות שוודיות (760 אלף ליש"ט) ופרס וולפסון לכלכלה שהזכייה בו מלווה ב-250 אלף ליש"ט והושק ב-2011 על ידי מנכ"ל רשת הקמעונות נקסט, הלורד סיימון וולפסון.

האתגר שהציב המכון למחקר מדיניות ציבורית בפני המשתתפים בתחרות היה לגבש בתוך כשלושה חודשים "תוכנית רדיקלית להביא שינוי באיכות ובקצב הצמיחה הכלכלית בבריטניה".

לאחר עשור של מדיניות צנע שמרנית וחונקת, שגרמה לקריסתה של מערכת הבריאות הלאומית ולדעיכתם של הניצוצות האחרונים של מדיניות רווחה שהיתה מקור לגאווה לאומית בעולם כולו, בריטניה מתמודדת כיום עם בעיות כלכליות קשות, ובהן האטה בצמיחה, פריון עבודה נמוך, השקעות מעטות, מחירי דיור מרקיעי שחקים, אי-שוויון מתרחב באוכלוסייה ועלייה בשיעור העוני בכלל, ובקרב ילדים בפרט.

בנוסף לבעיות האלה, שמאפיינות את מרבית מדינות המערב, הממלכה המאוחדת עסוקה כבר שלוש שנים בסוגיית יציאתה מהאיחוד האירופי (ברקזיט), שפיצלה את בריטניה לשני מחנות - בעד ונגד, שמאל וימין - וגרמה לקיפאון פוליטי רבתי, בחירות כלליות, התפטרות ראש ממשלה, הקפאת הפרלמנט ואולי אף בחירות נוספות.

לדברי בן שרטר, "אחת הבעיות הגדולות שנוצרו בבריטניה כתוצאה מהברקזיט היא ששום חקיקה לא עברה ולא נערכה כל פעילות פוליטית בנוגע למדיניות פרוגרסיבית, ממשבר האקלים ועד להשקעה בהון אנושי. במקום זאת, ביזבזנו זמן רב בפרלמנט ובתקשורת. אנשים יביטו לאחור על התקופה הזאת, ורק אז יבינו כמה הזדמנויות בוזבזו בשל חוסר המעש בנוגע לבעיות הגדולות יותר של הכלכלה והעולם".

ניתוח היסטוריית הצמיחה על פי משפחת שרטר

ההצעה של משפחת שרטר, שכותרתה Incentivising an Ethical Economy (בתרגום חופשי: תמרוץ כלכלה אתית), בלטה מבין 200 ההצעות שנבחרו בשלב הראשון, בשל העובדה שהתבססה באופן ישיר על ההיסטוריה הבריטית והתמקדה בשתי תקופות שנחשבו תור זהב מבחינת צמיחה כלכלית במדינה. היא סיפקה גם תיעוד מפורט של היחס בין הצמיחה בפריון בתקופות האלה לשתי יוזמות רווחה חדשניות שיושמו באנגליה ב-1834-1601 וב-1973-1945.

האיכרים שעברו לערים נהפכו לנטל

תקופת שלטונה של המלכה אליזבת הראשונה נחשבת תור זהב בשל שלל גורמים, כולל המצב הכלכלי. בתקופתה, הכלכלה עברה מספר שינויים בדרך להיות מעצמה מסחרית שתיהפך יום אחד לאימפריה, ובמקביל עברו על אנגליה עוד כמה תהליכים כלכליים. אחד מהם היה מהפכה אגררית - המעבר מחקלאות כפרית שהתבססה על עבודת אריסים ואיכרים חופשיים בעלי חלקות קטנות לחוות גדולות ואחוזות אצילים.

האיכרים שמצאו את עצמם חסרי מקצוע שעברו לערים נהפכו לנטל על מערכת הצדקה המסורתית, שלא עמדה בעומס. חוקי העניים שנחקקו במדינה כדי להתמודד עם התופעה הטילו חובת עבודה בבתי עניים על מובטלים וקבצנים שנחשבו אשמים במצבם. חוק העניים האליזבתני ("Poor Laws") שנחקק ב-1601, שינה את המצב בכך שהטיל את מלוא האחריות לדאגה לעניים על כתפיה של הממשלה - וכך למעשה נוצרה אחת ממערכות הרווחה האוניברסליות הראשונות בעולם, שהביאה לצמיחה כלכלית מהחזקות ביותר בתולדות בריטניה.

החוק החדש אילץ כל קהילה באנגליה להקים קרן לתמיכה ביתומים, אלמנות, מבוגרים, בעלי מוגבלויות, חולים ומובטלים, באמצעות שימוש במסים, כשהעשירים תרמו הכי הרבה למאמץ הקהילתי. הוא התבסס על גביית מס דרך הקהילות ולאחר מכן חלוקתו לענייהן. בסוף המאה ה-18 הוחלפה השיטה לכזאת שבה העובדים שהשתכרו שכר נמוך ממה שנדרש כדי להתקיים קיבלו קצבה משלימה. עם זאת, העלייה המשמעותית בהוצאות הציבוריות כתוצאה מתשלום הקצבאות הובילה לחקיקתו של חוק העניים מ-1834, שהתבסס על פילוסופיה מחמירה יותר שרואה בעוני בקרב אנשים בריאים כישלון מוסרי. החוק החדש לא סיפק כל הטבה נוספת לעובדים העניים למעט תעסוקה, והמטרה היתה לעודד אותם לעבוד במקום לבקש צדקה.

שינוי הפילוסופיה ועלייתה של תפישה הומניטרית יותר במאה ה-19 סייעו במיתון החוק האכזרי, ובעיית האבטלה המבנית במאה ה-20, הנובעת מחוסר ביקוש לעובדים במקצועות מסוימים, עקב שינוי טכנולוגי או עקב משבר הפוקד ענף מסוים, הוכיחו כי עוני הוא יותר מבעיה מוסרית גרידא. החקיקה החברתית בשנות ה-30 וה-40 בבריטניה החליפה את חוקי העוני במערכת מקיפה של שירותי רווחה ציבוריים.

הרחיבו את הדיור הציבורי בר-ההשגה

כשמפלגת הלייבור עלתה לשלטון ב-1945, אמר ראש הממשלה החדש, קלמנט אטלי: "זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה שתנועת עבודה עם מדיניות סוציאליסטית קיבלה את אישור הבוחרים". היוזמות החשובות ביותר של הלייבור בתקופה הזאת היו ההרחבה של מדינת הרווחה, הקמת שירות הבריאות הלאומי (NHS) והלאמה של פחם, גז, חשמל, מסילות ברזל, בתי חולים ותעשיות בסיסיות אחרות.

המלכה אליזבת הראשונה. תקופת שלטונה נחשבת תור זהב באנגליה
Woburn Abbey

מדינת הרווחה הורחבה באמצעות חוק הביטוח הלאומי של 1946, שהתבסס על מערכת מקיפה של ביטוח לאומי שנוסדה ב-1911 ונבעה מהתפישה שהמדינה צריכה לשלוט באבטלה. אנשים בגילי עבודה היו צריכים לשלם סכום שבועי (על ידי רכישת בול) ובתמורה היו זכאים למגוון רחב של הטבות, כולל פנסיה, דמי אבטלה ובריאות, קצבאות לאלמנות ועוד. שירות הבריאות הלאומי שהחל לפעול ביולי 1948, הבטיח טיפול רפואי בחינם מהלידה ועד המוות לכולם, ללא קשר לגובה הכנסה. הלייבור גם הרחיבה את הדיור הציבורי בר-ההשגה עבור עניים.

הכלכלה הבריטית נהנתה משנות ה-50 מצמיחה כלכלית מהירה, אבטלה נמוכה, גידול בהגירה ושיפור בהשכלה. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הממשלה הבריטית גם שלטה במדיניות המוניטרית והפיסקלית והיתה נכונה להוריד ריבית במהלך האטה כלכלית. ראוי לציון הוא צמצום שיעור החוב מהתמ"ג ב-1973-1945 הודות לצמיחה הכלכלית המתמשכת ושיעור תעסוקה כמעט מלא - ולא בשל צמצום הוצאות ציבוריות. נהפוך הוא, ההוצאות הציבוריות במדינת הרווחה שכללה שירות בריאות אוניברסלי רק עלו והלכו כשיעור מהתמ"ג, מ-35% בתחילת שנות ה-50 ל-40% ויותר בשנות ה-70.

"המדיניות הוכיחה עצמה פעמיים בעבר"

ההצעה של משפחת שרטר מניחה כי צריך להגדיר מחדש מדיניות רווחה אוניברסלית נדיבה וכוללנית כגורם הכרחי לצמיחה כלכלית, בשל העובדה שהיא מאפשרת ניידות בעבודה ובחברה. במקביל, יש צורך בשינוי התפישה כי מדיניות רווחה מגדילה את נטל המס על העשירים יותר. לדברי סיימון שרטר, "מדיניות רווחה כזאת הוכיחה את עצמה בעבר פעמיים, בתקופות שבהן התמקדנו. הזנחת המדיניות הזאת גרמה לירידות הרסניות בפריון העבודה הלאומי, בדומה למה שקורה כיום".

בן מוסיף: "הכלכלה שלנו מתמודדת עם בעיות של מחסור בהשקעה ותפוקה נמוכה. מבחינת התמ"ג, ירדנו לצמיחה שלילית ואנחנו נמצאים לפני מיתון טכני. אנחנו טוענים שלמעט האינדיקטורים הכלכליים המסורתיים, צריך לבחון גם גורמים אחרים כמו אי-שוויון במדינה, צמיחה בהכנסה חציונית, רמת החינוך וכדומה. ברבים מאלה, הכלכלה הבריטית פחות בריאה. אם זה יימשך ככה לאורך זמן רב, לא תהיה לנו חברה בריאה, משכילה ושמחה - תנאי הכרחי לעידוד הצמיחה הכלכלית - והתנאים שייווצרו יהיו מאתגרים גם בטווח הארוך".

לונדון. הקבוצה השנייה שזכתה בפרס הציעה לפזר את הריכוזיות ולהעניק כוח גדול יותר למחוזות של בריטניה
Hannah Mckay/רויטרס

איך החלטתם להשתתף בתחרות?

בן: "קיבלנו הודעה על התחרות והפרס הכלול באוקטובר 2018, כשהמועד הסופי להגשת ההצעה המקוצרת היה בתחילת ינואר 2019. שלושתנו אנשים מאוד מודעים ומתעניינים ואנחנו לעתים קרובות עורכים דיונים פוליטיים, במיוחד בנוגע לפיתוח כלכלי וכלכלה פוליטית, לכן כשראינו את המייל חשבנו לעצמנו, 'סכום הפרס הוא כה גבוה שבטח יגיעו הצעות ממוסדות חשובים ומאנשים מנוסים'. עם זאת, הרגשנו שיש לנו משהו מעניין להגיד בגלל הזווית ההיסטורית שיש לנו. היו לנו חודשיים לכתוב הצעה בת 20 אלף מלה. נאלצנו לעבוד עליה בערבים ובסופי שבוע והרגשנו שאנחנו עובדים בשתי משרות מלאות".

מדיניות סוציאליסטית עם שוק חופשי

על הזווית ההיסטורית בהצעה היה אחראי סיימון, שמתמחה בהיסטוריה חברתית, דמוגרפיה והיחס בין היסטוריה לסוגיות מדיניות ציבורית. לדבריו, מעבר לכך שההיסטוריה מלמדת לגבי חשיבותה של מדיניות רווחה אוניברסלית לצמיחה הכלכלית במדינה, ניתן גם ללמוד ממנה שגורם מרכזי לשגשוג הכלכלי הוא גיבוש מדיניות שתתמרץ את העשירים לראות בהקדשת נתח משמעותי ממשאביהם לטיפוח ועידוד הפריון, הניידות וההזדמנויות עבור כל האזרחים - אינטרס אישי של כל אחד מהם. לפיכך, מוסיף סיימון, ההצעה תומכת בהתחייבות לשני חוזים חברתיים חדשים ואלטרואיסטיים שיעודדו השקעה גדולה יותר של משאבים מצד העשירים כדי ליצור הזדמנויות וניידות לשאר החברה.

כשנשאל אם הוא מגדיר את עצמו סוציאליסט, עונה בן בשלילה. "אני מסכים עם המדיניות שלהם אבל אני מכיר גם ביתרונות של השוק החופשי. צריך להפעיל שיקול דעת ולהשתמש ברעיונות שונים לבעיות שונות. ב-30 השנים האחרונות חשבו שכלכלה מבוססת שוק היא הפתרון לכל הבעיות, אך גם מדיניות סוציאליסטית אינה טומנת בחובה את כל הפתרונות.

הגדלת נטל המס על העשירים היא חלק מהפתרונות שכלולים בהצעה של משפחת שרטר. "כדי לטפל בסוגיות העוני ופריון העבודה הירוד, יש להעלות את המס התאגידי בחזרה ל-28%, רמתו לפני המשבר הפיננסי ב-2008, אך במקביל להבטיח כי יירד בעתיד כתמריץ. בנוסף, יש לתמרץ את הצמצום בפערי השכר עם שיעור מס שולי בסך 60% על רווחים שגבוהים פי עשרה מהחציון הלאומי. התמריץ הוא שככל שפערי השכר ייסגרו וילכו, פחות ופחות אנשים יצטרכו לסבול משיעור מס גבוה", נכתב בהצעה.

ההצעה קוראת גם לגיבוש חוזה בין-דורי להקמה של שירות טיפול לאומי על פי העקרונות האוניברסליים והחינמיים של שירות הבריאות הלאומי הבריטי, אלא שאת השירות הזה תממן קרן עושר של אזרחים. היתרון הגדול בכך - גם עבור העשירים - הוא שבאופן כזה ישוחררו הדורות המבוגרים מהצורך להקדיש את מרבית הכסף שלהם לצרכים בריאותיים והדורות הצעירים ישוחררו מהצורך לארגן את חייהם סביב הצרכים של הוריהם המבוגרים.

"קיימברידג' מפורסמת בשל האוניברסיטה היוקרתית שלה, אבל היא גם העיר שבה קיים האי-שוויון הגדול ביותר"
Bloomberg

"התרחקות מצבירת הון בידי מיעוט"

מסקנת ההצעה היא ש"ההשפעה נטו של יישום המדיניות תהיה מיקוד מחודש ופרו-דמוקרטי בשימוש בתמריצים בתוך הכלכלה, והתרחקות מצבירת הון אישי בידי מיעוט באוכלוסייה. במקום זאת, אפשר יהיה להשתמש במשאבים של החברה ושל מנהיגים בעולם העסקים כדי לחזק באופן מבני את תחושת הביטחון של כל האוכלוסייה, צעירים וזקנים, כדי שכל ילדי בריטניה יוכלו לגדול במשקי בית עם ביטחון כלכלי ולממש את הכישרונות שלהם בכלכלה שפועלת לטובת צמיחה ירוקה ובת-קיימא".

בן מתמודד מדי יום עם בעיות של עוני ואי-שוויון במסגרת העבודה הרשמית שלו. הוא עומד בראש קרן קהילתית בעיר קיימברידג' שמסייעת לאוכלוסייה חלשה. "קיימברידג' מפורסמת בשל האוניברסיטה היוקרתית שלה, ונתפשת כמאוד אמידה, וזה נכון, אבל מה שאנשים לא יודעים הוא שקיימברידג' היא העיר שבה קיים האי-שוויון הגדול ביותר. חלק מהניסיון שלי בעבודה בקרן זלג באופן טבעי להצעה. עובדה היא שהמודל הכלכלי הנוכחי שלנו במדינה לא עובד, ואפילו עיר כמו קיימברידג', עם אוניברסיטה שידועה כיצרנית של חלק מהרעיונות הטובים בעולם, אינה מטפלת בעוני שעל סף דלתה".

מה יקרה עם ההצעה בעתיד?

בן: "נשמח לראות חלק מההצעות שלנו מיושמות. הן אולי קצת קיצוניות, ולא ייושמו במלואן אבל אנחנו רוצים שהרעיונות שלנו יישמעו כמה שאפשר, ואולי בעתיד נוכל לראות חלקים מההצעה מיתרגמים למדיניות. קיבלנו שתי פניות ממחוקקים שהיו מעוניינים ברעיונות שלנו, וזה מרגש. אנחנו מקווים שנגרום להם להקשיב לנו. אנחנו מודעים לעובדה ששינוי ארוך טווח לא קורה בן לילה, אך אם נוכל לתרום לדיון שישנה מדיניות ב-15-10 השנים הבאות, נהיה מרוצים".

בתחרות היו, כאמור, שני זוכים. משפחת שרטר התחלקה בפרס עם קבוצה של שבעה עובדים בני 27 ומטה בחברת הייעוץ לונדון אקונומיקס, שהציעו לפזר את הריכוזיות ולהעניק כוח גדול יותר למחוזות של בריטניה, כולל מעבר של 15 אלף משרות ציבוריות מחוץ לבירה.

לדברי בן, לאחר הזכייה המשותפת, המשפחה נותרה עם 50 אלף ליש"ט שחולקו שווה בשווה בין השלושה. "הזכייה אינה כוללת תנאים מסוימים לשימוש בכסף, וכרגע אני חוסך חלק גדול ממנו. אולי נשתמש בחלק ממנו כדי לפתח עוד רעיונות. אך אנגליה היא מדינה יקרה מאוד, הדיור יקר מאוד. אני מודע לעובדה שאין הזדמנויות רבות כאלה, כך שעדיף להיות הגיוני עם הכסף".

אדם סמית, הכלכלן והפילוסוף הסקוטי בן המאה ה-18, שנחשב לנביא הליברליזם הכלכלי, כתב בספרו "עושר העמים" (1776) כי "אין אנו יכולים לצפות לארוחת ערב בהסתמך על טוב לבם של האופה, של מבשל השיכר ושל הקצב, אלא בהסתמך על תועלתם לעצמם". עם השנים, התפישה האינטרסנטית הזאת של האדם נהפכה מורכבת יותר, וכיום איש אינו מאמין שהאדם פועל על פי אינטרסים אישיים בלבד, אלא גם על בסיס מניעים מוסריים ואחרים.

ב-2016 כתב הכלכלן האמריקאי סמואל בולס: "אם למדיניות יש מטרה ציבורית שמקבלת את תמיכת האזרחים, הבטיחו שהמסר המוסרי יהיה ברור. אל תניחו שאינטרסים אישיים הם הבסיס היחיד לתמיכה אזרחית". משפחת שרטר היתה מסכימה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר